תוך כדי קריאת ההגדה בליל הסדר, יום שני 13 באפריל 1987, פרץ לחדר האורחים בביתי שברמת אפעל סרן במיל' אסא קדמוני, בעל עיטור הגבורה מהקרב בכפר המצרי סרפאום במלחמת יום הכיפורים. נעלי הצנחנים החומות הגבוהות שנעל היו ללא שרוכים, בידו הייתה שלופה סכין קצבים, עיניו ברקו בטירוף. 20 האורחים שהסבו לשולחן קפאו על כיסאותיהם.
קמתי לקראתו. הרי במשך שנתיים היינו קרובים כמו אחים. הוא דרש ממני בחיוך חורש רע, שכבר הכרתי, לתת לו מיד 30 אלף שקל, שבזבז לדבריו, באשמתי, בסיור המשותף שלנו שערך חודש ימים בארצות הברית. הסברתי לו בנוכחות כל האורחים הנדהמים שאין בביתי סכום כה גבוה, ושמיד לאחר החג, ב־א' חול המועד, אוציא את הכסף מהבנק ואתן לו.
הוא נרגע, יצא מביתי ונסע לביתו של הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר זוהר, שניהל גם את בית החולים אברבנאל בבת ים. הלה, המתורגל בביקורים כאלה, דאג להחזירו מיד למחלקה הסגורה באברבנאל שממנה ברח.
אני והרצח באלסקה
זאת הייתה פגישתנו האחרונה לאחר עשרות פגישות וסיורים משותפים בארץ ובחו"ל במשך שנתיים, שבאחד מהם, באלסקה, הוא ניסה לרצוח אותי בגלל כסף שבזבז, וגם שם הצלחתי לדחות את ביצוע גזר הדין עד שובנו לישראל, שהרי רוב הכסף כבר בוזבז.
שנתיים לפני כן פרסמתי את שלושת הכרכים הראשונים מסדרת ספרי “ההיסטוריה של הצנחנים", שעסקה בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים. התחלתי אז לחקור את תפקוד הצנחנים במלחמת יום הכיפורים. החלטתי ללמוד, במתודה אנתרופולוגית, את אישיותו של הגיבור הישראלי האולטימטיבי.
הכל סיפרו אז שאסא קדמוני לבדו הציל בסרפאום, שממערב לתעלת סואץ, את מפקדת גדוד 71 של הצנחנים. 13 אנשים בסך הכל, שכותרו על ידי שני גדודי קומנדו מצריים. היו שכתבו אז וגם אחר כך שבסרפאום חולל אסא קדמוני את מעשה הגבורה האולטימטיבי בכל מלחמות ישראל. ולא פחות הוא עניין אותי כאחד האייקונים של תנועת המחאה שגרמה לנפילתה של ממשלת גולדה מאיר, שאותה חולל חברי, מפקד מוצב “בודפסט" (היחיד שלא נפל במלחמה בגזרת תעלת סואץ), מוטי אשכנזי.
במשך השנתיים שבהן בילינו בצמידות שוחחתי והקלטתי את אסא עשרות פעמים. להלן קטעים אחדים מן השיחות בינינו. לקרב סרפאום עצמו לא אתייחס. לאירועים שהיו שם באמת, ושעדיין לא סופרו, אקדיש בעתיד כתבה נפרדת.
מדוע סולקת מגדוד הצנחנים 71, שעליו פיקד בעל עיטור הגבורה מקרב המיתלה, דן זיו, לאחר קרב הגבורה שלך בסרפאום?
“לאחר הפסקת האש אמר לי המג"ד זיו: ‘אסא, בוא נספר איך 13 איש הרגו גדוד מצרי'. ראיתי שהוא מתחיל לבנות מיתוס. רוב האנשים מקרב ה–13 לא נלחמו שם. אחר כך ראיין אותי אהוד אולמרט, ככתב ‘במחנה'. ראיתי שלוקחים קרב שכולו כישלון והופכים אותו לקרב גבורה. אמרתי לדן זיו: ‘אינני משתף פעולה. היינו שם פלוגה וחצי של צנחנים שרובם לא תפקדו, וצריך לחשוף את זה, לא בתקשורת, אבל בכנסים של קצינים כדי להפיק לקחים'. מפקד פלוגה ב', מנחם רייניץ, נפצע בסרפאום. ביקשתי מדן שייתן לי פיקוד על הפלוגה. הוא סירב. אמרתי לו: ‘אל תזרוק אותי והכל יסתדר. אם תזרוק אותי אני אלחם בך'".
