"אשר, אבא שלי, היה גאה בי עכשיו מאוד כקצינה"

כשסגן־משנה י' התגייסה לצה"ל היא ידעה בדיוק באיזה מסלול היא בוחרת. דמותו של אביה, רס"ר אשר ז"ל, לוחם בצנחנים שנהרג במלחמת לבנון השנייה, ליוותה אותה לאורך כל הדרך. אתמול היא עמדה בהתרגשות ברחבת המסדרים של בית הספר לקצינים בה"ד 1 וחשבה עליו, על אבא שלה הלוחם, הדמות הנערצת, מי שגידל אותה ושנלקח ממנה באחת באותה מלחמה ארורה בקיץ 2006.

"עברתי תהליך מאוד לא פשוט ברצון לשתף", מודה סג"מ י', "עד היום זה היה מול המכתבים אבל בחודש האחרון התחלתי לדבר על זה".

מאז מותו של אביה אשר, י' לא מפסיקה לכתוב לו. בכל תחנות חייה כתבה לו את אשר על לבה - רגע אחרי שנהרג ועד הרגע שעלתה על מדים. "השנים חולפות ונדמה שהזמן מרפא פצעים", כתבה י' לאביה, "אך לא כך. הזמן עוטף את הפצע שרק הולך ומתעצם ושלעולם לא יתרפא. אין רגע שבו אני לא חושבת עליך, חולמת עליך ותוהה לעצמי איך זה היה יכול להיות אם היית איתנו", כתבה לאביה.

"גם היום כשצעדתי ברחבת המסדרים חשבתי עליו", אמרה אמש, "הסתכלתי למעלה לשמיים וחשבתי עליו כל הזמן. אני בטוחה שאם הוא היה איתי פה עכשיו הוא היה מאוד גאה בי, בדרך שבחרתי ובמסלול שעברתי. הוא חסר לי כל הזמן. הייתי רוצה אותו לצדי, מחבק ומייעץ לי בשירות הצבאי - אבל הוא לא כאן".

מאז 8 באוגוסט 2006 חלמה י' על הרגע הזה לסיים קורס קצינות ולהתפתח בשירות הצבאי. באותו יום נהרג אביה, כשנכנס עם פלוגת ההנדסה של הצנחנים ללבנון, כשיעדם היה כפר בדרום לבנון. יממה לאחר הכניסה הותקף המבנה שבו שהו באמצעות טילי נ״ט ותשעה נהרגו, בהם אבא שלה, רס״ר אשר ז״ל. הוא הותיר אחריו אישה ושני ילדים – י' הבכורה ביניהם. היא הייתה אז בת 10.