יותר משלושה חודשים עברו מאז  שנרצחה הדר כהן ז"ל בפיגוע המשולב בשער שכם בירושלים, אולם ב' עדיין חשה אותה ומדברת איתה בלבה, כמו היו אותן שתי טירוניות צחקניות שחלקו חדר משותף עם עוד שש בנות. ב', שסיימה את ההכשרה במג"ב לפני כחודש וחצי ושובצה למשימות אבטחה בגזרת עוטף ירושלים, מחפשת את פניה של הדר לצדה בעת בדיקות של חשודים, במעצר של מחבלים או בסיורים לאורך צירים נפיצים. בכל בוקר נדמה לה שהיא מתעוררת מחלום רע, אולם אז שוב עולה מולה תמונתה של הדר, רגע לאחר שנורתה וצנחה אל הקרקע.
 

ב' היא הטירונית היחידה שיצאה ללא פגע מהתקיפה, שנחשבת לאחת הקשות ביותר במהלך אינתיפאדת היחידים. ב־3 בפברואר היא צורפה לפטרול של מ"כ ותיק, ביחד עם שתי חברותיה למחלקה, הדר ורווית מור, וזאת במטרה לאבטח את האזור הצפוני של חומת ירושלים. כאשר ביקשו לבדוק תעודות זהות תקפו אותם שני מחבלים, ואחד מהם הצליח לפצוע את רווית בראשה. למרות ניסיונן המועט, הגיבו ב' והדר בנחישות ובמהירות, והרגו את המחבל. אלא ששנייה אחר כך נשמע לפתע ירי נוסף. מפגע שלישי, שהתחבא בין השיחים וארב לרביעיית הלוחמים, ירה כדור מדויק לעבר ראשה של הדר.

הדר כהן ז"ל. צילום: דוברות המשטרה
 



מאחר שב' הייתה שותפה לחיסולו של אחד המחבלים, היא נחשבת כיום ללוחמת של משטרת ישראל הנמצאת בסיכון גבוה ולכן אי אפשר לחשוף את שמה ואת תמונתה. הדבר אומנם אינו מדיר שינה מעיניה והיא ממשיכה לשרת בגזרה חמה, אולם קשה לה עדיין לתאר ולפרט כל שלב בפיגוע המחריד. בכל פעם שהיא נשאלת על הירי כלפי המחבל מסיטה ב' את השיחה ומדברת על געגועיה לחברתה. 
 

"אחד הרגעים הקשים היה כאשר אנחנו, החברות של הדר לחדר, קיבלנו את ההודעה הסופית שהיא נפטרה והבנו שנשארנו שבע", רועד קולה, "אחרי המון היסוסים וחששות נכנסנו יחד לחדר והבחנו שהחפצים שלה נעלמו. לא תיק, לא בגדים ולא מצעים. כל מה שנשאר שם זה מזרן שחור. בכינו. שאלנו את עצמנו איך נמשיך הלאה בלי הטירונית הכי בולטת בחדר, זו שתמיד חייכה וחיזקה אותנו. רק אחרי כמה דקות החלטנו שאף אחת מאיתנו לא תפרוש באמצע ההכשרה, כי זה מה שהדר הייתה רוצה".
 

מאז סיום הטירונות יצא לך שוב לתגבר כוחות בשער שכם?

"לא הייתי שם מאז הפיגוע, אבל רווית ואני מתכננות להגיע למקום בשביל עצמנו, ולא כלוחמות. נעמוד היכן שהדר נרצחה, ניזכר בפרטים וננסה לשחזר את מה שעברנו שם באותו יום".
 

את לא חוששת לחזור לשם? 

"למה שאפחד? זו המדינה שלי. אחרי הרצח של הדר יש לי אפילו יותר מוטיבציה לתרום מעצמי. ברור לי היום יותר מתמיד מדוע אני עושה את העבודה הזאת, ואני כאן כדי להגן על האזרחים. רק אחרי הפיגוע הבנתי את העוצמה של התפקיד שלנו. החלום שלי היה להתגייס למג"ב, והיום אני מגשימה אותו בשבילי ובשביל הדר".
 