“למחרת אמר לי דן: ‘סע הביתה, תחזור, תקבל פלוגה'. נסעתי. אחרי ימים אחדים אמר לי בטלפון סמל המבצעים, לייזר לביא: ‘שב בבית, אל תחזור'. חזרתי בטרמפים. מפקדת הגדוד הייתה במוצב מול איסמעיליה. אמרתי לדן: ‘תן לי פלוגה וזהו. מה התרגיל הזה שאתה שולח אותי הביתה ונותן לי להישאר בבית?'. פתאום ראיתי אותו בוכה. אמרתי לעצמי: ‘זה יוביל את הגדוד למלחמה?! יושב לי ומזיל דמעות?!'. הלכתי למפקד החטיבה, דני מט, וסיפרתי לו את כל הסיפור על סרפאום על דן זיו. הוא אמר: ‘אני לא נותן לך פלוגה. אתה לא מתאים לחטיבה. סע הביתה'".
“נסעתי למפקדה של אריק שרון עם גדעון ביקל. העיתונאי יאיר קוטלר, שהיה מקורב לשרון, סידר לנו פגישה איתו. הוא שאל אם שמנו לב שבימים הראשונים דני מט קצת פחד. סיפרתי לאריק כל מה שהיה בסרפאום. על המקום הוא טילפן לדני מט ואמר לו: ‘קח אותו בחזרה'. דני מט שלח אותי לגדוד של צביקי נור, ששלח אותי לקורס ללמוד את השימוש ברובי 16M, שם עבדתי עם חיילות. לאחר הקורס שלח אותי צביקי להיות חייל פשוט בפלוגה של נחשון ישראלי".
איך הגעת לתנועת המחאה?
“כשהחטיבה השתחררה בפברואר 1974, עליתי לירושלים ושם פגשתי את מוטי אשכנזי, שהתחיל את המהלך שבוע קודם והפגין נגד משה דיין. דעתי הייתה שאבי אבות הטומאה של מלחמת המחדל היה הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר–לב, והקו הקרוי על שמו. מוטי אשכנזי וחבריו רצו בהתחלה לגרש אותי, כי בר־לב לא היה חשוב בעיניהם ואני כאילו הסטתי את תשומת לב הציבור מהיעדים העיקריים שלהם - ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון דיין. עמדתי לבדי בצד עם שלט נגד בר־לב. למחרת השתלבתי איתם. בא העיתונאי ישראל הראל, שהיה איתנו במלחמה, ופרסם ב'מעריב' ידיעה על הצטרפותי למחאה".
“עמדנו שם שבועות אחדים, ללא שום התפתחות. רק אשכנזי מ'בודפסט', משה מלר מהשריון ואני מהצנחנים. ידענו מה אנחנו רוצים - לסלק מהנהגת המדינה את צמרות המפא"יניקים המושחתים, שהרעילו כל חלקה טובה. האמנו שכאשר הישראלים יבינו מה גרמו גולדה, דיין ובר לב למדינה, לא ירצו בהם יותר, אף שבחרו בהם גם לאחר המלחמה. האמנו שאת מפא"י יש להוריד מהשלטון, אפילו בכוח פאסיבי: מקסימום סטירות לחי לשר המסחר והתעשייה בר לב בפומבי והשלכת ביצים על שר החוץ יגאל אלון. חיפשתי בחורה שתיתן לבר לב, באיזשהו כנס, סטירת לחי, ושתדע מדוע היא עושה זאת".
“בר לב שלח לי מכתב ובו כתב שאם אני לא שליח של אף אחד, הוא מזמין אותי לשיחה. עניתי בטלפון שאני בא. נסעתי אליו עם חברי, עמוס גול ואשר ידלינסקי. הם הביאו אותי עד לשכת שר התעשייה והמסחר בקריה. הוא דיבר על מלחמת יום הכיפורים ואני דיברתי על מלחמת ההתשה. אמר שקו בר לב לא היה מאויש ולכן נפל. השבתי שאם הוא היה מאויש היו לנו פי ארבעה הרוגים. אמרתי שהטנקים שלנו פעלו ביום הכיפורים בדיוק לפי הדוקטרינה המחורבנת שלו ושהוא האשם העיקרי במחדל. בסוף שאלתי: ‘שמע, איך הרגשת כשבכל יום נהרגו עוד חיילים במלחמת ההתשה, פעם עשרה ופעם שניים?'. הוא השיב: ‘בתאונות דרכים נהרגו יותר'. אמרתי לו: ‘אין לי מה לדבר איתך יותר. אמשיך להיאבק בך!'".
