כשקיבל את הפיקוד על כיתה בפלמ"ח, אמרו על רפול, רפאל איתן, שזו משימה שגדולה עליו. לבסוף היה המ"כ האמיץ ביותר בארגון. כשמוּנה למפקד פלוגה, וגם גדוד, הרימו גבה, אבל הוא נחשב למ"פ המוצלח ביותר בצנחנים, למג"ד הטוב ביותר בחטיבה, מאז מלחמת העצמאות ועד היום. בינואר 1969 נכנע הרמטכ"ל חיים בר-לב, באי רצון בולט, ומינה את רפול לקצין חיל רגלים וצנחנים ראשי, אבל סירב להעניק לו דרגות תת–אלוף, כמתחייב על פי התקן. אחרי מלחמת יום הכיפורים שאלתי אותו מדוע. "איך אפשר להעניק דרגת תת–אלוף לאדם שאמר בכנס קציני צנחנים שיש שלושה דברים טובים בחיים: לאכול, לחרבן ולזיין", הוא הסביר.

ב–1971 סיים רפול את תפקידו כקצח"ר. בר-לב, ואחריו יורשו דדו, לא רצו למנותו למפקד אוגדה, כפי שהתבקש, מפני שהטילו ספק בכישוריו האינטלקטואליים. רק אחרי לחצים רבים העניק לו בר–לב דרגות תת–אלוף, ורק ב–1972 שכנע ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, את דדו לאפשר לו לפקד על אוגדת מילואים. כששמע זאת שר הביטחון משה דיין, הוא טלפן לטל. "שמעתי שאתה ממליץ למנות את רפול למפקד אוגדה", הוא אמר לו. "מה פתאום, זאת בדיחה בעיניך?".
טל השיב: "מצטער, אני חושב שהוא יהיה מפקד אוגדה מצוין".
דיין: "תנמק".
טל: "רפול הוא גדול הלוחמים בדורנו".
דיין: "תפסיק עם ססמאות".
טל: "זאת דעתי".
דיין: "טוב", וטרק בעצבים את השפופרת.
במלחמת יום הכיפורים הציל המינוי הזה את מדינת ישראל מאסון. רפול היה המפקד הנחוש ביותר בקרבות הבלימה ברמת הגולן.



רפול היה המג"ד שלי כשהתגייסתי לצנחנים ב–1958. הוא היה המח"ט שלי בקרבות רפיח במלחמת ששת הימים. כחובש קרבי בחטיבת הצנחנים, צעדתי תחת פיקודו לצומת רפיח, לעזה ולתעלת סואץ, שבדרך אליה הוא נפצע באורח קשה בראשו. עוד קודם לכן המליץ למח"ט דאז, אלי זעירא, למנות אותי, בסוף שירות החובה, להיסטוריון של הצנחנים.

ראיינתי אותו פעמים רבות. שוחחתי על אודותיו רבות עם לוחמים ומפקדים. הסיפור המלא על רפול עדיין לא סופר, משום שאישיותו יוצאת הדופן עדיין לא פוענחה. לקראת יום השנה ה–12 למותו, בליל סערה סמוך לשובר הגלים שבנה בנמל אשדוד, אנסה לעשות את הצעד הראשון במשימה ביוגרפית זאת. נתחיל דווקא במלחמת יום הכיפורים.

"איתו לא היו מתווכחים. תוקע משפט ושלום על ישראל". משה דיין. צילום: כהן פריץ, לע"מ

רפול ניתח באוזני את שאירע באוקטובר 1973 לצה"ל. "לא הייתה לי קונספציה", הוא הסביר. "הייתי משוחרר מזה. לא הייתי צריך לשתות קפה עם חלב במטכ"ל ולעשן סיגרים. שמתי זין על כל הדברים האלה. הגרוע מכולם היה משה דיין. אותו לא הערכתי כלל. קודם כל, הוא לא היה לויאלי אף פעם. לא נתן גיבוי למישהו. שנית, הוא היה אדם שטחי. חשב שהוא יודע הכל. איתו לא מתווכחים. תוקע משפט ושלום על ישראל. הוא היה חתיכת בן זונה".

