אולי יומיים אחרי שנולדו סיפרנו לילדינו שהם כנראה לא יצטרכו ללכת לצבא. יהיה כאן שלום, ניסע לטייל בדמשק ואת הקניות נעשה בשווקים של עזה, אבל הנה אנחנו בתחילת 2016 ואת סוף הסיפור דחינו למועד בלתי ידוע. בדרום - חמאס חופר מנהרות תקיפה, בצפון - חיזבאללה ממשיך להתחמש, ובאיו"ש לא ברור אם הדקירה של מחר עדיין תהיה תוצר של מפגע בודד או כבר של תשתית מאורגנת.
אי לכך ובהתאם לזאת, יצאנו לסיור מודרך בשלוש החזיתות שצה"ל פוקח עליהן שבע עיניים כדי להביא תמונת מצב. לצערנו, אין עדיין בשורות טובות. שלוש החזיתות חמות, מי בתורה מגיעה לנקודת רתיחה. היום, דווקא הגזרה שנחשבה בשנים האחרונות לרגועה יותר הפכה לכאב ראש שצה"ל וממשלת ישראל מתקשים לטפל בו. אנחנו מתחילים אם כן ביהודה ושומרון.
סא"ל אייל שוימר, מפקד גדוד שקד בגבעתי שאיתו נפגשתי לסיור, ודאי לא יכול היה לדעת שבאותו לילה יתרחש פיגוע רצחני בגזרת בנימין, שעליה אחראית החטיבה. הוא גם לא יכול היה לשער שכמה ימים יעברו ובתחילת השבוע, מטרים מהמקום שבו עמדנו, מחבל יפתח באש ויפצע שלושה מחייליו עד שיצליחו לחסלו.
אבל בסיום חצי שנה אינטנסיבית בגזרה ופיגוע ירי בהתנחלות דולב, שאירע כמה שעות קודם לכן, המג"ד הפנים, מניסיון, ששקט לא יהיה לו. ולא, הוא לא הופתע משום דבר. “אצל המפגע הבודד לרוב אין מודיעין, כי כשהוא יוצא מהבית גם הוריו לפעמים לא יודעים לאן פניו מועדות", הסביר לנו כשהתחממנו במשרדו. “הוא לוקח סכין מהמטבח, או עובר בחנות, קונה מברג - וזהו, הצטייד. אני אומר את זה בצורה עדינה, אבל מדי יום הם מנסים לייצר פיגוע דקירה או דריסה. אם אתה שואל אותי, אנחנו לא בסוף גל ההסלמה. הוא יימשך בעצימות משתנה".
באותו אחר צהריים קפוא בגזרת בנימין, נרצחה בהתנחלות בית חורון שלומית קריגמן בת ה–23, כששני מחבלים ממחנה הפליטים קלנדיה חדרו ליישוב ודקרו אותה למוות בסכין. זה התרחיש הכי מסויט למי שמבקש לשמור בכל כוחו על הגזרה: שליישוב שנמצא בהשגחתו יחדור מחבל ויבצע את זממו. “זה איום ממשי", סיפר שוימר כשנכנסנו לג'יפ בבסיס, שבשולי היישוב בית אל. “מדברים עליו גם בהערכות מצב, מנסים לעשות פעילויות בחתימה גבוהה ונמוכה למול התרחיש. זה אתגר רציני לטפל באירוע כזה אחרי שהמחבל חדר ליישוב, לכן יש היום שיתוף פעולה עם האוכלוסייה, הרבש"צים, כיתות הכוננות. זה מכפיל כוח גם בהגנה". בית אל הוא לא התנחלות קטנה עם שני קרוואנים ועז, אלא יישוב משגשג המכיל 1,200 משפחות, 6,000 תושבים שיושבים בצמידות לפאתיה הצפוניים של רמאללה ומחנה הפליטים ג'ילזון.
יצאנו לסיור בקור המקפיא, שלג קל עיטר את השטח בפלומה לבנה כשהג'יפ של סא"ל שוימר עצר על גבעה, מאות מטרים בלבד מביתו של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. על האדמה הבוצית נראו לא מעט תרמילים של אמצעים לפיזור הפגנות, זכר לימים הסוערים שעברה הגזרה. “תסתכל עכשיו על המקום, הוא נראה לך שקט ופסטורלי", סא"ל שוימר הצביע על רחבה גדולה למרגלות הגבעה, שעליה עמדנו. “זו כיכר איו"ש. היו לנו פה ימים שהמקום היה מלא באנשים וכל הכביש היה חסום במפרי סדר. אני מדבר על בין 2,500 ל–3,000 איש. הפרות סדר שנמשכו עד השעות הקטנות. אבנים, בקבוקי תבערה, ניסיונות ירי, ואתה רואה שהעצימות עולה בצורה משמעותית. ימים החזקנו חמישה, שישה מוקדים במקביל".
