22 שנה עברו מאז ירדתי מהסטי"ל אח"י תרשיש, שבו שירתי. השבוע הצטרפתי ללוחמי ספינת המלחמה אח"י חץ ליום של פעילות ימית, הכוללת אימון כשירות, הכשרת מפקד, גרירת סטי"ל וחילוץ מוסק.



ביום אחד שלם ובים חלק כמו פלטה חזרתי אל הסדיר, ובהתרגשות גדולה עברתי בין התחנות שליוו אותי כחייל מורעל. רק שלמעט הריח שום דבר כבר לא אותו הדבר. הסטי"ל שלי לא דומה לסטי"ל של היום, המשימות של אז לא מתקרבות לאלו של היום, והאתגר של פעם - שמירה על קו חוף נקי - עבר לפלוגה אחרת. הסטי"ל של היום הוא כלי מלחמה לכל דבר. שייטת 3 של היום הפכה לכלי התקפה שלא מבייש משימות של טובי המטוסים, סוללות התותחים וגדודי הטנקים של השריון.



בתקופתי שימשה שייטת 3 בעיקר ככלי להעברת לוחמי שייטת 13 ממקום למקום. היום היא זרוע הגנה והתקפה מהחשובות שיש בצה"ל. "הסטי"לים עברו מהפכה. חיל הים משתנה בהתאם לצורכי המדינה בתחומי המים הכלכליים שלה, במיוחד לאור תחילת פעילות אסדות הגז", מספר רס"ן ת', מפקד אח"י חץ. "אם פעם המשימה הייתה בתחום ה־12 מייל, היום מוטת השליטה שלנו גדלה פי עשרה ואנחנו רק הולכים ומגדילים את בנק המשימות הכולל שיתופי פעולה עם ציים אחרים". 


יוצאים לים

התחנה ראשונה שלי בסטי"ל היא חדר המכונה הקדמי, הפינה שלי בסדיר. מיד נתקלתי בפתח הכניסה העליון שמוביל אל הסולם שבגללו נדפקו לי עשרות אפטרים, רק בגלל עבירות בטיחות של ירידה עם הגב לסולם ולא עם הפנים. במכונה שלי עמדו שני מנועים מייבאך 16V ושני מנועי מרצדס 8 טור.

הם היו הלב והנשמה של הספינה. בלי המייבאך אין תזוזה; בלי המרצדס אין חשמל. 12 פעמים במשמרת בודקים שמן, חום מנוע ונזילות, והכל בטמפרטורה של 50 מעלות. קסם מיוחד היה בלהיות האיש שאחראי על הדופק של הסטי"ל. עצמאות מוחלטת, פטור משמירה ותורנות אחת לשמונה שבתות. בהיבט הזה כלום כמעט לא השתנה. שמונה מכונאים, רס"ר מכונה והגדול מכולם, הצ'יף, קצין המכונה. בתקופה שלי הוא היה סוג של אלוהים, ואסור לפנות אליו. היום הוא סחבק, כך לפחות הוא מעיד על עצמו. 
 

נועם וסטי"ל של חיל הים. צילום: אבשלום ששוני

"מחלקת מכונה זה כמו משפחה, אי אפשר אחרת", מסביר הצ'יף של הסטי"ל, סרן נדב. "כשאני פה, אני צריך ללמד את המכונאי הכל ולפתור תקלות, גם מהבית. בשבילי לראות את הצוות ברגע הכי קשה קם משולחן אוכל ויורד לבילץ' (העולם התת־קרקעי של הסטי"ל) כדי לטפל בנזילה, זה סיפוק. יש גבולות, אבל דיסטנס במקום כזה זה לא רלוונטי". 
 
יוצאים לים ואני ב"עמדת סדיר". חצי גוף מחוץ למכונה חצי גוף על הסולם. ריח המנוע מחזיר אותי אחורה בזמן. אני צולל בזיכרונות כמה שלבים מטה בסולם, ליד דלת חדר הקירור. לפני 22 שנה אם היית פותח את הדלת מצד ימין, על המדף היו קופסאות של שוקולד אגוזים. בדיקה של המקום היום מגלה שהדלת עדיין שם, אבל נעולה. מישהו כנראה עשה ספירת מלאי עם השנים. 
 
אם יש משהו שרק סטי"לן יבין, זה את שפת הקשר. בחודש הראשון אתה לא מבין מילה. קולות הכריזה נשמעים בדיוק כמו כתב הרופאים: קשקוש אחד גדול. רק מי שלובש חגורת הצלה וזיקוק בכיסו, יודע לפענח. 22 שנה אחרי, וכנראה שפעם סטי"לן תמיד סטי"לן. מהכריזה בוקעת קריאה לתרגול עמדות קרב. כל אחד רץ לעמדתו, ואני בדרך למאג דופן ימין. הנשק הזה מאפשר לך לחוות גם את תפקיד הלוחם. מטווחים ימיים, ירי על חביות ועל פרות צפות בלב ים (תתפלאו, יש דבר כזה). "תרגול, תרגול, תרגול, עמדות קרב", וכולם במקומות עם קסדות ושכפ"צים. 
 