ואז עבר רפול לדדו: "הוא היה מתרפס, מלחך פנכה, ועשה דרמה מכל דבר. בשבילו היה חשוב איך הדברים יישמעו וייראו. חקה (אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי) היה לקקן יופי. הלשון שלו נדבקה לכל תחת, וכן גם האחרים. אצל כולם זה פוליטיקה - מי מלקק למי. הם לא התכוננו למלחמה. הם היו אווילים. אומרים שדדו היה במלחמה צוק סלע. אני ראיתי אותו בכל המלחמה רק פעם אחת, כשבא לאשר תוכניות להתקפת נגד. במטכ"ל היה ברדק נורא. אני חושב שהוא לא תמיד ידע מה קורה בחזית. הוא לא ידע מה קורה ברמת הגולן. ביום הראשון, השני והשלישי, כשהיה כל כך קשה, הוא לא בא לרמה. הוא לא עבר את הירדן. הוא ובר-לב באו להר כנען ושאלו את חקה מה קורה.

"שבועיים לפני המלחמה קרא לי הזין הזה, ברן (האלוף אברהם אדן), מפקד גייסות השריון. באתי אליו לבית השריון. הוא דרש ממני להסיר מהראש את הכומתה האדומה ולחבוש כומתה שחורה, כי אני מפקד אוגדה משוריינת. אמרתי לו ‘מה פתאום?'. הוא אמר 'אתה עכשיו בשריון'. אמרתי לו 'אתה לא מינית אותי, ואני שם עליך זין. איך אתה מעז לבקש ממני להסיר את הכומתה האדומה? מי אתה?'".

ישראל טל, שהיה חברי לספסל הלימודים באוניברסיטה העברית לפני מלחמת ששת הימים, ובמלחמת יום הכיפורים כיהן כסגן הרמטכ"ל, סיפר לי שברן שוחח איתו כשהוכרז מצב הכוננות הגבוה ביותר, ערב יום הכיפורים. לדבריו, "ברן דרש ממני למנות מפקדי אוגדות רציניים במקום מוסה פלד ורפול. שאלתי למה. הוא הסביר שמוסה לא לוחם ורפול לא יכול לפקד על אוגדה, זה הרי ידוע לכל. מתחתי שני איקסים על הרשימה שהגיש, ביקשתי שלא יבלבל את המוח ואמרתי לו 'אם יהיה צורך להשאיר מפקד אוגדה יחיד בצה"ל זה יהיה רפול. לא רק לפני האחרים אלא גם לפני מפקד גייסות השריון הנוכחי. טעית בכתובת. אנחנו מדברים על מלחמה'. הוא יצא מחדרי בבושת פנים".

"איך אתה מעז לבקש ממני להסיר את הכומתה האדומה?". אלוף אברהם אדן. צילום: משה מילנר, לע"מ

דמעות רמטכ"ל

האלוף בדימוס אורי שמחוני הכיר את רפול עוד בתקופת פעולות התגמול של שנות ה–50. במלחמת יום הכיפורים היה שמחוני קצין אג"ם של פיקוד הצפון. הוא למעשה פיקד על חזית רמת הגולן בפרוץ המלחמה משום שאלוף הפיקוד חקה נקרא לפגישה עם דדו בתל אביב. שמחוני דילג אחרון מבין כל אנשי הפיקוד מהמפקדה בנפח ברמה למפקדה בהר כנען. הוא השאיר בנפח את רפול ומפקדת האוגדה שלו והעביר לו את הפיקוד על החזית.

לדבריו, "כמפקד אוגדה 36 היה רפול האדם הנכון במקום הנכון. היכולות יוצאות הדופן שלו באות לידי ביטוי במצבי משבר, כאשר נדרש חוסן נפשי. זה המקום הטבעי שלו. איש צנחנים שפיקד על אוגדה משוריינת בזכות אוטוריטה ויכולת לתפקד במלוא הכושר ברגעים קשים. הוא היה מפקד האוגדה הבולט ביותר במלחמת יום הכיפורים".

