ההתמודדות היומיומית של בני המשפחות אשר שכלו במהלך השנים את יקיריהן במדים, מורכבת ומשתנה ממשפחה למשפחה וככל שהשנים חולפות מרגע היוודע האסון והנקישה בדלת. חלק בוחרים להתגייס בעצמם, הפעם למען אחיהם מכורח למשפחת השכול. פעמים רבות הם עושים זאת ללא ידיעתם של המסתייעים בהם כי מדובר באנשים שכולים בעצמם. בעמותת נט"ל הוותיקה, המסייעת זה שני עשורים לנפגעי טראומה על רקע לאומי, ישנם מתנדבים רבים כאלה, ובהם שתי אחיות שהסכימו לדבר עם "מעריב" לראשונה על החוויה הייחודית של השכול.
את התיקון עושה דינה בימים אלה, חמישה עשורים כמעט אחרי נפילת אחיה. "היה לי ברור בצעירותי שאעשה הכל לסייע לאחים שכולים. שיהיה להם עם מי לדבר, כשלי לא היה. הזמן לא מרפא, הוא מאפשר לחיות עם הכאב. שמאי מלווה אותי כל חיי. הפספוס ענק, אני שומעת את זה מהאנשים שאני מבקרת, אבל אחי חי דרכי. שלושת בני התגייסו לקרבי אבל לא חשבתי לרגע להעביר להם את הכאב והפחד. עד היום אני מצטערת שלא התגייסתי, כי אבא אמר שהוא לא יכול לראות יותר מדים בבית". על ההתנדבות שלה היא מודה: "אנחנו לא מגלים שאנחנו שכולים, אבל כשפעם אחת הדבר נודע למישהי שליוויתי היא אמרה לי 'זה מחמם את הלב לדעת שאת מבינה'".
התרעות פיקוד העורף