"פייטרית, שפיצית"




ב' נולדה לפני 12 שנים בגונדר שבאתיופיה, ועלתה לארץ כשהייתה בת 6 יחד עם אמה ואחיה. מארץ ילדותה אין לה הרבה זיכרונות, למעט לימודים בבית ספר יהודי עם תלמידים המבוגרים ממנה. בניגוד לרבים מבני העדה, הקליטה של ב' בישראל הייתה מהירה וחלקה. 



"אומנם אבא שלי, הדודים והסבתא הגיעו לישראל אחרי שצעדו ברגל לכיוון סודן, אבל אצלי זה היה אחרת", היא אומרת בחיוך. "טסנו ב־3002 מאדיס אבבה לישראל ונשלחנו ישר לצפת. בהתחלה הייתי בהלם. מקום חדש, תרבות אחרת והמון דתיים עם פאות ובגדים שחורים, אבל התרגלתי מיד למראות. אחרי האולפן רשמו אותי לבית ספר יסודי ממלכתי־דתי והתחברתי עם הישראלים בקלות. אף אחד לא צחק על השפה או נתן לי להרגיש חריגה".
 

כעבור שנתיים עקרו ב' ומשפחתה למרכז הארץ, ובכיתה ט' היא עברה לפנימייה. במקום ללמוד ארבע שנים כמו חברותיה, המשיכה ב' ללימודי תעשיה וניהול, ורק כעבור שנתיים התגייסה. "מאחר שבאתי מבית מסורתי הייתה לי אפשרות להתנדב, אבל ויתרתי כי רציתי לשרת רק מג"ב. יש לי דודים שהתגייסו לחיל והרגשתי שזו הדרך הטובה ביותר לתרום למדינה. רוב התלמידים שסיימו איתי את הלימודים התגייסו לחיל חימוש אבל אני סירבתי.

נכנסתי לקצין המיון בבקו"ם והוא ביקש שאסביר לו למה בחורה עם מקצוע רוצה רק מג"ב. נתתי לו הרצאה על חשיבות החיל, ועל העובדה שמג"ב הוא בעיני החזית, מאחר שהלוחמים שלו שומרים על הגבולות כמו הצבא ובמקביל מגנים על ביטחון האזרחים כמו משטרה. הבהרתי שהגשמת החלום שלי נמצאת עכשיו בידיו, והוא השתכנע מיד".   
 

בתחילת דצמבר 5102 החלה ב' את הטירונות. בחדר בן שמונה הבנות הייתה גם הדר, והשתיים הפכו לחברות טובות. "הדר הייתה מורעלת כמוני. היא עבדה לפני הגיוס באולם אירועים, ובאחד הימים הגיע לשם מפקד מג"ב הקודם, עמוס יעקב. הבוס שלה הכיר ביניהם והדר מאוד התרגשה, ואמרה לו שהיא רוצה להגיע רק לחיל שלו. אי אפשר היה לסרב לה. היא הייתה פייטרית ושפיצית עם המון חוכמה ושמחת חיים. בזכותה החדר שלנו הפך למרכז המחלקה והטירוניות באו תמיד לשבת אצלנו. להדר תמיד היו הרבה ממתקים והיא הייתה משגעת אותנו והכריחה את כולנו לאכול מהם". 
 

היו לכן בטירונות גם רגעי שבירה?

"כל הזמן, אבל החדר שלנו היה כמו משפחה והחלטנו שאף אחת לא תיתן לחברות שלה להישבר. אם מישהי הייתה צריכה ללכת לשמירה, אחת מאיתנו דאגה להעיר אותה. אם היה קשה לאחת, אז האחרות חיבקו אותה ותמכו בה. להדר היה הרגל אמהי לעבור בין המיטות בכל לילה ולתת לנו חיבוק ונשיקה במצח. היא הייתה קטנטונת כזו, אבל מעולם לא התלוננה שקשה לה. אני זוכרת כמה הייתי מתעצבנת בשיעורי הקליעה, כשלא הצלחתי לעבור לשלבים מתקדמים, והיא הייתה היחידה שהצליחה להרגיע אותי".  
 