רפול סיפר לי על מה שקרה אחרי המלחמה: "נפגשתי עם דדו בלשכתו בקריה. הוא שפך את לבו בפני. כשסיים, שאלתי מה יהיה איתי. דובר אז על מינוי אלוף חדש בפיקוד הצפון. לא ביקשתי לעצמי את התפקיד, לא רציתי להיות משהו יותר ממה שהייתי. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר 'אני רואה שאתה שונא אותי שנאת מוות. אני לא אשם במלחמה הזאת'. הוא בכה. הדמעות זלגו מעיניו על שולחן הרמטכ"ל. הוא אמר 'הרי היינו יחד בפלמ"ח, עוד לפני מלחמת העצמאות. תראה מה שעשו ממני בעיתונים, בוועדת אגרנט'. הבטתי באיש השבור הזה, שהיה כל יכול ועכשיו הוא אפס, ואמרתי 'אני לא שונא אותך, אבל תזכור איך התנהגתם, אתה, בר–לב וברן. תזכור מי נלחם ומי נשבר. איפה התודה?'. דיברתי בתקיפות.

"דדו אמר 'אני צריך להחליט מי יהיה אלוף פיקוד הצפון הבא, אתה או הרצל (שפיר)'. שאלתי ‘מה הרצל עשה במלחמה?'. הוא אמר 'היה ראש אכ"א והפעיל את המחשב יוצא מן הכלל'. אמרתי 'זה המדד שלך? להפעיל מחשב? עכשיו אתה מבין למה אני שונא אותך? למה המבט שלי עושה לך חורים מהמצח ועד העורף?'. הוא התייפח שוב, ואני יצאתי בלי לומר דבר".

"ראיתי אותו בכל המלחמה רק פעם אחת". הרמטכ"ל דדו. צילום: דובר צה"ל

כוח ותושייה

רפול עבר ילדות ספרטנית במושב תל עדשים, ליד עפולה. מעט לימודים, עבודה רבה בשדות ואתגרים גופניים. לפי חברו יצחק גרנוב, "אף על פי שהיה תלמיד מצוין בבית הספר היסודי, הוא סירב להמשיך ללמוד בתיכון. היה אומר ‘אני רוצה לעשות'. לדברי רפול, "הערך העליון אז היה עבודה, והערך הכמעט תחתון היה לימודים. אף אחד מהכפר שלנו לא למד בתיכון. אחי למד חקלאות במקווה ישראל. כל העמק קפץ כשהוא הלך מכות עם המורה וגירשו אותו. החינוך הבסיסי היה עבודה. כבר בגן הילדים הייתה גינה והיו מעדרים. הילד הצעיר ביותר שלמד לחלוב היה גאוות בית הספר. ילד שהגיע לגיל 10 ולא ידע לחרוש במחרשה ערבית, לא דיברו איתו. הוא היה יכול לא לדעת לקרוא ולכתוב, אבל לא לדעת לחרוש במחרשה ערבית זה בור ועם הארץ".

כדי לחשל את הגוף ואת הנפש, רפול, גרנוב וחבריהם היו עומדים עירומים בחורף קר וגשום בזרם הגואה של הוואדי. באביב ובסתיו היו ישנים בערסלים, מעשה ידיהם, בין ענפי העצים בחצר. מגיל 13 התאמנו ילדי תל עדשים בנשק. הם הקימו את "קבוצת מתאבקי תל עדשים", שזכתה פעם אחת באליפות ארץ ישראל בהיאבקות. כל לילה, בחורף ובקיץ, היו מקיפים את המושב בריצה.

בגיל 16.5 התגייס רפול לפלמ"ח. בשל כושרו ונחישותו הוא השתלב ביחידת העילית של החטיבה: מחלקת הסיירים של הגדוד הרביעי, גדוד המטה, שעליה פיקד פוזה (חיים פוזננסקי שנפל בקרב נבי סמואל במלחמת העצמאות). רפול העריץ את פוזה, ותמונתו הייתה תלויה על הקיר בלשכתו. באחד הסיורים בגליל העליון, בערוץ נחל כזיב, הותקפו הסיירים על ידי שני שודדים ערבים חמושים. רפול התגבר על אחד מהם והטביע אותו במי הנחל. השני ברח. תקרית זו, בגיל 17, עיצבה את תפיסתו של רפול לגבי הסכסוך הערבי–יהודי: כדי להישאר בחיים נדרשים כוח ותושייה.