איך השפיעה ועדת החקירה לאירועי ראשית המלחמה בראשות נשיא העליון אגרנט על פעילותכם?
“לי היה ברור שחברי הוועדה לא יקשרו את מלחמת ההתשה עם מלחמת יום הכיפורים, ובלי קשר זה לא ניתן להבין את המחדל. חבר בכיר בוועדה, הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב, היה טיפוס מרובע ופעל לפי הנחיות של דיין. לאחר פרסום הדוח החלקי הראשון של הוועדה וסילוק דדו מצה"ל פעלה תנועת המחאה ביתר מרץ להפלת הממשלה. אספתי כמה בחורות צעירות. הייתה בחורה אחת שאז שכבתי איתה. אמרתי לאחת מהן: 'תני לי את הדירה שלך לכמה זמן'. נכנסתי עם הבחורות לדירה והסברתי להן מה זה קו בר לב ורציתי ששתיים מהן תיתנה בפומבי סטירות לחי לבר לב. זה ייכנס לתקשורת ויעשה רעש. ההצעה שלי הלהיבה אותן. בחורה אחת סיפרה לאביה, והוא התערב והן החליטו לברוח מזה. אחר כך בא יגאל אלון להרצאה בתל אביב. תכננו להשליך עליו ביצים. המשטרה עצרה את החבר'ה עם הביצים לכמה ימים. אז הבאנו מכונית מול הקריה, מישהו מאיתנו העלה אותה באש, ואחר צילם את הבעירה. את התמונות העברנו לתקשורת והן פורסמו ועשו רעש גדול בציבור. העיקרון היה ליצור אפקט פסיכולוגי של מרי אזרחי".
"הוא האשם העיקרי במחדל". חיים בר לב במלחמת יום הכיפורים. צילום: פלאש 90
האם תוך כדי מאבק ציבורי המשכת לשרת במילואים בצנחנים?
“הגשתי קבילה נגד דן זיו לנציב קבילות צה"ל, חיים לסקוב. התלוננתי שהעיפו אותי שלא בצדק מהגדוד. הוא קבע שיש להחזיר אותי לגדוד, אך לא ציין לאיזה תפקיד. רק פעם אחת קראו לי למילואים, להיות בקר של תרגיל כיבוש מעלה העקרבים".
אני וגוש אמונים
אז איך העניקו לך את עיטור הגבורה?
“הגיע לוועדת הצל"שים חומר על זה שהצטיינתי בקרב סרפאום (לפי המג"ד דן זיו והסמח"ט אריק אכמון, הם שהמליצו למח"ט דני מט להמליץ עליו - א"מ). קראו לי לתת עדות לוועדה. באתי, ונתנו לי דקה לדבר. לאחר זמן מה הזמין אותי שנית בטלפון ראש הוועדה, האלוף מנדי מרון. אמרתי שלא מעניין אותי וסירבתי לבוא. הוא לא הרפה. אמרתי שאגיד הכל, ובאתי. בחדר היו הרבה קצינים בכירים. אחד מהם היה דני מט. סיפרתי להם מה היה בסרפאום ושאינני משרת משום מה במילואים. אמרו שלא רוצים לשמוע מה היה בסרפאום, אלא רק מה אני עשיתי שם".
“לאחר שקיבלתי את אות הגבורה (מאי 1975) הלכתי לשר הביטחון, שמעון פרס, והסברתי לו מול איזו אסטרטגיה ערבית ישראל נלחמת. פרס פיהק והעוזר שלו רשם. פרס התרשם ממני מאוד וכפה על הרמטכ"ל, מוטה גור, לקבל אותי לצה"ל. הוחלט שאלמַד בפו"ם ואחרי זה אקבל פיקוד על גדוד. הלכתי לקורס הכנה לפו"ם. בכנס הקצינים בכפר המכביה שאל מוטה: ‘איפה אסא שמפגין נגד קו בר–לב?'. אמרתי: ‘הנה אני פה'. הוא אמר: ‘קו בר–לב היה בסדר!'. השבתי: ‘אני אלחם גם בך'. הכנתי פלקטים להדבקה על לוחות המודעות ברחובות - נגד מוטה. הצנזורה לא אישרה. מוטה הציע לי פיקוד על גדוד של גולני. דרשתי גדוד צנחנים. מוטה הסכים".