רק פעם אחת נשברה הדר. היא הגיעה לשלב האחרון בבוחן הירי, אבל לא הצליחה לעבור אותו. בסוף היום ויתרה הדר ופרשה כשהיא מותשת. "הייתי בשוק כשראיתי אותה בוכה", אומרת ב'. "נלחצתי קצת. עודדתי אותה והיא נרגעה. אחר כך אמרתי להדר שאם היא תישבר ככה לא יהיה מי שירים אותנו, והיא התגלגלה מצחוק. באמת היה מוזר לראות אותה ככה. עד אותו רגע הדר הייתה האדם הכי שמח, הכי דומיננטי והכי אופטימי בפלוגה. אני חושבת שאפילו היא הייתה בהלם מהתגובה שלה".

הדר כהן ז"ל. איור: גל אזן, צילום מסך פייסבוק
 

חולצת המזל




את האירוע שבו פגשה את מפקד מג"ב לשעבר זוכרת גם משפחתה של הדר. קשה היה לרסן את התלהבותה ברגע שחזרה הביתה מעבודתה. בתקופה הקצרה שבין סיום התיכון ועד לגיוס היא עשתה הכל כדי להתקבל לתפקיד של לוחמת, והקפידה על משמעת ספורט יומיומית. להחלטה להתגייס למג"ב הגיעה הדר בעצמה, במיוחד כאשר חברתה הטובה, רעות שאבו, התגייסה אף היא לחיל. 
 

כלפי חוץ הפגינה הדר חוסן ואופטימיות, אולם בשיחותיה עם אמה, סיגלית, היא הודתה שלא קל לה. "במהלך הטירונות היו לה כאבים חזקים ברגל, ואמא ביקשה שתלך לרופא", מספרת אחותה, מור. "הדר סירבה, כי היא חששה להפסיד שיעורים או שתיאלץ לחזור על הטירונות פעם נוספת. בחודש וחצי שהיא שירתה גילינו עליה דברים שלא ידענו. לא שיערנו עד כמה היא הייתה חדורת מוטיבציה ודבקות במטרה. מסתבר שהיא הלכה עם האמונה שלה עד הסוף, תרתי משמע".

מור כהן, אחותה של הדר כהן ז"ל. צילום: דוברות המשטרה
 

ארבעה ימים לפני שהדר נהרגה, שוחררו הטירוניות לסוף שבוע בביתן. ב' חיפשה בתיקה חולצת טריקו לבנה, שאותה תלבש מתחת למדי ה־א', וכשלא מצאה ביקשה מחברותיה להשאיל לה אחת. "הדר מיד נתנה לי את החולצה שלה, וביום ראשון הבאתי לה אותה חזרה אחרי כביסה", מחייכת ב'. "אחת הבנות ביקשה את החולצה ורציתי להעביר אליה, אבל הדר כעסה. היא ביקשה שהטריקו שלה תישאר אצלי, ושאעביר אחת מהחולצות שלי לחברה שלנו. עד היום אני לא יודעת למה היא התעקשה ככה, אבל אני מאמינה שזה גורל. מאז זו חולצת המזל שלי. בכל תגבור אני לובשת אותה כדי להרגיש את הדר קרוב אלי". 
 

לקראת יום רביעי, 3 בפברואר, השתררה התרגשות רבה בקרב הטירוניות בפלוגת "חנית". הן היו אמורות לשמש לראשונה ככוח תגבור של לוחמי מג"ב ותיקים בירושלים. ביום שלישי בערב הן ישבו בחדרים וליהגו בחדווה על המשימה החדשה. "תהינו איך נתנהג אם יגיע מחבל", אומרת ב'. "צחקנו אחת על השנייה והימרנו מי מאיתנו תגיב ומי תקפא בהלם במקומה". 


פוהקות על ההסעה לכיוון שער שכם. ב' והדר התיישבו בספסלים האחוריים ונמנמו. הן התעוררו כאשר האוטובוס עצר ליד החומות. "המפקדים נתנו לנו תדריך וביקשו מאיתנו להיות רגועות, גם אם ניתקל בקטטה", אומרת ב'. "שמחתי ששמו אותי באותו צוות עם רווית והדר, ואמרו לנו שנשמש כצוות הפטרול.