במלחמת העצמאות לחם רפול במסגרת הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, בפלוגה של אורי בן ארי, ובמחלקה של דדו בקרב שיירת חולדה, שם נוכח כיצד אנשי הפלמ"ח לא חילצו את חבריהם הנצורים. הערבים העלו אז את הנצורים באש ואלה פוצצו את עצמם, התאבדו. בקרב נבי סמואל הוא ראה כיצד הופקרו פוזה ופקודיו. בקרב סן סימון בקטמון הוא נפצע בראשו, המשיך ללחום, והבחין איך המפקדים מנסים לחלץ את עצמם ולפוצץ את הזירה על הפצועים שבה, והוא ביניהם.

ב-1983 העריך רפול כי רמת הלחימה של הפלמ"ח במלחמת העצמאות הייתה "רבע משל טירוני הצנחנים". קרבות אלה לימדו אותו עד כמה ברגעי האמת אין חשיבות לדרגות, איך בכירים נשברים במבחנים הקשים. הוא חדל להאמין במיתוסים ובסיפורי הגבורה על המפקדים. הוא דרש הוכחות ולא סלח למי שאכזב אותו.

לא מתאים

תא"ל בדימוס אפרים חירם (פיחוטקה) הקים את גדוד הצנחנים 202 כאשר רפול פיקד על חטיבה 35. הוא סיפר כי "באמצע לימודי בפו"ם הגיע רפול לבסיס ואמר ‘יש בחוץ ג'יפ, קח אותו, סע לבית ליד ותקים גדוד'. אמרתי לו אחרי זה שאני רוצה את דן שומרון כסמג"ד. שלוש שנים לפני כן החליט רפול ששומרון נכשל בתרגיל ושהוא לא מתאים להיות מפקד בצנחנים. דן הבין זאת, השתחרר מצה"ל, וחזר לקיבוצו, אשדות יעקב. דן היה סגן שלי בשורה של תפקידים. הכרתי אותו מצוין, הערכתי אותו, חשבתי שרפול טועה ונאבקתי כדי שיהיה סמג"ד שלי. רפול אמר ‘דן לא יכול להיות סמג"ד'. לא ויתרתי, אז הוא קבע ‘תנסה להביא אותו מהקיבוץ, אין סיכוי שייתנו לו ללכת'. הבאתי אותו ורפול שלח אותו להדריך בבה"ד 1. הוא אמר 'יש בחטיבה הרבה קצינים טובים. בחר כל מי שאתה רוצה, רק לא את דן שומרון'. עשיתי הכל, חצי שנה לא היה לי סמג"ד, ולבסוף רפול התרצה ודן קיבל את המינוי ב–1964".

צל"ש במחלוקת

בתחילת 1954 קיבל רפול, כאיש מילואים, פיקוד על פלוגת הצנחנים הראשונה במילואים. אז נוצר הקשר בינו לבין אריק שרון, שהגיע לשיאו במלחמת לבנון הראשונה. רפול היה רמטכ"ל, שרון שר ביטחון.

לשניהם הייתה ביקורת חריפה על תפקוד צה"ל במלחמת העצמאות. הם גם חשבו שהצבא הידרדר בשנות ה–50 תחת פיקודם של "גיבורי תש"ח". זלזלו בהם. באוגוסט אותה שנה הגיע רפול לבסיס הצנחנים בתל נוף, לאימון קצינים ולחידוש צניחה. בסוף החודש, כשצפה בסרט באולם הקולנוע בבסיס, נשמעה הודעה ברמקול: "רפול, תיגש אל אריק".

"הסיפור הזה התבשל במשך שנה שלמה". רפול ושרון במלחמת לבנון הראשונה. צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

"מרקוס, מפקד פלוגה ה', עלה על מוקש ברצועה ונהרג. אני רוצה שתפקד על הפלוגה", שרון הבהיר לו. "קדימה", השיב רפול. השניים הוציאו מאולם הקולנוע את חיים נדל ומינו אותו בו במקום לסגן מפקד הפלוגה. בלילה נסעו רפול ונדל לרצועת עזה ואחרי יומיים כבשו חיילי הפלוגה את מוצב 132, בין נירים לחאן יונס.