סא"ל שוימר הצביע על הצד השני של הכיכר, סיפר על האתגר הנוסף שעמד בחודשים האחרונים בפני חייליו - הצלמים. בזמן הפרות הסדר עמדו עשר ניידות שידור בצד הפלסטיני ותיעדו את הנעשה. “זה חלק מההתמודדות שלא קיימת באף גזרה אחרת", הודה. “הלוחמים יודעים שהם מתועדים וגם במעצרים שביצענו קרה ששלפו מכשירים סלולריים וצילמו. היה אירוע שפגענו במישהו בהפרת סדר וכבר העלו אותו על אמבולנס והתחילו לצלם. בחרנו ללכת להביא את הבחור אלינו בגלל שזיהינו שלפני כן הוא זרק בקבוק תבערה על הציר. הצלחנו לפגוע לו ברגל והבן אדם ממש נפל במרכז הכיכר. כוחות, שהיו במארב, רצו להביא אותו וכתבים עטו עליהם. בראש רצה המחשבה ‘רגע, איך זה מצולם לצד השני?', אבל אתה מבין שאם אתה עושה את הפעולה ממוקדת ומקצועית זה מצולם בסדר. לא צריך לחשוש וזה המסר שאנחנו מעבירים לחיילים".
סא"ל שוימר סיפר שלפני שנכנסו לתעסוקה הביאו בפני החיילים שחקני תיאטרון כדי שיציגו דילמות שעשויות לעלות בזמן הפעילות. מחסומים, מעצרים, פתיחה באש. בסופו של דבר, הפעילות בחלק מהמקומות מבוצעת על ידי חוליות קטנות, חיילים זוטרים שצריכים לקבל החלטה במהירות. “חייב להיות כאן ראש גדול", הדגיש המג"ד. “תחשוב שיש חיילים שנמצאים לבד במשימות. אני לא יכול להיות בכל מחסום או פילבוקס, לכן חיילים מעורבים מאוד. לפעמים אני שואל את דעתם, כי הם חיים את המקום הרבה יותר ממני. יש הרבה למידה מהעבר, דברים שלא היו. למשל, הקשר שלנו עם השב"כ הוא על בסיס שעתי. מתי שאני רוצה אני יכול להתקשר ולקבל אינדיקציות. בעזרת השיח הפתוח אתה מצליח לשבש או לסכל אירועים ואתה מקבל גם את הלך הרוח בצד הפלסטיני. מביאים עיתונאי מרמאללה שיושב עם המפקדים או איש עסקים שמצייר את התמונה של הצד השני. איך הוא רואה את המצב".
הג'יפ נסע מספר דקות לנקודת תצפית על מחנה הפליטים ג'ילזון. סא"ל שוימר סיפר שבחודשים האחרונים, כמו בהזמנה למסיבה, ידעו שכל יום שישי אחרי התפילה תהיה שם חגיגה של הפרת סדר, הכוללת יידוי אבנים ועימותים. במחנה הפליטים קלנדיה שלושה מחייליו של שוימר נפגעו בפיגוע דריסה, שניים מהם כבר לא יחזרו לפעילות בגדוד.
בתחילת השבוע מחבל שעבד כמאבטח של התובע הכללי הפלסטיני, ירה במחסום בית אל על כוח מהגדוד, שלושה נפצעו, שניים מהם באורח בינוני–קשה.
“יש עוד בחור שנפגע בזמן מרדף, היו גם כמה חבר'ה שספגו אבנים או סלעים בתוך מחנות הפליטים", המג"ד מספר. “אנחנו מדברים עם הלוחמים על האיומים לפני שנכנסים למעצרים או להפרות סדר. משתדלים להוציא את החיילים כשהם ממוגנים, אבל דיברנו שדברים כאלה יכולים לקרות ואין חשש. לא היה מצב שחייל אמר ‘אני לא יוצא למשימה'. להפך, גם אחרי שפינינו את הפצועים המשכנו במשימה. היו לנו שני חבר'ה לעצור, אחד מהם מחבל שרצה להוציא פיגוע. מצאנו אמל"ח, נשקים. לילה אחר כך עשינו את אותה משימה באותו כפר".
