ביום רביעי גזרו לאוחנה את הכותפת בטקס סיום קורס בו עברו לראשונה פאראמדיקים בצה"ל הכשרה מיוחדת, בה שמו דגש זהה על הפן הקרבי של החיילים, לא פחות מהפן הטיפולי והרפואי. אוחנה הוא בן למשפחה ירושלמית של שישה ילדים, ואחותו הבכורה, שהיתה בין הפאראמדיקיות הראשונות בצה"ל במהלך האינתיפאדה השנייה, היא היום סטאז'רית ברפואת ילדים בבית חולים הדסה.
"מאד. חומר עיוני מסביב לשעון למשך ארבעה חודשים ובלילות הקפצות של זחילה וקרב מגע כדי לעשות אותנו יותר קשוחים. בצבא הבינו שמטפלים אמורים להיות בתוך הקרב. אנחנו קורס פיילוט שנותן מענה להכשרת פאראמדיקים שיהיו חלק מזירות קרב ויפנו פצועים במהלך פיגועים.
בקורס ישנו את מינימום השעות בלילה ומעבר לזה היתה פעילות ולימודים מסביב לשעון. בשלושה שבועות הראשונים היה ניפוי והדיחו 13 חניכים מתוך 59. סיימנו עכשיו 43 כי נפלו עוד שלושה במבחנים. זה קשה כשנופלים מהקורס, כי כל אחד הוא כמו אח. זוחלים יחד, יורד דם, עוזרים ומטפלים ואז ביום אחד נעלמים מהקורס. לפנינו פאראמדיקים עשו טירונות 02, אנחנו עשינו טירונות 03 מורחב, שזה טירונות קרבית וזה מאוד מאוד קשה פיזית ומנטלית".
לדברי עומר, יש הסכמה בין מד"א והמשטרה שמד"א מנהל את האירוע. "מצד אחד אני מטפל באנשים ומצד שני אומר למשטרה איזה צירים לפנות ולפעמים כל זה כשהמחבל עדיין זז מולי".
את האירוע בו הציל שוטר עומר זוכר כאילו הוא קורה עכשיו, סימן מובהק למי שחווה פוסט טראומה: "הגענו ראשונים לזירה בשער שכם עם צוות יחסית אורגני. מכירים אותי אז נתנו לי את המושכות לידיים. הפצוע הזה היה צמוד אלי. היה מורכב להגיע לשם עם ניידת טיפול נמרץ. הזעיקו אותנו משכונת מקור חיים ואמרו לנו להתמגן. מייד עושים סוויץ' בראש. אתה דרוך יותר וממוקד איזה פצוע לקבל ומתי ולאן לקחת אותו. אני נוסע לשם עם אפוד שזה מסורבל ועם נהגת מאוד מיומנת שנסעה מהר. הגענו ראשונים עם קו פתוח למד"א שהעבירו את כל המידע למשטרה".
"היתה זירה מאוד עמוסה בכוחות ומלא אנשים", מספר אוחנה. "היה קשה לראות את הפצועים ולא היה ברור איפה המחבל. גם היה רכב שחסם את הכביש. חנינו מאוד רחוק. אני ואבי, הפאראמדיק, רצנו לפצועים. ראינו פצוע שנדקר בצוואר והעורק הראשי שלו נפגע. זה עורק שמזרים דם למוח. הוא איבד המון דם. מצד אחד ניהלתי את הזירה יחד עם הפאראמדיק שאיתי, ומצד שני טיפלתי בפצוע. שמתי יד על הצוואר שלו וצעקתי שיביאו אלונקה. במצב כזה, אין פתרון בשטח לדימום כה מסיבי. הוא איבד המון דם. לחץ חזק מדי מונע חמצן למוח, ואם לא לוחצים חזק מספיק, הפצוע ימות מאיבוד דם. תוך שבע דקות זה מוות מוחי. לחצתי בצורה הכי טובה שאפשר היה".
"לקחנו את הפצוע הזה. צריך היה להחזיר לו נוזלים והכל עניין של זמן כי האיברים לא מסוגלים לסבול היעדר דם וחמצן. הדבר היחיד שהיה לי בראש זה להגיע לבית החולים. החזקתי את הצוואר ואמרתי שייתנו לו נוזלים ונוגדי קרישה. בתחילת הנסיעה שמענו פתאום בום מטורף. זרקו עלינו רימון הלם. האדרנלין השתולל אצל כולנו באותו רגע. המשכנו כאילו לא קרה כלום. הנהגת תפקדה בצורה מושלמת ואני עוצר את הדימום עם כף היד שלי שמייצר לחץ ישיר למנוע בריחת דם מהעורק. זה אחרי שחיטאתי וחבשתי ועל החבישה הזו לחצתי".
"בהתחלה הוא דיבר ואמר שהוא עומד למות ושכואב לו. הוא התלונן שאני מכאיב לו עם הלחץ הזה בעורק. אחר כך הוא התחיל להפגין סימנים של ערפול הכרה, היה יותר חלש וזז פחות. זה מלחיץ כי מרגישים שמאבדים אותו. שמנו עליו רצועה שקיבעה אותו למיטה. אני זוכר את הצעקות שלו שאני מכאיב לו. הבנתי שאני מכאיב לו, אבל שזה גם מה שמציל את החיים שלו".
לדבריו, ערפול הכרה זה הכי מפחיד, כי זה אומר שלא מגיע מספיק דם למוח, והמטרה העליונה היא להזרים דם למוח. "אנחנו מגיעים לבית החולים ומחכה לנו שם צוות גדול. היה לי קשה לעזוב אותו. הרגשתי שאני חלק ממנו. הייתי צמוד אליו. כשהכירורג הגיע, היד שלי עוד היתה עליו וככה, עד לרגע ממש שהכירורג התחיל לטפל בו. הוא נכנס לי ללב. כל פעם שהגעתי לבית החולים הגעתי לטיפול נמרץ. היית מבסוט על עצמי ממש כי לא לחצתי חזק מדי והוא חי".
התרעות פיקוד העורף