תא"ל בדימוס צורי שגיא (שינקין) פיקד אז על מחלקה בפלוגה. "רפול היה המ"פ הכי טוב שיכול להיות", הוא טען. "איש שדה עם אינטואיציות חזקות. הוא לא פספס, תמיד הסתער בראש, דאג שיהיה צדק לחיילים. אבל היו לו ליקויים. בפעולת כונתילה בסיני, באוקטובר 1955, הוא קיבל צל"ש שהומר בעיטור העוז על חיסול מקלע מצרי, שלא הוא חיסל, אלא אני. מעולם לא שוחחנו על כך, אבל תמיד חשבתי שזה לא בסדר, הוא היה צריך לסרב לקבל אותו".

מדוע אריק שרון המליץ לתת לו את הצל"ש?
"לימים שוחחתי על כך עם אריק. הוא הסביר לי שהצל"ש הגיע לו וזה לא משנה מה היה בכונתילה. בעיני זה לא היה תקין. לדעתי, רפול לא ידע מתי יחזור לתל עדשים ופחד לפספס את הצל"ש. גם לו היו חולשות".

מה עושים

סא"ל בדימוס דני קריצ'מן שימש כנהג של רפול בגדוד, כקצין בחטיבה שלו וכמנכ"ל שלו כשכיהן כשר החקלאות. החברות ביניהם החלה, לדבריו, באופן מאוד מוזר. "היינו בקורס מ"כים וקיבלנו ‘אפטר'", הוא נזכר. "נסעתי עם חבר לתל אביב וחזרנו עם ג'יפ גנוב. בבוקר בא המג"ד רפול לפלוגה ושאל ‘מי גנב את הג'יפ?'. צעדנו קדימה. רפול הטיל עלינו לעבוד שבוע במטבח, לנקות סירים גדולים. ביום חמישי בלילה הוא בא למטבח ושאל איפה אני גר. אמרתי ‘אפיקים'. הוא שאל אם אני יודע לנהוג, אמרתי ‘בטח'.

הוא אמר ‘בעוד שעה נוסעים. אתה תוריד אותי בתל עדשים, תמשיך עם המכונית לאפיקים, תבלה איתה בסוף השבוע וביום ראשון תאסוף אותי'. אמרתי שאני בריתוק. הוא השיב ‘מי שמרתק אותך למטבח משחרר אותך'. נסענו יחד. הוא אמר שתי מילים ברבע שעה. אחרי זמן מה נפצעתי ברגל והוא לקח אותי להיות הנהג שלו".

קריצ'מן מוסיף על הקשר המיוחד עם רפול: "אחרי מלחמת ששת הימים הייתי מ"מ צנחנים במילואים. הוא הקים את חטיבת הבקעה. נפגשתי איתו שם. הוא אמר ‘טוב שאתה פה, בשבת ניסע יחד'. נסענו בכביש הבקעה. בצפון הבקעה הוא ביקש לעצור את המכונית. נכנסנו למחנה צבאי והלכנו לחימוש. לקחנו כלי נשק, מכשיר קשר ואמצעי ראיית לילה. משם הוא הוביל אותי. עברנו את הגבול ונכנסנו לירדן. שאלתי ‘מה עושים עכשיו?', אבל הוא לא ענה. הלכתי אחריו. הוא הסביר ש'נשב כמה שעות ונצפה בשטח'. זה היה ציר מרכזי של חדירת מחבלים לשומרון'. שאלתי ‘אתה מח"ט הבקעה ומבצע תצפית מעבר לגבול?'. הוא לא השיב. ערבים רבים עברו שם ולא הבחינו בנו. אחרי כשלוש שעות חזרנו לבסיס, השארנו שם את הציוד והמשכנו הביתה. ביום ראשון הוא הלך למבצעים בחטיבה ועדכן אותם על מה שראה.

"ביום ראשון אחרי שבוע חזרנו יחד שוב. הודיעו שיש חדירה באזור שבו היינו בתצפית ושולחים לשם מחלקה. רפול פקד לא לשלוח אף אחד. הוא נסע איתי לשם. פגשנו שני גששים והוא שאל לאן פנו המחבלים. הם אמרו לכיוון שכם. הוא חשב אחרת והוביל אותנו דרומה. הגענו למערה שבה התחבאו המחבלים. זרקנו פנימה רימון ופקדנו עליהם בערבית לצאת החוצה. אחד יצא ורפול ירה בו. אמרתי ‘מה אתה עושה? עכשיו הם לא ייצאו'. הוא השיב ‘ועוד איך ייצאו'. אחד הגששים הבטיח להם בצעקות שלא ייפגעו - והם יצאו. הגיע מסוק ולקח אותם לחקירה".