התפקיד שלנו היה לעבור בין העמדות הסטטיות שמתפרסות ליד מערת צדקיהו ושער שכם, לאתר חשודים בהפרות סדר ולבדוק תעודות זהות. המ"כ שלנו צעד בראש ולידו הייתה רווית. הדר ואני צעדנו מעט מאחוריהם. היינו דרוכות וערניות, אבל גם צחקנו. להדר היה פתאום חשק מטורף לשווארמה, והיא שיגעה אותי האם לבקש מהמ"כ לעזוב לכמה דקות או לא. צחקתי עליה. אמרתי לה 'מה יש לך משווארמה עכשיו? תשתחררי מזה'. בסוף היא ויתרה ואכלה איתי מהחמגשיות שהביאו לנו".  
 

אחרי הפסקת ארוחת הצהרים, בסביבות 03:21, כשעה וחצי לפני סוף המשמרת, שיערו הטירוניות כי הניסיון הראשון שלהן ככוח אבטחה עבר בשלום. הן נשלחו לסייר באזור מערת צדקיהו וסייעו למ"כ שאיתן לבדוק תעודות זהות באזור. כמה דקות לפני 00:41 התקבלה הודעה בקשר על שני חשודים היושבים על ספסל, ברחבה העתירה בעצים שמשמאל לשער שכם. 
 

"התקדמנו אליהם וזו הייתה הליכה של דקה", רועד שוב קולה של ב'. "הדבר הראשון שחשבתי עליו כמה הרחבה נראית פסטורלית ושלווה עם העצים והשבילים מאבן. אחר כך הסתכלתי על שני החשודים והיה לי מוזר שביום חם הם לבושים במעילים שחורים. החשודים היו מופתעים כשראו אותנו מתקרבים אליהם. לרגע לא חשבתי על מחבלים, מקסימום שוהים בלתי חוקיים". 
 

"היה לי מזל"




המ"כ ורווית ניגשו אל שני החשודים בעוד שב' והדר מאבטחות אותם מאחור עם נשק שלוף. מתחקיר שנערך במג"ב ובמשטרת ישראל עלה כי המ"כ עמד מול החשוד מימין וביקש ממנו להזדהות. בתגובה התרומם הצעיר, שלף ממעילו רובה מאולתר מסוג קרל גוסטב וניסה להכות בעזרתו את המ"כ, שהצליח לסגת לאחור. המ"כ שלף את אקדחו והרג את המחבל, בעוד שרווית תפסה את חברו והצמידה אותו לספסל. אלא שהמחבל השני היה חזק ממנה. הוא הפיל אותה לקרקע, התיישב מעליה, שלף סכין יפנית וחתך אותה בפניה, בצווארה ובראשה. דמה של הטירונית ניתז לכל עבר. הדר, ב' והמ"כ הגיבו במהירות וירו לעבר המחבל השני והרגו גם אותו. לרגע אחד הייתה ב' בטוחה שהאירוע הסתיים.  
 

"הכל קרה במהירות", דומעות עיניה. "הייתה שנייה אחת של שקט, וחשבתי כמה חשוב להוציא את רווית מהידיים של המחבל. פתאום שמעתי ירייה אחת. לא הבנתי מאיפה זה מגיע. ראיתי את הדר על הרצפה ולידה שלולית של דם. לא קלטתי שהיא נפגעה קשה, הייתי בטוחה שרווית היא זו שעומדת למות. ראיתי את המחבל השלישי עובר בריצה לידי ואחריו שוטרים שיורים בו. הבנתי שהוא התחבא מאחור. סובבתי את הראש לעבר שתי החברות שלי, ששכבו פצועות על הקרקע ורציתי לגשת אליהן, אבל ידעתי שצריך להמשיך לאבטח את הזירה מפני מחבלים נוספים. מיד הקיפו אותנו לוחמי מג"ב, שוטרים וחובשים, וראיתי שלוקחים את הדר באמבולנס. עדיין לא דאגתי. הייתי בטוחה שהדר נפצעה קל והיא תצא מזה. באותו רגע לא חשבתי שחברה שלי מסוגלת למות".  
 

תחקיר מג"ב העלה כי מדובר היה במארב שנרקם לאורך תקופה ארוכה, אולם שלושת המחבלים - חמד אבו אל־רוב, אחמד זכארנה ומוחמד כמיל - לא תכננו להתעמת עם המ"כ ושלוש הטירוניות. בבדיקה שעל גופם ובסביבתם נמצא ארסנל נשק שהכיל כמה מטעני צינור, שלושה מקלעים ושלושה סכינים, וההערכה הייתה שהם תכננו לבצע פיגוע המוני בשער שכם, או לעלות על אחד האוטובוסים ולפוצץ אותו. לולא לוחמי מג"ב, שסיכלו בגופם את התוכנית, היה מספר הנפגעים גבוה בהרבה. 
 