הג'יפ עשה את דרכו ברחובות השוממים של בית אל, כנראה שזה הקור העז שהשאיר את התושבים בבית. סא"ל שוימר דיווח שבמהלך התעסוקה היחסים עם היישוב היו בדרך כלל תקינים, אבל גם כאן היו לא פעם חיכוכים שגרמו למתח באוויר. “היו מקרים שאחרי פיגוע יצאו חבר'ה מהיישוב וניסו לייצר תגובה נגדית", הוא מספר. “לא אפשרנו לישראלים לפגוע בפלסטינים, גם אם היינו צריכים להגיע לחיכוך ולעצור כמה מהם, בשיתוף עם המשטרה. בקטע הזה אין הבדל. בסוף התפקיד שלי הוא לא לאפשר פגיעה באזרח פלסטיני, וכשניסו להגיע לכפר וטיפסו לאיזה בית, הדפנו גם ברמה של הפעלת כוח פיזי".
סא"ל שוימר, בן ה–37, התחיל את הקריירה הצבאית בגדוד שקד של גבעתי, וטיפס במעלה סולם הדרגות עד לדרגה הבכירה, כשקיבל את הפיקוד על הגדוד שבועיים לפני תחילת מבצע צוק איתן. הוא יסיים את תפקידו הקיץ, אחרי ימים רצופים של פעילות וחוסר שינה. “המשימה שלנו היא להגן, אם זה בהר דב או ביהודה ושומרון. זה גם מה שאני אומר ללוחמים", הוא מספר. “אני דוחף לכמה שיותר פעילות בכל מקום. גם פה התאמנו לעתיד. בחלק מהגזרה יש מקומות שדומים ללבנון בתוואי הקרקע ובכפרים שמזכירים. היערכות למשימות הבאות שלנו".
הקור, הפעילות, המתח, הסכנה. שאלתי את סא"ל שוימר אם כמג"ד קשה לו היום להשאיר קצינים צעירים בצבא. האם השגרה והפעילות המטורפת לא שוחקת אותם בסיום השירות. “יש הרבה פיתויים בחוץ", הוא מודה. “אבל הצבא מצליח להשאיר אנשים טובים, אני רואה את זה בדרג המ"מים והמ"פים. נכון יהיה גם להגיד שלא כולם קופצים משמחה ואומרים ‘אני הולך להיות מג"ד שקד'. יש כאלה שצריך לשכנע אותם קצת יותר. אם אני מסתכל על הזמן שאני בצבא, אני לא מצטער לרגע".
נפרדנו מסא"ל שוימר לשלום לא לפני שאיחלנו שקט בגזרה, איחול שלא התממש אחרי הרצח האכזרי של הצעירה בבית חורון ופיגוע הירי בתחילת השבוע במחסום בבית אל, שגבה מחיר של פצוע קשה נוסף. המשכנו צפונה, לכיוון הגבול המזרחי, עדיין תחומי השומרון, אבל חבל ארץ שעל הנייר היה אמור להיות הרבה יותר רגוע. לשם כך גם הוקם בחודש יולי האחרון גדוד אריות הירדן, בפיקודו של סא"ל יוסי פנסו. כמו קרקל, גם הגדוד הזה הוא מעורב - בנים ובנות. הוא אמור להיות קבוע ולשמור על 160 ק"מ שקטים של גדר הגבול עם ירדן, ובאותו הזמן להשגיח על מורדות השומרון ומנשה, גב ההר.
להבדיל ממחנות הפליטים והכפרים העוינים בגזרה של סא"ל שוימר, כאן, בבקעה, יש בדרך כלל יחסים הרבה יותר קרובים בין הישראלים לפלסטינים, שרבים מהם מתגוררים בכפרי המחומש הסמוכים. “בבוקר רגיל עוברים במחסום בקעות 5,000 פועלים שחוזרים בלילה", סיפר לנו סא"ל פנסו כשנפגשנו בגזרתו. “בימי גדיד התמרים עוברים 20 אלף פועלים ביום. שני הצדדים מבינים היטב שהם לא יסתדרו אחד בלי השני. הרבש"צים של היישובים בקעות ורועי יכולים לספר לך על כל משפחה בכפר טמון למי היא שייכת ואיפה היא עובדת. אנחנו נוסעים עכשיו כבר 20 דקות, משמאלנו שטח חקלאי של פלסטינים ומצד ימין היה עד עכשיו שטח של מושב רועי. יש ימים שטרקטור פלסטיני חורש ולידו טרקטור ישראלי, שדה ליד שדה".
