בשנת 1994 מינה הרמטכ"ל אהוד ברק את ראש אכ"א האלוף יורם ("ייה") יאיר לעמוד בראש הוועדה שתנסח את "רוח צה"ל" - הקוד האתי של צבא ההגנה לישראל. עשרה ערכים עיקריים הופיעו במסמך: אחריות, אמינות, דוגמה אישית, חיי אדם, טוהר הנשק, מקצועיות, משמעת, רעות, שליחות. כולם הופיעו לפי סדר האלפבית, חוץ מהערך הראשון - דבקות במשימה וחתירה לניצחון. הדיון הפורה והסוער על פרשת החייל היורה, אלאור אזריה, החזיר אותנו לעיין באותם הערכים ולתהות, בין היתר, אם הם עודם נר לרגלנו או שניתן לעקמם לפי הצורך. "הקוד האתי של צה"ל הוא מסמך שהצבא יכול להתגאות בו", מתעקש יאיר, שהשתתף בארבע מלחמות, פיקד בין היתר על חטיבת הצנחנים ומשמש כיום יו"ר יחד למען החייל, הגוף המאחד את האגודה למען החייל ואת קרן לב"י.

יאיר משתייך לדור הלוחמים האגדיים של פעם. הוא אינו רואה "שחור־לבן" ואינו מעגל פינות. "הייתי נספח צה"ל בוושינגטון. שם נמצא המוסד הצבאי הגבוה בעולם ובו קתדרה לאתיקה צבאית", הוא מספר. "הזמינו אותי להרצות על 'רוח צה"ל', והם ישבו פעורי פה. הקוד הוא לא משהו שהמצאנו; ככה נהגו בצה"ל. הוועדה רק הפכה תורה שבעל פה לתורה שבכתב. קצינים מכל העולם אמרו לי: 'צבא הורג'. עניתי: 'צבא נאלץ להרוג'".

זו גם השאלה במקרה סמל אזריה. 
"הרמטכ"ל ושר הביטחון, דקות אחרי שראו את הסרטון, הודיעו חד־משמעית שזו התנהגות אסורה ולא מקובלת, הנוגדת את ערכי צה"ל. טענו נגדם: 'חרצתם את דינו של החייל'. הם לא חרצו; דינו ייחרץ בבית המשפט. חרצו את דין המעשה כמעשה שלא ייעשה. מפקד - בטח מפקד המשמש בתפקיד הרמטכ"ל או שר הביטחון - ברגע שנחשף למעשה הנוגד את המצופה מלוחם, חייב לחרוץ את דינו מיד. כל השהיה או גמגום עלולים להתפרש כהסכמה שבשתיקה או כקריצה. חייבים להיות חדים וברורים".



"לא את דינו חרצו, אלא את המעשה". אלאור אזריה. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

לא צריך לתחקר לפני כן?

"כל עין מקצועית מבינה בדיוק את הסיטואציה בסרטון הנורא הזה. אין מצב שמחבל שוכב מנוטרל לגמרי דקות ארוכות, ובמקום לטפל בו אתה יורה לו כדור בראש. זה נוגד את ערכי צה"ל והלחימה. בגמר האירוע יבואו המפקדים ויתחקרו. אם יחשבו שיש פה חשש למעשה פלילי, יערבו את מצ"ח, יגיעו למשפט. שם יגידו שהחייל היה בהלם, מבולבל, ויכול להיות שהוא יצא זכאי. המעשה לא זכאי. בדיוק כמו שאתה רואה את הילד שלך עושה משהו אסור בתכלית או מסוכן. אתה לא ממתין. אתה מגיב בצעקה ולפעמים נותן מכה על היד, כדי שידע שזה בשום אופן לא ייעשה".

