בזמן שסא"ל בסאם עליאן, סגן מפקד החטיבה המרחבית גולן, ניווט את הג'יפ למוצב בהר אביטל שעל גבול סוריה, שאלתי אותו איך הוא מרגיש כדרוזי כשאחיו, מעברה השני של הגדר, נתונים בסכנת חיים. "כואב לי, לא מסתיר את זה", אמר סא"ל עליאן בלי להסס. "אם יהיה עכשיו פיגוע בקהילה היהודית בצרפת, לא יכאב לך? זה על אותו משקל. מצד שני, אם הדרוזי מעבר לגבול ישתף פעולה כדי לפגוע בישראל, הוא מבחינתי אויב. חד וחלק - אין מה להתבלבל".
בעשר הדקות שבהן עשה הג'יפ את הדרך במעלה ההר, נתן לי סא"ל עליאן שיעור קצר בהיסטוריה. "עוד לפני קום המדינה נרקם שיתוף פעולה בין הדרוזים לארגון ההגנה", סיפר. "הדרוזים זיהו הזדמנות. הרי המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, התחיל נגד המנדט הבריטי, ובמסגרתו ביקשו לפגוע גם ביהודים וגם בדרוזים. האסלאם ראה בנו כופרים. הדרוזים הבינו שאם לא ישתפו פעולה עם ארגון חזק, שיכול להגן עליהם, זה יהיה סופם. אני מכיר את ההיסטוריה מצוין. סבא שלי, חוסיין עליאן, היה מהמנהיגים ששיתפו פעולה עם ההגנה. אלכסנדר זייד היה חברו הטוב. גדלתי על הסיפורים האלה".
סא"ל עליאן בן ה־43 בא ממשפחה פטריוטית; על בית אביו, בשפרעם, מונף דגל ישראל לאורך כל ימות השנה - וכשהוא מתבלה או מתלכלך, מתפקידו של עליאן לעלות לגג ולהחליפו בדגל נקי, ישר מהכביסה.
"זה החינוך שקיבלנו", מדגיש סא"ל עליאן. "הייתי מוכוון־מטרה מהיום שאני מכיר את עצמי. אמרתי שאהיה קצין בצבא. ככה אמרו גם אחַי - וככה אני מחנך את בני, חניך בפנימייה הצבאית ובעוד שנתיים חייל וקצין קרבי".
הכפר חאדר הוא אחיו התאום של מג'דל שמס, היושב מעברה השני של הגדר, בצד הישראלי. כשהתחוללו בו קרבות, הגיעו מכל הגליל והגולן דרוזים כדי להביע תמיכה באחיהם. "בכמה מהמקומות האלה יש קרובי משפחה מדרגה ראשונה", מסביר סא"ל עליאן. "הורים שבניהם נמצאים שם ולהפך. חאדר ומג'דל שמס הם כמו דליה ועוספיה, לפני 1967 הם היו יחד. החרדות של מי שגר בצד שלנו הן מפני מה שיקרה לקרובי המשפחה שלו, ופחות מפני השאלה אם תזלוג איזו פצצת מרגמה לשטחנו. וכבר זלגה".
עמדנו על הגבעה והשקפנו על האופק, פה ושם נשמעו בומים מפיצוצי ארטילריה רחוקים. "אתה יודע מה היה כאן לפני שבועיים?", סיפר. "היית צריך אטמי אוזניים, מטורף. אני כבר כמה שנים בגזרה ומעולם לא היה מצב כזה. תראה מה קורה בחלב, משהו לא נורמלי".
.
רוב האזור בסביבות הגבול הצפוני נמצא היום בשליטת המורדים. סא"ל עליאן יכול לשרטט בכל כפר מי נגד מי ולאן הרוח נושבת. "כל שטח רמת הגולן הוא לא מה שהיה פעם", הסביר. "אם בעבר היה פה צבא אסד, ואפילו רועה ועדר לא יכלו להתקרב לגדר, אז המצב הזה לא קיים עוד. יש בגזרה עשרות ארגוני מורדים. כל 200 לוחמים שיש להם נשק קוראים לעצמם 'ארגון' ונלחמים. ככה זה לאורך כל הגבול. ואלה לא ארגונים שאם אתה מדבר עם אלה, אז אתה יכול להשפיע על אלה. ממש לא. כל אחד לקח את הנגיסה שלו ושומר לעצמו את הטריטוריה. יש ארגונים שמשתפים פעולה ביניהם, ויש ארגונים שנלחמים זה בזה".