“הקצח"ר (קצין חי"ר צנחנים ראשי - א"מ), דן שומרון, צחק כשסיפרתי לו. אמר שלעולם לא אקבל פיקוד על גדוד צנחנים. לאחר ההכנה לפו"ם רציתי מדרך הטבע ללכת לפו"ם. שוחחתי על כך עם ראש אגף כוח אדם, משה גדרון, שבנו נפל במלחמת יום הכיפורים. לאחר שבועיים אמר לי גדרון שהרמטכ"ל מוטה אמר לו שאינני מתאים להיות מפקד בכיר. הבנתי שמסובבים אותי בכחש. באותו זמן נחתם הסכם הפרדה בין ישראל למצרים. חשבתי שהכשלת ההסכם חשובה יותר מהקריירה הצבאית שלי, שבין כה לא תהיה לי. פרשתי והצטרפתי להפגנות של גוש אמונים".
עיטור הגבורה של אסא קדמוני. צילום: ראובן קסטרו
“לאחר שהוענק לי העיטור היו לי שיחות אחדות עם טליק (אלוף ישראל טל, שהיה סגן רמטכ"ל במלחמה - א"מ). דיברנו על הכל. הוא דיבר על מדינה פלסטינית. אמרתי לו שאם יצטרף לחבורה שרוצה להכיר באש"ף, הוא יזיק לעצמו. חשוב יותר לעם ישראל שהוא ימשיך לבנות את טנק המרכבה".
מדוע הוא לא יצא להגנתך בפומבי או בתוך צה"ל?
“כל אדם עושה חשבונות אישיים. טליק לא הראשון ולא האחרון. הוא איש רציני מאוד, והיחיד מבין אנשי השריון בצה"ל שמבין משהו. מוטה גור, למשל, נכשל כמפקד רצועת עזה. מה שעניין אותו זה ספרו ‘עזית הכלבה הצנחנית'. מקסימום היה מגיע למקום האירוע. הוא נכשל בקרב המיתלה במבצע קדש, לקח את התהילה על שחרור ירושלים בששת הימים, אבל כל מה שעשה - כישלון. הוא לא היה יכול לבנות את צה"ל לאחר יום הכיפורים. צריך פרספקטיבה של 20 שנה כדי להבין את הנזק שהוא גרם. כל אדם עושה חשבונות. אני מניח שגם אתה ואני לא נתעניין בזה. אותך מעניין לשוחח איתי, ואני לא מתעניין במה שדוחף אותך לשוחח איתי. אני אומר לך דברים שלא אמרתי לאיש בעולם".
מה היה טיב הקשר בינך לבין גוש אמונים?
“הגיע ארצה שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר כדי לארגן הסכמי הפרדה ונסיגות חלקיות מסיני. גוש אמונים מילא את רחובות ירושלים בהפגנות סוערות. הבנתי שכדי להפיל את ממשלת רבין צריך ‘זורק אבן' שיעשה גלים. הלכתי ל'מעריב' וסיפרתי שאני מחזיר את עיטור הגבורה. ביקשתי מאורי דן שהמהלך שלי יתפרסם בכותרת ראשית. למחרת זה התפרסם. כתבתי לנשיא אפרים קציר לראש הממשלה יצחק רבין ולשר הביטחון שמעון פרס: ‘לא לחמנו כדי לקבל מכם עיטורים, אותות גבורה וציונים לשבח במלחמות נוספות. לא נשפך דם במלחמת יום הכיפורים כדי שיישפך דם חינם במלחמה הבאה. הנסיגה שלכם מנציחה ומרחיקה את השלום'".
"ראשי גוש אמונים צלצלו אלי וביקשו שאבוא לירושלים. ביקשתי לנסוע עם אדם מוכר כדי שהשב"כ לא יחסל אותי. שלחו את גרשון שפט. בירושלים ישבתי באיזו חצר על הדשא עם חנן פורת. הצעתי לו: ‘קנו מדים של שוטרים, התחפשו לשוטרים וסתמו את העיר'. חנן הזמין אותי להצטרף להפגנה מול ביתו של שר החוץ יגאל אלון בעיר העתיקה. הפגינו שם כ־200 איש. הצעתי להביא סולם ולחדור לבית דרך החלון. היו כמה שחדרו. הדירה הייתה ריקה. באה המשטרה ועצרה מפגינים שחדרו לבניין".
