"היו לי עם עקיבא שיחות אחדות שאותן פרסמתי בעיתון 'מרחב' בתקופת ההמתנה ב–1967, ובספרי ‘חותם הזיכרון'. שאלתי אותו איך עמד בעינויים, שהרי רוב האסירים הישראלים שעברו עינויים בכלא הסורי חזרו משוגעים. רק בודדים חזרו נורמליים. והוא עוד עשה קריירה מפוארת בצה"ל כאיש 504 להשתלת סוכנים, כמושל הגליל בשנות ה־50 וכמושל רמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים. אחרי השחרור היה אחראי לבנייה לבדואים במשרד השיכון".
"עקיבא השיב לי: ‘ראשית, הכל תלוי ביחס שלך לעניין שלמענו אתה מקדיש את החיים שלך. שנית, אני בנוי חזק'. אולי הוא שילם על כך כשמת מהתקף לב בגיל 54. ‘שלישית, לא כל החוקרים סדיסטיים. הם מבקשים באמת ובתמים לשאוב מידע מן הנחקר. יש לספק להם מידע אמיתי אך לא חיוני'. זה מסכם את הסיפור המדהים של עקיבא פיינשטיין - אם אתה מאמין במשהו, אתה מסוגל לסבול עינויים קשים. זוהי השורה התחתונה של כל הברקים והרעמים ושל המליצות שמשתמשים בהן תדיר. עקיבא ניסח את הדבר בפשטות מדויקת. טייס שעבר עינויים קשים בכלא הסורי אמר לי פעם ‘בימים הקשים בכלא הסורי מלמלתי את מילות "שיר הרעות" שלך: ‘מלילות האימה הגדולים/את נותרת בהירה ודולקת'. לילות האימה שבהם אתה שומע את זעקות חבריך בזמן שמענים אותם".
לאחר חודש של קרבות, כשבעולם הערבי כולו, ובעיקר בסוריה, גאתה התעמולה נגד היהודים ונגד מטרת הציונות, ניתן פסק דין: שלוש שנות מאסר.
הלל סיפר: “דמעות נקוו בעיני, רק בקושי התגברתי על עצמי כראוי למעמד. חשתי כי אני עומד במחיצתו של גיבור לאומי, פשוטו כמשמעו. במעט הזמן שנותר לנו דיברנו על סידורים מעשיים. תחבתי לידו סכום כסף ואמרתי לו כי אשאיר כסף לאלי זאגה ואקבע את הסידורים להעברת כסף בעתיד".
התרעות פיקוד העורף