במלחמה לא מתבהמים?
"השתתפתי בארבע מלחמות קשות עם מאות ואלפי חללים ונפגעים. אם יש לך עולם ערכים, כאדם, כלוחם, אתה לא מתבהם. להפך, זה משמש לך מצפן בכאוס הנורא. בתוך הלחימה ראיתי חיילים שלי מחלקים מים, שהיו להם במשורה, למחבלים. נכנסו לעיירה, החנויות נפרצו והמ"פ פקד: 'תוציאו מים, אבל אל תיגעו בקוקה קולה'. תרוו את הצמא, אבל אל תבזזו. כשאין דרישה וציפייה להתנהגות ערכית, קיימת סכנת התבהמות. עולה השאלה: בשביל מה אני נלחם, בשביל להרוג? מה מבדיל אותי אם אני ודאע"ש נוהגים אותו הדבר? איבדתי את הייחודיות, את מה שמאפיין אותי ערכית, אידיאולוגית. איבדתי את ההצדקה אולי לקיומי כמדינה יהודית. ערכי הלחימה הם העוצמה שלנו, הגבולות. כשם שאני מגן על הגבול, כך אני חייב להגן על הגבולות הערכיים".

אולי מקרים כאלה צריך לסגור בתוך צה"ל?
"יכול להיות שהיו עוד עשרה מקרים דומים שטופלו בתוך הצבא. אבל הסרטון יצא לכל העולם, והוא שואל: 'מי זה צה"ל? חובש שמטפל במחבל פצוע קשה? או חייל שיורה בחסר ישע כדור בראש?'. אני שומע שהמון אנשים תומכים בהתנהגות החייל, אבל לא ההמון קובע את הערכים. זו בדיוק הנקודה שבה נדרשת מנהיגות. אם ההמון היה קובע, עד עכשיו היינו רוקדים סביב עגל הזהב או חוזרים למצרים. לא היינו בני חורין. להמון יש נטייה לחפש את הקל, את הנוח. אלה המקרים שבהם המנהיג צריך להגיד: 'ככה לא ייעשה'. הלוואי שלא היו רואים את קלוננו בכל העולם".

"חיילים שלי חילקו מים למחבלים". יאיר בתדרוך לחיילי הצנחנים במלחמת לבנון הראשונה. צילום: מיקי צרפתי, במחנה

אתה כועס על ארגונים כמו שוברים שתיקה?
"אני טוען ששקיפות ושמש ששוזפת מוסיפות רק בריאות לגוף ולארגון. ביקורת לא מזיקה".


חברות אמת


ב־1978, בזמן מבצע ליטני, שירת יאיר כמפקד בה"ד 1. אחד הקצינים נחקר בחשד שירה בשני שבויים. כמה צוערים הגיבו באופן לא הולם, ויאיר הגיב על כך מיד: "באתי לקבוצת פקודות והצוערים הציגו פקודה שקבוע בה סעיף 'טיפול בשבויים'. אני שומע מתוך קהל הצוערים גיחוך. שואל: 'חבר'ה, מה?' אומרים לי: 'לא שמעת על הקצין?', כאילו המקרה הוא נורמה. במקרים כאלה אתה חייב להיות חד ולהגיב מיד, אחרת אתה משדר שזה בסדר. לערך יש משקל, כמשקל המחיר שאתה מוכן לשלם כדי לקיימו. הרי מתי נבחן חבר אמיתי?".

בשעת צרה.
"למה? כי אתה צריך כנראה להקריב, לשלם. חבר זה לא כשיש מסיבה וכולם בכיף, אלא פתאום כשצריך להלוות כסף משום שהוא במצוקה. זה מה שקובע כמה הערך הזה קיים. לכן לא משנה אם זה טוהר הנשק, או אמינות. הדחנו תא"לים מהצבא שהיו אמורים להיות אלופים".

יאיר מתכוון, בין השאר, לתא"ל משה ("צ'יקו") תמיר, לשעבר מפקד אוגדת עזה. כזכור, הרמטכ"ל גבי אשכנזי החליט ב־2010 שלא למנותו לתפקיד נוסף משהורשע בפרשת הטרקטורון, שבמסגרתה טייח תאונה שביצע בנו בן ה־14 כשנהג באישורו בטרקטורון צבאי ללא רישיון.