“ירדנו לתל אביב. שם הייתה ישיבה עם גרעין ‘אלון מורה'. היו קיצונים שאמרו שצריך ללכת בכל הכוח. החלטנו לעשת פקק תנועה בקריה. באנו לשם, שלוש מכוניות עם שלטים נגד הסדר הביניים. דאגנו שתהיה טלוויזיה. שוטר ירה באוויר וזה בדיוק מה שרציתי. שוטרות התיזו עלינו גז מדמיע והכל נכנס לתקשורת".
אני והנפט הסעודי
“אחת מקבוצות המחאה הייתה חבורה של ותיקי לח"י, בראשות עזריאל לבנת (אביה של לימור - א"מ) ואנשל שפילמן, שניהל את ‘בית יאיר' (בית הלח"י) בדרום תל–אביב", המשיך קדמוני, “הם הזמינו אותי להציג את עמדותי, ולבנת ושפילמן באו לביתי. הגעתי למסקנה שהם מטורפים, ישמור אלוהים. עשיתי איתם טעות נוראה: במקום להסביר להם איך צריך להילחם במפא"י, הסברתי להם מול איזו אסטרטגיה מדינת ישראל נלחמת. לבנת נפגש איתי בקפה ‘אקסודוס' והציע לי רעיון מטורף: להגיע לסעודיה, לפוצץ שם באר נפט, להעלות את כל המזרח התיכון באש וכך למנוע את הנסיגות מסיני. החלטתי לנתק מהם מגע כמה שיותר מהר".
מדוע לא התחתנת ולא הקמת משפחה?
“לפני המלחמה תכננתי להתחתן עם ע'. לאחר המלחמה נפרדנו. אחיה חלה בסרטן. אחת הסיבות לכך שנפרדנו הייתה שלא באתי לבקר את אחיה בבית החולים. איך שאמרו לי שאחיה חולה בסרטן ואני הייתי עסוק בהפגנות, ידעתי שהחברות בינינו נגמרה. היא ממשפחה נורא חמה ומסוגרת. בשעת סכנה או פגיעה הם מסתגרים ועוזרים זה לזה. תכונה יפה. אני לא באתי מיד ולא ישבתי איתם, וכך הוצאתי את עצמי מן המשפחה. הפגישה האחרונה עם ע' הייתה כזאת: ישבתי בבוקר בחוף שרתון, ניתחתי לעצמי את המהומות מאמש ופתאום הבחנתי שע' עומדת מעלי ומסתכלת במבט כזה קשוח. למחרת קראתי שאחיה נפטר מסרטן".
מדוע ניסית להתאבד?
“לא היה סיכוי שאשתלב בגוש אמונים, כי הנושא הדתי שלהם עומד במרכז ואני אינני דתי. מכל מקום, ממשלת רבין לא נפלה. מצאתי את עצמי מחוץ לצבא ובלא עבודה. אני מניח שהפעם הממסד החליט לחסל אותי סופית. חיברתי ספר על קו בר–לב. מסרתי אותו למו"לים אחדים והם סירבו לפרסמו. עברתי להתגורר אצל הורי. הייתי מיואש. חששתי שלעולם לא אקבל יותר עבודה. כל מי שפניתי אליו דחה אותי. אפילו לסבלות לא קיבלו אותי. בוקר אחד פתחנו את הדלת. על המפתן היה מונח כלב שבור רגליים. מישהו הניח אותו שם לרמוז לי משהו. למחרת ניסיתי להתאבד על ידי חניקה ונכשלתי. אמרתי לאמי: ‘תשיגי לי רעל, אני לא יכול לעמוד בזה'".
“גיסי הרופא דאג לטיפול פסיכיאטרי ולאשפוז. אם הייתה לי עבודה לא הייתי מתאשפז. נשברתי כי לא האמנתי שאדם בעל עיטור הגבורה יוחרם ולא ימצא עבודה בישראל. אושפזתי בהתחלה בגהה ואחר כך באברבנאל. קיבלתי תרופות שייצבו אותי. לאחר עליית הליכוד לשלטון, שר הביטחון החדש עזר ויצמן, סידר לי משרה שולית במחלקת הרכב במשרד הביטחון. ישבתי שם מבוקר עד ערב בחדר קטנטן ועשיתי להם חישובים. למדתי שם הרבה על השחיתות בצה"ל. עד מלחמת שלום הגליל לא אושפזתי שוב. רציתי להשתתף במלחמה. ביקשתי מחברי, עמוס גול, שייקח אותי לגדוד שלו. המג"ד נחשון ישראל, אמר לו: ‘עזוב את אסא'".