סא"ל פנסו הסביר שהיחסים מתאפשרים משום שאין חיכוך גדול מלבד עבודה. היישובים הערביים והיהודיים רחוקים אחד מהשני, וזה לא כמו אצל הבחור משכם שיוצא מהעיר ומהר מאוד מגיע לאיתמר. אבל המתיחות הופיעה גם שם. רק בתחילת החודש שעבר הגיעו למחסום שני מחבלים מאזור ג'נין, יצאו אל החיילים וניסו לתקוף אותם. החיילת שאבטחה בעמדה שמה לב ראשונה לסכנה, הזהירה את החיילים שבמחסום, אחד מהם בעט במחבל והחיילת ירתה כדור בראשו. גם המחבל השני חוסל. זה היה ניסיון הפיגוע השלישי במחסום בחודשים האחרונים.
“האירוע תוחקר על ידינו עד לרמה הכי קטנה של מקצועיות הלוחם", מספר סא"ל פנסו. “זה קרה פעם, אולי פעמיים בתקופה האחרונה, שלוחם הצליח להתגבר על דוקר מבלי להיפגע. רצינו לדעת מה הביא אותו לבעוט במחבל, לדרוך את הנשק ולהגיב כמו שהגיב, האם זה היה אימון קרב מגע שעבר, או משהו אחר? רצינו לבדוק את התנהלות המחסום, החיילת, מהרמה של הקליעה ועד רמת כמה כדורים היא ירתה והיכן היא פגעה".
לגדוד לא היה אפילו זמן להתארגן לקראת ההסלמה. הוא רק הוקם הקיץ, את בסיס הקבע סיימו לשפץ כך שיוכל לאכלס בנים ובנות, וכבר הוא נזרק למים העמוקים של היתקלויות וירי, כשלראשונה בצה"ל לוחמות נכנסות לכפרים ומבצעות מעצרים. “אם מודדים במבחן התוצאה, אז מי שהרג את המחבל במחסום זו לוחמת, ומי שפגע לבקת"ביסט ברגל זו לוחמת, ומי שתפס פה אמל"ח זו מ"מית", סיפר סא"ל פנסו. “יש לוחמים שרצים יותר מהר ויש חזקים יותר, ואתה צריך לנצל את היתרונות והחסרונות של כל אחד. בנות אנחנו מכירים מהבית והן יודעות לעשות יותר מפעולה אחת בבת אחת ולא מתרגשות מזה".
הנסיעה עם סא"ל פנסו שונה כל כך מזו שהייתה לנו כמה שעות לפני כן ליד רמאללה. בבקעה יש כעת פריחה ירוקה ומזג אוויר חורפי, מהתקופות הבודדות בשנה שהאזור בהן מסביר פנים למטייל. שטחים אינסופיים לא מיושבים וברקע קשת מרהיבה.
רק כשהגענו לתמרור של ברוש הבקעה, שם נרצח לפני שנתיים וחצי אל"מ במיל' שריה עופר על ידי פלסטינים, חזרנו למציאות הכואבת. “יש פה דואליות מאוד מורכבת", הסביר המג"ד. “מצד אחד גזרת איו"ש, מצד שני הגבול הירדני, שתי החזיתות האלה מקיימות עולמות נפרדים של תוכן מבצעי, והמשימה של הגדוד היא להפריד את המוץ מן התבן. אנחנו לא פועלים על כפרים שלמים. אם יש בן אדם שצריך לעצור אז נכנסים, עוצרים והולכים. יכול מאוד להיות שהחייל או החיילת יפגשו יותר מאוחר את אחיו של העצור במחסום, וזה קרה לא פעם".
סא"ל פנסו מספר שעם כל המצב המתוח והאקשן, מבחינת ביקוש, לפחות אצל בנות, יש מוטיבציה גדולה להתגייס לגדוד. מפני שאין מקום, אחת המבקשות היא כרגע פקידה זמנית, עד שיתפנה כיסא באחת הפלוגות.
המג"ד עצמו לא מתרגש מהמצב. מי שעבר את מלחמת לבנון השנייה ומבצע צוק איתן וכבר השתתף באינתיפאדה, יודע שזו המציאות ואיתה נצטרך להמשיך. השלום, שהבטחנו פעם לילדינו, ימשיך לחכות.
“לא הגענו עדיין לאירועים של האינתיפאדה הראשונה", סא"ל פנסו משוכנע. “אירוע שנגמר בחיילים במחסום הוא הצלחה, גם אם החייל נפצע. הצלחה, כי החיילים נמצאים פה כדי לשמור על התושבים, וכל עוד זה מסתיים במרחב האבטחה הגדודי, אני לא מייחס לזה חשיבות של אינתיפאדה. זו פעילות של יומיום".
התרעות פיקוד העורף