הלב כואב עליו, אבל לא הייתה ברירה. תא"ל משה (צ'יקו) תמיר. צילום: יוסי זליגר, פלאש 90

"הרי מה קורה אם אתה לא מדיח?", שואל יאיר ולא מחכה לתשובה. "אתה אומר במעשיך: 'עזבו, אמינות היא לא חובה' או 'היא חובה, אבל עד דרגה מסוימת'. אני מכיר את צ'יקו מאז שהיה קצין צעיר. כואב הלב, הוא היה כמו הילד של אשכנזי. אבל אין ברירה. אם בבה"ד 1 אתה מדיח על 'פאק' של אמינות, אז כבר לא משנה אם זה תת־אלוף או אלוף. כשלת? תשלם. דוגמה אישית איננה ניתנת רק בהסתערות קדימה".

דבריך חד־משמעיים.
"המבחן של קיום עולם הערכים הוא רק כשצריך לשלם מחיר. הערך המוביל בסולם הערכים של צה"ל הוא הדבקות במשימה. כשאספנו את כל הערכים היינו צריכים לסדרם לפי סדר כלשהו. מקום הערך ברשימה יכול לרמוז על משקלו. מה חשוב יותר: אמינות או רעות? ערכים יש להם נטייה להתנגש. איזה ערך גובר? בדרך כלל הנסיבות מכתיבות, אבל ערף הדבקות במשימה גובר על כולם. גם אם היית אחראי ואמין, אבל לא דבקת במשימה - הכל בטל בשישים. אלא שלא כשאר הערכים, מבחן הדבקות במשימה מתקיים רק כשאתה צריך לסכן חיי חייליך ואת חייך שלך. אם אין סכנה ממשית, אין דילמה".

אנחנו מפחדים


אחרי מלחמת לבנון השנייה מונה יאיר לעמוד בראש שתי ועדות: האחת לחקר האירועים באוגדה 91, שעליה פיקד באותם ימים תא"ל גל הירש; השנייה (בשיתוף פעולה עם ראש אכ"א באותם ימים האלוף אלעזר שטרן) - לבדיקת את ההתנהגות הערכית של מפקדי צה"ל במלחמה.

בכנס תחקירים של לבנון השנייה סיפר יאיר שכשהיה מפקד פלוגת חוד של הצנחנים, בקרבות סיני ב־1967, היו הערכות שגרסו כי 80% מלוחמיו ייפלו. אבל הכוחות התקדמו בכל זאת. "כי דבקנו במשימה", הסביר לנוכחים. "כשתקפנו בפריצת מתחם רפיח היינו 250 חבר'ה מול 5,000 חיילים מצרים מחופרים.

המפקדים לא דבקו במשימה. מלחמת לבנון השנייה. צילום: פייר תורג'מן, פלאש 90

היום, מה שמרגיז הוא שיש לנו עוצמה שעולה עשרת מונים על כל מה שיש ממול. אז אנחנו צריכים לוותר על ערכים? בחורה עם סכין - זה מה שימוטט אותנו? ב־30 השנים האחרונות צה"ל פועל ביתרון מוחלט בכל היבט. איפה אנחנו עלולים להיכשל? בקיום ערכי הלחימה. הכשל במלחמת לבנון השנייה היה ערכי. לא דבקו במטרה ולא קיבלו אחריות. כל הטענות שלמילואים לא היה ציוד, שהפקודות היו לא ברורות, שחסרו אימונים, הן מוץ ועשן בעיניים. בשום מלחמה לא היו הפקודות ברורות יותר, ובשום מלחמה לא הייתה שביעות הרצון מההכנות ומהאימונים המקדימים או מהציוד והנשק. אלא שגדלנו, חונכנו וחינכנו שזה מה שיש - ועם זה צריך לנצח.

מה שחשוב הוא שצה"ל הפנים את הלקחים והכין את המפקדים. עובדה, צוק איתן התנהל באופן שונה לגמרי ממלחמת לבנון השנייה. תראה איך המפקדים קיבלו עליהם אחריות. המח"טים מלפנים, וכל אחד הבין שהוא צריך לנצח במלחמה".