אין מה להיכנס לממ"ד, אבל צריך להיזהר. בתום מבצע צוק איתן, כשהגיע גדוד הסיור של חטיבת גולני למוצב שעמדנו בו, ביקש הרופא לראות את הקרבות שהתחוללו באזור קוניטרה הסמוך - ולפתע הרגיש מכה רצינית בחזה. כדור קלצ'ניקוב תועה, על קצה גבול היכולת שלו, חדר לבית החזה של הרופא. הוא התאושש די מהר מהפציעה, אבל זה החשש מזליגות ירי, שמדי פעם קורות בגזרה.
"לא משנה מה הנסיבות, אם פצצה נופלת על ראש חייל או אזרח, היא תהרוג", מסביר סא"ל עליאן. "המדיניות שלנו היא שעל כל ירי לעבר המדינה - בטעות ובטח אם במכוון - אנחנו מגיבים".
סא"ל עליאן הוא לוחם בהגדרה. התגייס ב־1991, מילא כמעט את כל התפקידים בחטיבת גבעתי ומונה בה לסמח"ט. במלחמת לבנון השנייה, כששימש מג"ד, נפצע. "אם מישהו נמצא בצבא במסלול כמו שלי וחושב שלו זה לא יקרה, אז שיזדכה על הציוד וילך הביתה", הוא צוחק. "כשאתה נמצא עשרות שנים ביחידה קרבית, בפעילות, אתה חושב על האפשרות שתיפגע. אי אפשר להגיד שאתה לא מוטרד. אבל כשאתה מפקד שמוביל אנשים, אינך חושב על הפחד. אתה אומר: 'אני לא נפגע'. אין מצב שאתה חושב שאפשר להיפגע. אתה מוביל אחריך כמג"ד 400 לוחמים. בכל צעד שאתה עושה הם מסתכלים עליך".
שמונה שנים חלפו מאז, ואחיו הגדול של בסאם, רסאן - שהיה אז מח"ט גולני - נפצע גם הוא במהלך הכניסה לשכונת סג'עייה במבצע צוק איתן בקיץ 2014. רסאן טופל בבית החולים וחזר להילחם, כמיטב המסורת המשפחתית, הפטריוטית.
"הפציעה שלו החזירה אותי אחורה, כי כשנפצעתי, הראשון שקיבל את ההודעה מהמשפחה היה אחי", סא"ל בסאם עליאן הרשה לעצמו לחייך כעת. "כשהוא נפצע, קיבלתי את הטלפון והייתי צריך לבשר למשפחה. זה הקטע הכי קשה. זה היה בראשון בבוקר, 21 ביולי. הצלחתי לדבר איתו אחרי שנפגע. הוא אמר: 'אל תבוא, בעוד שעתיים אחזור לחטיבה'. עניתי: 'בסדר, בינתיים אתחיל לצמצם טווח אל בית החולים סורוקה. אם תגיד בדרך שהשתחררת, אסתובב ואחזור'. הגעתי לשם. הרופא אמר: 'יש לו לפחות שלושה ימים להיות כאן'. כשסיפרתי לאחי, הוא התחיל להתלבש, רצה ללכת. הרגענו אותו".
סא"ל בסאם עליאן נשוי ואב לשלושה. הוא חי את הצבא ומכיר מצוין את גזרת עזה ואת גבול הצפון, אבל בעוד חודשיים הוא אמור להשתחרר ולחזור לביתו בשפרעם כדי לחשב מסלול מחדש. "כשאתה רוצה קידום ולא מתקדם, זה מספיק", אמר - והחיוך המריר היה יכול לחשוף את רגשותיו. "הראש שלי עדיין לא בשחרור. אני נמצא בתפקיד שאין בו יותר מדי זמן להתכונן לקראת העתיד או לחשוב עליו".
התרעות פיקוד העורף