“לאחר המלחמה צלצלה אלי א', כולה עליזות ונופת צופים. עבדה אז כפסיכולוגית במוסד גדול. שאלה ‘מה איתך?'. אמרה שהיא נשואה ורוצה להתגרש. בדיוק חיפשתי אז חברה וגיליתי שיש לי בעיות. הפסקתי לקחת כדורים, ירדתי מהפסים ורבתי עם כולם במשרד הביטחון. הגעתי למסקנה ששלחו את א' כדי להכשיל אותי. המשטרה לקחה אותי בכוח לאברבנאל, שם נתנו לי תרופות. חזרתי לעצמי וחזרתי לעבודה. היום (1986) כבר לא אתחתן. אי אפשר להחלים מסכיזופרניה פרנואידית. אצלי זה סופי. אני לא אוכל להחלים לעולם. זה מה שקו בר–לב עשה לי".
מדוע אתה מספר לי?
“החלטתי ללכת עד הסוף איתך. הורי יודעים. יודע כמובן הרופא, ד"ר זוהר. אחי ואחותי לא יודעים, כך גם אף אחד מחברי. בעלה הרופא יכול לשער".
אני ונקודות התורפה
האם מדינת ישראל מסוגלת לעמוד לאורך בזמן במלחמות גדולות וקטנות?
“הממשלה צריכה להחליט מה חיוני ומה לא. צריך ליישב באופן אינטנסיבי את יהודה ושומרון ולהסביר לעם ישראל שמי ששולט שם, שולט בארץ ישראל. צריך ליישב את כל רמת הגולן. צריך לתכנן לכבוש מחדש את סיני. צריך לדעת שפני הערבים למלחמה ולא לשלום. אם נבין את זה, הסיפור יהיה אחר. הפתרון לעמידה איתנה במלחמה ממושכת הוא מערכת חינוך מתאימה. יש ללמוד לעומק את ההיסטוריה שלנו, את מלחמות ישראל, את הקשר שלנו לארץ ישראל. יש היום בארץ נביאי שקר, כמו שהיו בימי בית ראשון. צריך להבין שהשלום עם הערבים אינו אמיתי. אנשים שיבינו את המצב האמיתי יצחקו משמעון פרס ומעזר ויצמן שמדברים על שלום".
“אנחנו עם נורא מפונק. מעולם לא הרגשנו מה זאת מלחמה אמיתית כמו שהרגישו הבריטים במלחמת העולם השנייה. אם תקום ביהודה ושומרון מדינה פלסטינית - מתקפת פתע אחת תגמור את מדינת ישראל. מאז מבצע קדש הערבים מפתיעים אותנו שוב ושוב, וימשיכו להפתיע בגלל תפיסת העולם שלנו. הערבים איתרו את נקודות התורפה שלנו ויודעים לתת תשובות לכל דבר. היום היהודים עיוורים בתחום הביטחוני והערבים יותר אינטליגנטיים. בנינו חברה שבה כל אדם משועבד לממסד: רכישת דירה, משכנתה, עבודה, פנסיה וכו'. אזרח משועבד לא יילחם מלחמה קשה. לערבי המשועבד יש דת. לישראלי אין, וזה הבדל של יום ולילה. הדת שלנו לא מתאימה למלחמה. לערבי יש חופש בעולם הבא, ואז יהיו לו נצח ונשים ולווייתן. פלסטיני ממוצע חי בתנאים שאין לו מה להפסיד, אם הוא הולך להילחם. הוא חי על חתיכת פיתה מסכנה ונותנים לו חזון להשמיד את ישראל. אנחנו צריכים למכור לישראלים דבר אחר לגמרי. באוניברסיטאות שלנו מטמטמים ציבור שלם. המציאות הביטחונית הפוכה מכל המסקנות שלהם. העם היהודי מצפה לאתגר. מדינת ישראל אינה מספקת לו אתגר, אלא רק משחירה לו את הפנים".