הכי חשוב היום - לצאת מהקרב עם כמה שפחות נפגעים.
"אחרי מלחמת לבנון השנייה אמרו: 'מסוכן, חיילים יכולים להיפגע'. מסוכן שנהרגים אזרחים בעורף. זה אומר שמישהו תירץ את אי־הדבקות במשימה בסיכון החיילים ולכן לא ביצע את המשימה. במלחמת המפרץ, ב־2003, קראו לי לטלוויזיה, לפרשנות. זה היה היום הראשון ללחימה. המהדורה נפתחה כך: 'קרבות קשים בסביבות בצרה, חייל אמריקאי נפל ושני חיילים בריטים נפצעו'. שאלו לדעתי ועניתי: 'לא היה קרב, בטח לא קשה. מה קשה, החום, האבק? אם שלוש דיביזיות נלחמות בדיביזיה עיראקית, וחייל אחד נופל, זה לא קשה.

אם אין אבדות, שדה הקרב הוא אחלה משחק. קשה זה נפגעים. לכן אתה לא יכול להתחמק מלדבוק במשימה בטענה: 'אבל יהיו נפגעים'. צריך לפעול בחוכמה, לנסות לסיים במינימום נפגעים; אבל צריך לצאת באמונה שתביא ניצחון גם אם יהיה לו מחיר. אם שמרת על הכוח אך המדינה הפסידה, מה השגת? באה ועדת וינוגרד ואמרה כי צה"ל לא ניצח במלחמת לבנון השנייה, אלא כשל. הסיבה: המפקדים לא דבקו במשימה ולא חשו שהאחריות לניצחון מוטלת עליהם. בשדה הקרב יש אלף סיבות לוותר אבל רק אחת להתעקש ולדבוק במשימה: צריך לנצח".

את השכול חווה יאיר על בשרו. בתו, סרן שלומית יאיר, שהייתה קצינת המבצעים של טייסת 113, נהרגה ב־1990 בהתרסקות מטוס ססנה. שאלתיו אם המקרה לא שינה אצלו את המחשבה על המחיר היקר.

"זה לא קשור", הוא עונה. "אומרים שהיום הרגישות לנפגעים גדולה יותר. חרטא. מה, לאמהות בשנות ה־50 וה־60 לא כאב? אחרי ששת הימים לא התאבדו אבות על קברי בניהם? אבל היום טוענים: 'יש לנו צבא חזק, אז למה נשלם בנפגעים? תמחקו את עזה'. פה באה הדילמה הערכית. היו נהרגים חצי מיליון פלסטינים, וכל השאר היו בורחים לים".

אמרת בעבר שבעזה צריך לפגוע נקודתית.
"יש לנו העוצמה הכי גדולה ואין אויב מולנו, אז ממה אנחנו מפחדים? למה לא נוקטים יוזמה? כי אין מנהיגות שמוכנה להוביל, אלא רק רוצה לשרוד. למה אנחנו לא נוקטים יוזמה מדינית? עזוב יוזמה צבאית. ממה אני מפחד?".


אין עם מי לדבר.
"תחליט לבד. זה הגבול, פה הפלסטינים, פה אנחנו, נקודה. כעת הם מכתיבים מתי נפעל. פעם מבצעון, פעם מבצע גדול. מי קבע? לא ישראל, אלא החמאס, החיזבאללה. מי שרוצה להיות ראש הממשלה, דבר אחד נדרש ממנו: להגדיר מטרה לאומית ולהוביל. אמרתי את זה לאריק שרון ולאהוד ברק. יצחק שמיר, בתחילת האינתיפאדה, בא למטכ"ל וביקש: 'תעשו שקט'. שאלתי אותו: 'מה המטרה, אדוני ראש הממשלה? אני יכול לעשות שקט בעזה בכמה דרכים. חשוב שהפעולה הצבאית לא תפגע ביכולתך להשיג את המטרה המדינית. 



