נתחיל בווידוי אישי: תקראו לי מורעלת, לא נורמלית, משועממת, אבל במשך שנים הצנעתי עמוק חלום קטן והוא לחזור לתקופה קצרה לימים שבהם שימשתי מדריכת שריון. לא אכפת היה לי מהאבק הצהבהב, מהגריז השמנוני או מהחום הבלתי נסבל של שיזפון. הכל מתגמד ברגע שמדלגים שוב על מפלצת הפלדה המרשימה הזאת שנקראת טנק מרכבה. כשלושה עשורים לאחר שהתחלתי את קורס מדריכות השריון המבוקש, הבנתי שהנוסטלגיה שנבנתה בראשי רחוקה אלפי סל"ד מהמציאות.
בצער רב נפרדתי מהמאמן ויצאתי אל השטח, שם חיכו לי האפוד הכבד, קסדת הג'נטקס וכפפות הנומקס חסינות האש. הכניסה לתא שבו יושבים התותחן, הטען ומפקד טנק המרכבה סימן 4, היא חגיגה לחובבי המכשירים האלקטרוניים. אלא שגם מערכת בקרת האש בז, המאפשרת תצפית כינון וירי לעבר מטרות נעות ונייחות ביום ובלילה, אינה מצליחה להאפיל על הפרט המרגש ביותר, שהגיע לביטוי בעת מבצע צוק איתן. זוהי מערכת ההגנה האקטיבית, מעיל רוח, מעין סוללת "כיפת ברזל" אישית של הטנקיסטים, המזכירה כי המרכבה הינו הכלי הממוגן בעולם. דאע"ש יכולים לעשות אבו עלי על מי שהם רוצים, נראה אותם מול מפלצות הברזל שלנו.
בשריון נוהגים לומר כי מקומו המרכזי של האדם בחיל מתבטא באופן השילוב של החיילות במגוון רחב של מקצועות הדרכה ובהכשרה של טנקיסטים - תחום שנחשב בעבר למעוז הגבריות. השיחה עם סג"מ ספיר, המשמשת כקצינת מדור נט"ר (נהיגה וטיפולים ברכב קרבי משוריין), מזכירה לי עד כמה הופך מרחק השנים למשמעותי, במיוחד בצבא. חיתוך הדיבור הצה"לי, הסגנון הענייני ושלל קיצורים מבלבלים גורמים לי לפתח תסמינים מדאיגים המזכירים הלם קרב.
ולסיום, כדי לסגור את פינת הציניות בנושא הכלנית, כדאי לציין כי הצוות הישראלי שפיתח את הפגז הייחודי, הנושא שישה מטעני נפץ בצורת דסקיות, זכה לפני כארבע שנים בפרס ביטחון ישראל. כבוד.
התרעות פיקוד העורף