ב' זוכרת כי את הדרך חזרה מירושלים לבסיס עשו הטירוניות בדממה. "לא משנה כמה מתדרכים אותנו, מסתבר שאי אפשר להיות מוכן לכך שחברות שלך נפגעות. לאורך הנסיעה הבנות קראו תהילים, בכו והתפללו שרווית והדר ייצאו מהאירוע בשלום". 
 

חשבת על האפשרות שגם את יכולת להיפגע?

"יכולתי למות שם והיה לי מזל. אין לנו הוכחה, אבל ההערכה היא שלמחבל השלישי היה מעצור בנשק וזה מה שמנע ממנו לירות גם בי".  
 

מצדיעים להדר




את ההודעה על מותה של הדר קיבלה ב' במהלך שיחה פלוגתית. היא זזה הצדה, רצתה להיות רגע אחד עם עצמה, אולם חברותיה עטפו אותה בבכי ובחיבוקים. "בהתחלה לא רציתי לדבר על מה שקרה, אבל בסוף לא הייתה לי ברירה. הרגשתי מועקה וממש כאב לי הגוף. פחדתי להיכנס לחדר המשותף שלנו, ושאלו אותנו אם אנחנו רוצות לעבור. החלטנו להישאר במקום שבו היינו עם הדר. עד ליום האחרון בהכשרה אסור היה לאף אחת לשבת על המיטה של הדר. אם מישהי הניחה עליה בטעות חולצה, האחרות מיד העירו לה".  
 

טקס סיום הטירונות, שהתקיים לפני כחודש וחצי, היה שטוף עצב. האירוע נפתח בדקת דומייה לזכרה של הדר, ועל מגרש המסדרים סידרו הלוחמים את כלי נשקם כך שיצרו את המילים "מצדיעים להדר, בלבנו תמיד".

סיום קורס מג"ב, המחזור של הדר כהן ז"ל. צילום: דוברות המשטרה
 

היכן, במהלך היום, את מרגישה אותה?

"הדר איתי מהרגע שאני קמה בבוקר ועד שאני הולכת לישון בלילה. אני מדברת איתה ופונה אליה בכל פעם שקשה לי. היא זו שנותנת לי כוח. בזכותה עברתי את בוחן מסלול אחרי שכל הזמן נתקעתי בשלב שבו צריך לטפס על חבל עם אפוד ונשק. גם הדר נתקעה בכל פעם בחלק הזה, וידעתי שאני חייבת לסיים את הקורס גם בשבילה. היום אני מנסה להסתכל על העולם דרך העיניים שלה ולהיות אופטימית כמוה. מדי פעם, כשקשה לי, אני כותבת הודעה בווטסאפ הקבוצתי שלנו, שנקרא 'מחלקה אחת, משפחה אחת, אגרוף אחד' ובו חברים גם המשפחה של הדר. כשהם עונים לי, אני מרגישה שהיא עדיין איתנו". 
 

בגדוד החדש שאלו אותך על ההיתקלות עם המחבלים?

"כולם רצו לדבר איתי על מה שקרה ואמרו שעברתי כבר את טבילת האש, אבל אני מעדיפה לדבר רק על הדר ולספר מי הייתה. העובדה שעזרתי לחסל מחבל לא משנה לי כלום. אין לי בעיה לעשות את זה שוב לכל מי שבא להרוג יהודים וישראלים".  
 

מה התוכניות שלך לעתיד?

"קודם כל אני רוצה ללמוד את הגזרה שבה אני נמצאת עכשיו, ולאחר מכן אצא לקורס מ"כים. חשוב לי להכשיר טירוניות, במיוחד לאור העובדה שפלוגת הנשים תשנה בקרוב את שמה מ'חנית' ל'הדר'. זה החלום החדש שלי ושם אני ארגיש את הדר. אדבר עליה עם הטירוניות ואכשיר אותן על פי הדרך שלה, עם השקעה אינסופית והמון מוטיבציה".