רצה שקט. יצחק שמיר. צילום: פלאש 90

בבקשה אמור לי מה הדרך. אם, לדוגמה, כל מי שירים ראש אקצור אותו, לא תצמח מנהיגות מקומית - ואתה תיאלץ לטוס לתוניס לדבר עם ערפאת. זה מה שאתה רוצה?'. ערפאת, שהקים ב־63' את תנועת הפת"ח, קבע מטרה לאומית: מדינה פלסטינית ובירתה ירושלים. כל ילד בעזה יחזור על הדברים. אצלנו ממשלות מתחלפות, ואין שני שרים שמסכימים על הגדרת המטרה הלאומית. תראה איזו התקדמות אדירה עשו הפלסטינים להשגת המטרה, ואיך אנחנו נגררים ומעמדנו המדיני מידרדר. הנה הסורים התפרקו. תיזום, תיכנס פנימה, צור מערכת יחסים חדשה עם העם הסורי".

להיכנס לסוריה?
"אנחנו היחידים שמכבדים את הגבול הסורי. נפלה אצלנו במקרה פצצת מרגמה, וישר מגיבים. למה מגיבים ולא יוזמים? תיכנסו פנימה. הרוסים בפנים, האמריקאים, הטורקים. אין סוריה, אבל יש עם סורי מפולג".

מה תעשה שם?
"ניכנס לא כדי להילחם או לכבוש, אלא כדי להציל את העם הסורי. תן לכל מיליון הפליטים לחזור לביתם. חבר אותם למים, חשמל. הגן עליהם. צור יחסים חדשים עם חלקים חשובים של האוכלוסייה. אנחנו רוצים להמשיך להילחם איתם? אם לא, אז למה לא יוזמים? כי אין מדיניות. יש לנו העוצמה הצבאית, הכלכלית והאזרחית לשנות מהותית את מצבנו ואת מצב האזור כולו. כמו לכל יוזמה ומבצע, יש סיכונים - אך צריך לשקול אותם אל מול ההזדמנויות המדיניות".


"אין סוריה, אבל יש עם סורי מפולג". ילדים לאחר הפצצת שכונה בדמשק. צילום: רויטרס

לא מתפתה


אף שהוא מכהן כראש תוכנית רבין למנהיגות במסגרת שיתוף פעולה של המרכז הבינתחומי ומרכז יצחק רבין לחקר ישראל, יאיר, בן ה־72, בחר שלא להיכנס לסחרור הפוליטי.

"כשהשתחררתי קבעתי לעצמי שלושה כללים", הוא פורט: "לא אמלא שום תפקיד שהוא מינוי פוליטי, לא אמלא תפקיד הדורש ממני שלא לעשות דברים אחרים - ואשקיע כמה זמן שרוצים, אבל כסף לא. יכולתי להיות שר, ראש עיר, מנכ"ל משרד הביטחון. את הכל הציעו לי, רק ביקשו שאצטרף למפלגה. אני 18 שנה משוחרר ולא התפתיתי. אני מוכן לתת 100%, אבל לא רוצה להיות כבול, כמו שהייתי במשך 35 שנות שירותי הצבאי".

אבל למה לא פוליטיקה?
"אני לא יכול לקבל את כללי המשחק הפוליטיים כפי שהם. המון חברים שלי נכנסו - ונפלטו החוצה אף שהם אנשים נפלאים. הלוואי שהיו מצליחים. כללי המשחק הם כאלה שאדם שיש לו חוש ביקורת וקצת ענווה, לא יוכל לשרוד בו. אני לא יכול לעמוד מול ציבור ולהגיד: 'תבחרו אותי'. לא יכול לצאת לי מהפה. צריך לשנות את השיטה".

