צומת מחולה. אולי 30 שנה לא עברתי כאן. 30 שנה מאז שלב ההכשרות בטנקים. לא יכול אפילו לספר אם המקום הלוהט, באמצע הבקעה, השתנה, הוסיפו לו צבע, או שהוא פשוט דהה. לא זוכר. הנ"נ חתך מהכביש הראשי לתוך כפר ערבי שבדיוק התעורר משנתו, משם עבר לדרך עפר ובסוף עצר באמצע השממה, ליד מרכבה סימן 4 - המרצדס של הטנקים בצה"ל. כבוד לגדוד 9, חטיבה 401, פלוגת להב. איפה לנו היו טנקים כאלה? אני עבדתי בתא התותחן של מגח, פטון בשבילכם. משה רבנו ונפוליאון העבירו לי אותו בירושה. עתיק, רועש, מסריח מסולר ופיח. פלא שנשארתי בחיים ולא הלכתי לעולמי מזיהום אוויר.
"פלטפוס", טענתי, והוא ענה שממילא לא הולכים הרבה. "אלרגיה לאבק בית", המשכתי בטיעונים להקלה בעונש. "אל תדאג, לא תראה את הבית", הרגיע. "חייל בודד?", חרחרתי בייאוש. "בבסיס לא ייתנו לך להרגיש לבד", הוא לא עזב את הקו הנוקשה. למחרת מצאתי את עצמי בבסיס הטירונות בניצנים כמו ג'ורג' ברגר מהמחזמר "שיער". מוטיבציה של שבוי מלחמה, עוד כמה נשאר למנאייק?
טוב, לא בדיוק. הם התפקעו מצחוק כששאלתי אם את הניקיונות הם מבצעים עם מגלר. לפני 30 שנה היו מנפים את גרגירי האבק עם המברשת שהייתה מסייעת לפזר קצף לפני הגילוח. "אצלנו זו מברשת", הסביר המפקד, "איזה עתיק אתה".
תמיר, המפקד, סיפר שאם יש משהו שהוא עדיין שונא זה את מגע הסולר והאבק שנוצרים מנסיעת הטנקים. גם היציאות לא קלות. 17 יום בבסיס, ארבעה בבית. ללירם יש חברה והוא מקווה שהקשר יחזיק מעמד. אבל עם כל הקושי והסרבלים המלוכלכים, אחרי ימים של חוסר שינה, יש גם רגעים שבהם מושבניק מהדרום, תותחן מראשון לציון, טען מהיישוב מתן ונהג מהסיטי של אשדוד, לעולם לא ישכחו: את הלילות בשטח, כשהטנק דומם ומציע את מנועו החם כדי שהצוות יוכל לשכב עליו, להביט בשמי הבקעה זרועי הכוכבים ולצאת בשירים שמחסלים בקלות את הבאסה. לילות שגם אני, 30 שנה אחרי ועם זיכרון קלוש, לא מסוגל לשכוח.
התרעות פיקוד העורף