קצין הנשק פורק וטוען ושוב פורק. הפעם יש שימוש אמיתי למאגים האלה. כל השירות הצבאי שלי המאג היה רק לפרוטוקול. המאגיסט של אח"י חץ כבר "זכה" לירות, ולא מעט פעמים. יש פה על הסטי"ל לוחמים שחוו מבצעים ומלחמות, כמו רס"ר מקסים קורנפלד, שהשתתף במלחמת לבנון השנייה, בעמוד ענן, בענבי זעם ובצוק איתן. בכולם הוא נלחם. לא כמוני. נלחם באמת עם עשרות פגזים ביום, ירי טילים והפעלת מערכות הגנה. בתקופתי אם ירו טיל, זה היה בעיקר כי התוקף שלו עמד לפוג וזו הזדמנות טובה לבדוק אם המערכת הרדומה בכלל עובדת. היום זו ההפלגה האחרונה שלו.
 
קורנפלד עבר אותו מסלול כמוני, רק נשאר לעוד 12 שנה. בחיל הים זה נחשב לבלתי אפשרי. לחיות על ספינת מלחמה כל כך הרבה זמן עם עוד 70 חיילים, על 45 מיטות, שני חדרי שירותים וחדר אוכל מאולתר? לא אנושי, אבל קורנפלד הוא לב הסטי"ל. רב־חובל אמיתי, איש של ים. עכשיו הוא רוצה להוציא תואר ואחר כך ייקח את ערימת הניסיון שלו ויעבור לתפקיד חוף. "ברור שאני אתגעגע", הוא אומר רגע לפני שנפרד מכלי המתכת העוצמתי. "בסוף פה כולם מכניסים ביחד ידיים לשמן. כולם צריכים לדעת לעשות הכל. בילצ'ים עושים ביחד, צובעים ביחד, מנקים תקרות במכונה ומשפשפים פאיולים (רצפות המתכת של הסטי"ל). פה עובדים קשה. מצד אחד, אני מסכם פה תקופת חיים משמעותית ובטוח אתגעגע. מצד אחר זה שירות לא קל בכלל. לא פשוט לחיות על ספינה, בטח לא 12 שנה ברציפות". 

מי שטרח ביבשה נח בים
 
אחד הסיוטים הגדולים של לוחם ים זה ההקאות. הפלטה הכחולה והמרהיבה שקיבלנו ביום ההפלגה היא נדירה. עם גלים של שני מטרים, החיים בסטי"ל לא דומים לפנטזיות שממלאים אותך בהן בבקו"ם. לנו הבטיחו משקפות שדרכן נוכל להציץ לשוודיות שנחות על ספינות הנופש העוגנות בנמל חיפה. השוודית היחידה שראיתי בשירות שלי הייתה מרוחה גריז ושימשה לפתיחת ברגים. במקרה הטוב היא נחה בארגז הכלים. 
 

החיים בסטי"ל זה לא מה שמוכרים לך בבקו"ם, נועם בתאי המגורים. צילום: אבשלום ששוני

כלום לא מכין אותך לים גבוה ולדליים עם תחתית של מים כדי לדלל את מיצי הקיבה שיוצאים בסערה מהפה. בשביל זה היה לנו את בוז'י הטבח, שבעצם המציא את הפיצה להפלגות. הוא לימד אותי פטנט שנועד להרגיע את הכאב. מההקאה הרביעית ואילך אתה צריך לאכול שלושה מוצרים: לחם שיספוג את הנוזלים, גבינה צהובה שתשחרר חלבון ועגבנייה שתוסיף חומציות למיצי הקיבה. 
 
היום המטבח בסטי"ל מזכיר יותר פרק ב"מאסטר שף". פרגיות במרינדה, אורז עם עשבי תיבול, מבחר סלטים שלא מבייש את שיפודי "אווזי" וקינוחים בנוסח מלון "הנסיכה". העוף, שבזמני היה מחולק ל־16 חלקים מתחלק היום לארבעה ומוגש בשפע. שניצל, שהיה מוקצב לכל סטי"לן, זה רק החטיף שליד. לקינוח יש עוגת קרם בעלת שלוש שכבות עם ג'לי תות מעל, וסלט פירות טרי שכולל תפוחים, שזיפים, אגסים ואננס. 
 
רעש המסוק שנשמע ברקע קטע את הזלילה והוציא אותנו לירכתיים. המסוק מגיע בזווית 10 מעלות לרוח כדי לתרגל פינוי פצועים בזמן ההפלגה. לנוכח האתגרים שמוצבים בימים אלה לחיל הים, תרחיש של פינוי פצועים בלב ים אינו דמיוני. מספיק שתרחיש פח"ע על אסדת גז יתממש, והתרגיל הזה יהפוך למציאות. הצוות עולה לסיפון לתרגול, והמסוק מקלח אותם במי מלח שמתרוממים מהים ומצליח להעלות פצוע. 
 
לאחר סיום התרגיל, בכניסה לנמל חיפה, אני נזכר בימים ההם לפני 22 שנה. זה רגע של הקלה, הכניסה לנמל. נושמים לרווחה בשל סיום המשימה הימית, לצד רגע של שיברון ושביזות לקראת המטלות בחוף. כל סטי"לן חווה את זה. שעות ההפלגה הסתיימו לעת עתה, אולם העבודה הקשה רק מתחילה. ספינה מאומנת היא כזו שהצוות שלה עובד קשה בחוף כדי לצמצם עבודה בים. על משקל "מי שטורח בערב שבת, אוכל בשבת", אומרים בים כי "מי שעובד קשה בחוף, נח בים". תחושת הטלטול בירידה לרציף מחזירה למציאות. תודה ענקית לתותחים של אח"י חץ על חוויה בלתי נשכחת.