יאיר מעדיף להתנדב. הוא נמנה עם מייסדי עמותת "אחריי", שהוקמה לפני 20 שנה בערך כדי לצמצם את הפערים החברתיים בחברה הישראלית ולטפח מנהיגות צעירה ומעורבות חברתית אצל בני הנוער בפריפריה - ולהראות להם שהדרך למרכז החברה עוברת בשירות משמעותי בצה"ל ובתרומה לקהילה. ומזה כחמש שנים משמש כיו"ר שלה. השנה משתתפים 8,000 חניכים בני 15 עד 25 בתוכניות השונות של התנועה.

כמו כן, זה 20 שנה בערך הוא יו"ר עמותה המפעילה את כפרי הגמילה מסמים ומאלכוהול באילנות ובהרטוב. מעל 30 שנה הוא מתנדב ומסייע לאגודה לקידום החינוך ביפו, והוא חבר הוועד המנהל של עמותת "אופנִים", המביאה את ההעשרה בתחומי המדע, המחשב, הרובוטיקה והאמנות לילדי המושבים בדרום ובצפון.

"כל הזמן הציעו: 'נריץ אותך', והייתי עונה: 'אם צריך להריץ, כנראה אני לא יכול לרוץ'", הוא צוחק. "סתירה פנימית. אמרתי: 'חבר'ה, לא מעניין אותי, אני עובד מלמטה'. משתדל לעשות המון; יו"ר בהתנדבות מלאה של ארבע עמותות גדולות, חבר הוועד המנהל של עוד שתיים. נגעתי במאות אלפי צעירים. אני משוכנע שהתרומה המצטברת והשינוי שאנחנו מביאים משמעותיים יותר. זה לא מישהו למעלה שהחליט, אלו הצעירים שמשנים. חברים טובים, שהיו שרים, מה הם השאירו? שינו, ואחר כך בא מישהו אחר ושינה בחזרה. השינוי האמיתי צומח מלמטה. הדבר הנורא שיש היום הוא דור שלישי או רביעי שאומר: 'שמו אותנו במעברות, קיפחו אותנו'. אני בא לנוער ואומר: 'רוצים להמשיך לבכות - או רוצים לשנות? השינוי תלוי בכם. קבלו עליכם אחריות. שימו את עצכם במרכז החברה'".

היו אומרים עליך "האליטה".
"אכפת לי? זה בדיוק מה שלא צריך לעניין את מי שרץ. הוא צריך להתעניין לאן הוא רץ ולהיכן זה מוביל. לפני 20 שנה, כשהשתחררתי, קרא לי דן שילון ל'מעגל' ושאל: 'למה לא פוליטיקה?'. הסברתי לו ב־60 שניות את ההבדל בין מנהיג לפוליטיקאי: מנהיג בא לעם ואומר 'זו המטרה, לשם אוליך', מסתובב ומתחיל ללכת. או שהולכים אחריו או שלא. פוליטיקאי בא לעם ושואל: 'חבר'ה, לאן?' יש הצועקים 'שמאלה', יש הקוראים 'ימינה' - והוא הולך אחורה, שומע את הקולות, שומר קשר עין וחושב שהוא מוביל. אבל הוא מובל".

מנהיג לא הופך לפוליטיקאי עם הזמן?
"אף פעם לא נאלצתי לעמוד בפיתוי. נכון, כוח ללא בקרה הוא בעיה. יש המון חבר'ה שאמרו: 'אכנס ואשפיע', מילאו שלוש שנים את התפקיד - ובסוף הגיעו למסקנה שעד שמזיזים משהו, דור שלם צומח בשוליים. היו שם ליפקין־שחק, מצנע, עמי אילון, מופז ואיציק מרדכי. הלוואי שכל אחד מהם היה נבחר לראשות הממשלה. כללי המשחק שהפוליטיקאים קבעו, כדי לשרוד, אינם יכולים להכיל אנשים כאלה.

"הלוואי שהיה נבחר לראשות הממשלה". מצנע. צילום: אסף קליגר

אף אחד מהם לא ילך לחתונות ובר־מצוות כדי להתחנף, שלא לדבר על דברים אחרים. מי שגדל באווירה של אחדות המטרה ומטרה משותפת, לא יכול לקבל על עצמו את הכללים האלה. מצנע, בהתנדבותו בירוחם, השפיע יותר מכפי שהשפיע כשהיה שר".

