קרב סרפאום של חטיבת הצנחנים, ב–17 באוקטובר 1973, היה מהלך ההכרעה של מבצע אבירי לב לצליחת תעלת סואץ, שחולל מהפך במלחמת יום הכיפורים, כפי שטען מפקד האוגדה, אריק שרון, אז, וכפי שטוענים היום שני קצינים בדימוס שהשתתפו בקרב: סגן שר החינוך לשעבר, אל"מ משה פלד, שהיה קמ"ן הגדוד, וסא"ל יצחק באדר, שפיקד על מחלקה.
ההכרעה הייתה בכך שלאחר סיומו נסוגו המצרים חמישה קילומטר מציר “טרטור" צפונה, ואפשרו לצה"ל להעביר עליו את גשר הגלילים. קרב סרפאום היה גם אחד הקרבות המוצלחים של צה"ל באותה מלחמת מחדל. למרות זאת, מרדו חלק ממפקדי הפלוגות במפקד גדוד 565, סא"ל דן זיו, שפיקד על הקרב, וביקשו להדיחו. היו צנחנים שהשמיצו אותו אז וממשיכים להשמיצו גם כיום. לראשונה, אחרי 42 שנים, מוכן דן זיו להתראיין בלעדית בנושא ל"מעריב־סופהשבוע".
“בעת הצליחה ובשעות שלאחריה לא פגשנו שום כוח מצרי, רק כשהאיר היום פגשנו פה ושם כוחות מצריים לא משמעותיים. בשבע בבוקר הצטרפו אלינו טנקים ונגמ"שים של חטיבת חיים ארז, והוחל בחיסול בסיסי הטילים והשריון בעומק מצרים. באותו יום היה לנו הרוג שני, ראובן גל, שוב מאש כוחותינו, ואני לוקח על עצמי את מלוא האחריות. לצערי, אש דו־צדדית של כוחותינו מתלווה לכל קרב, וגם התרחשה במבצע צוק איתן. באותו יום הייתה עלינו הפגזה מצרית דלילה שגברה מאוד למחרת".
“חשבתי על כך בזמן אמת, כי התיווך של דני מט רק הפריע, כפי שניתן ללמוד היום מתמלול רשת הקשר החטיבתית. המח"ט לא הבין לחלוטין את ההתרחשויות. לא הייתה לי תשובה. היום אני מבין, לאחר שיחות עם אריק, עיון במסמכים וחשיבה ארוכת שנים: יום לפני כן ובאותו בוקר הזהירו מפקד החזית, חיים בר־לב, ואלוף הפיקוד, שמואל גורודיש, את שרון, שאם ינקוט יוזמות עצמאיות ואם ישלח כוחות לעומק מצרים, הוא יודח מיד. שרון כהרגלו התחכם: הוא שלח מג"ד שסמך עליו למשימה מסוכנת ביותר בעומק השטח המצרי, והסווה אותה בחיפוש אחרי קת"קים שלא היו על עצים. הוא לא היה יכול לדבר איתי ישירות, כי אז המאזינים בקשר הגדודי היו מדווחים לבר–לב. הוא סמך עלי שאבין ואבצע. ולא אכזבתי את מפקדי".
“הערכתי כי יהיה בטוח יותר להתגונן בחסות בתי הכפר, מאשר לסגת חשוף לאש האויב. גם התקשרתי לדני מט וביקשתי חילוץ, ותכננתי שיחד עם כוחות החילוץ, שאמורים היו להגיע הרבה יותר מהר משהגיעו, נכבוש את המוצב הקדמי ונתקדם לנקודה 29 על מסכה, כפי שהורה שרון. הייתי אופטימי מדי: החילוץ הגיע אלינו רק אחרי שלוש שעות של לחימה. על כך אין לשבח כמובן את מפקדת החטיבה, ואולי זה אחד המפתחות להשמצתי במשך שנים - כדי להסוות מחדלים קשים, מפברקים מפקדי החטיבה מחדל שלא היה".
“אכן כך. הערכתי שבכוח משולב נוכל לכבוש את המוצב המצרי שאנשיו תקפו אותנו. הרי את רפיסותם הם חשפו באופן שבו הם תקפו אותנו. גם אל"מ במיל' דובי הלמן, שפיקד אז על הסיירת, היה שותף לדעתי. נחשון אמר שהוא נשלח לחלץ אותי ולא לתקוף את המצרים. הוא התקשר לסמח"ט י"ב, שנמצא 300 מטר מדרום לנו, יחד עם עוזי אילת, ודיווח לו. הסמח"ט מינה בקשר את נחשון למפקד במקום, והורה לו להיחלץ לכיוון ראש הגשר. קיבלתי את הדין".
“דני מט כבר היה בימי השקיעה שלו וללא יכולת להנהיג את החטיבה למשימותיה באופן אופטימלי. הוא מינה את אריק אכמון לחקור את הפרשה. אכמון עשה עבודה שטחית, לא הבין את פרטי הקרב ואת משמעותו, שחזר את הקרב יחד עם קדמוני, וכנראה הושפע ממנו מאוד, ואף היה אחראי להענקת עיטור הגבורה שנועד לא רק לשבח את קדמוני, אלא גם לבקר את תפקודי. אחרי חשיבה של 42 שנים, אני סבור שאת מט ואכמון הניעו תחושות אישיות כנגד המג"ד שעשה את עיקר העבודה של החטיבה הן בהשגת הזחל"מים לצליחה, הן בביצוע הצליחה עם 50% מהכוח המתוכנן והן בקרב סרפאום".