מי יזכור לו?
"המבחן הוא לא מה עשית לעצמך, אלא מה עשית לטובת המטרה המשותפת. אחת הבעיות הגדולות שקרו לנו בחברה הישראלית היא שאין לנו כמעט דוגמה למנהיגים. 'פוליטיקאים' ו'מנהיגים' נשמעות כמילים נרדפות, אבל מנהיג תמיד פועל למען המטרה המשותפת, ואילו פוליטיקאי דואג קודם כל למעמדו. כשאתה אומר: 'לא יכול להיות שראש הממשלה יפעיל שיקולי שמירה על תפקידו וידיח שר שמא יתחרה בו', עונים לך: 'כולם עושים את זה'. כאילו אם הרוב עושה, זה הופך ללגיטימי".

הצבא קובע


מאז 2015 יאיר יושב גם על כס יו"ר יחד למען החייל. גם את התפקיד הזה הוא ממלא בהתנדבות.
"היו לי שלושה תנאים", הוא מספר. "לא דוחף איש מתפקידו; אמלא את התפקיד בהתנדבות; הוצאות גיוס הכספים ומימוש התרומות יבואו מתקציב משרד הביטחון, הקונה שירותים שלנו".

למה בהתנדבות?
"לא רוצה שאף תורם ישאל: 'למה אתה נוסע ברכב כזה ולמה אתה מקבל משכורת כזאת?'. לפרנסתי אני עובד".

איך זה להיות ב"יחד למען החייל"?
"המטרה הראשונה הייתה לממש את המיזוג בין לב"י לאגודה למען החייל. לא היה קל, היו התנגדויות. אתה לוקח שני גופים, שאחד קיים 75 שנה והאחר כמעט 40 שנה, עם כל המסורת, ההיסטוריה והתפקידים - ומנסה לאחד. המטרה הייתה לשנות את הגישה ואת ההתנהלות עם הציבור. היום 100% מכל תרומה הולכים לחייל. לפני כן לקחה החברה שהפעילה את מערך ההתרמה, שזכתה במכרז, 41% אחוזים מכל תרומה. ממה שנותר מימנו את ההנהלה ואת ההוצאות. רק חלק הגיע לחייל. היום אתה תורם מאה שקל, מיליון דולר - והכל הולך לייעודו".

מגיעים לאותם סכומים?

"קצת יותר. לתורם חשוב שלא איזו חברה מסחרית תתעשר uשהתרומה תמלא את ייעודה. כשסיפרתי לתורמים על השינוי, הם הרימו את התקרה במחיאות הכפיים. שינינו את מבנה הארגון, והוא בנוי היום על שני גופים. אחד מגייס תרומות והשני מממש אותן ומפעיל את המתקנים".

יש נכונות גדולה לתרום?
"ההזדהות עם חיילי צה"ל לא פחותה מכפי שהייתה לפני 50 שנה. בצוק איתן התגייס כל עם ישראל לתמוך, כי היום הוואטסאפ מביא לך את החייל, המבצע. לא צריך לחכות עד שיצא העיתון כדי שתדע מה היה אתמול בפעולה. זה הגיע למצב שהציפו את החיילים, אז החליטו לעשות סדר. היום 'יחד למען החייל' הוא הצינור היחיד שדרכו אפשר להכניס תרומות וציוד לצבא. הצבא 'אורב' למפקד שינסה ליצור קשר עצמאי עם תורם. תמיד היה אסור, אבל לא הקפידו. היום המסר הוא שהצבא מספק את כל מה שצריך, כמו שהוא נותן טנק, מטוס ותחמושת. אף אחד לא קובע לצבא מה ייתרם. הוא קובע. יש הטוענים: 'תקציב הביטחון אדיר, למה צריך אתכם?' התשובה היא שבשום תקציב אי אפשר לקנות חום, אהבה והזדהות".