"השנה החמישית בתפקיד הרסה הכל". ויצמן ובגין מעניקים את דרגות הרב אלוף לרמטכ"ל רפול. צילום: יעקב סער, לע"מ

קריצ'מן סיפר עוד כי "כשבנו יורם היה בן 14, רפול ביקש ממני לצרפו אלי למסע ימי באונייה ליוגוסלביה, להביא בקר. יורם ואני התיידדנו מאוד. במאי 1981, כשרפול השתתף בישיבת ממשלה כרמטכ"ל, הוא התבקש לצאת החוצה לשיחה דחופה עם מפקד חיל האוויר, שסיפר לו כי יורם נהרג בתאונת מטוס. רפול חזר לחדר הישיבות ואמר לבגין כי עליו לפרוש מסיבות משפחתיות. הוא טלפן אלי, סיפר לי על התאונה, ואמר שהוא נוסע לקחת את אשתו שעבדה כאחות בבית חולים בעפולה. לשבעה הגיעו כל גדולי עולם. כשבא נשיא המדינה יצחק נבון עם פמלייתו, רפול נעלם. יצאתי לחפש אותו בשדות. הוא השקה את שדה התירס. התחננתי שישוב הביתה והוא אמר ‘מה מעניין אותי נשיא המדינה. אמשיך להשקות עד שיסתלקו'".

דחיפה למלחמה

אחרי הניצחון של הליכוד בבחירות 1977, ביקש ממני עזר ויצמן להיפגש איתו במצודת זאב בתל אביב. הוא אמר "מוטה מסיים את תפקידו. על מי אתה ממליץ כרמטכ"ל הבא, על הרצל שפיר או על רפול?". השבתי "אם אתה חושב על תקופת רגיעה ביטחונית וארגון הצבא מחדש - הרצל. אם אתה חושב על מלחמה באש"ף בצפון - רפול".

עוזרו, תת־אלוף בדימוס מוטקה ציפורי, המיועד להיות סגן שר הביטחון, ישב בחדר הסמוך עם דלת פתוחה, האזין והנהן בראשו. קיימנו דיון ארוך על שני המועמדים ופרשתי. ויצמן בחר ברפול.

אורי שמחוני היה ראש מחלקת הדרכה במטכ"ל של רפול. לדבריו, "אם רפול היה מסיים את תפקידו אחרי ארבע שנים, הוא היה נשאר בזיכרון כרמטכ"ל הכי טוב שהיה בצה"ל. מלחמת לבנון, בשנה החמישית, הרסה את הכל. הקצין המקורב ביותר לרפול במטכ"ל היה אלוף פיקוד הצפון אביגדור בן גל. לפי יאנוש, מסיום מבצע ליטני ב–1978 תוכננה מלחמת לבנון הראשונה. הוא ורפול דחפו לכך.

ראש הממשלה מנחם בגין לא היה מוכן לאשר מלחמת יש ברירה. רפול ויאנוש לא השלימו עם עמדת הדרג המדיני ויזמו מבצעים בדרום לבנון, שגררו ירי קטיושות על יישובי הגליל. אחרי שוויצמן התפטר מתפקידו כשר הביטחון, במאי 1980, נטל בגין את התיק לעצמו בלי שהיו ברשותו הכישורים להבין את מערכת הביטחון ולשלוט בה. ציפורי המשיך לכהן כסגן שר הביטחון וכשר הביטחון בפועל, בלי שראשי צה"ל התחשבו בו ועם ראש ממשלה שלא סמך עליו.

בגין הביט בהערכה באנשי צבא במדים. הרמטכ"ל רפול, אלוף פיקוד הצפון יאנוש, מפקד דרום לבנון מאיר דגן ואיש המוסד דוד קמחי ניצלו את חולשותיו והגבירו את המבצעים נגד הלבנונים. ציפורי העיד: "חברים בשב"כ דיווחו לי שבלבנון מתרחשים מדי פעם מבצעים מוזרים שיוזמים המפקדים שבגין העריץ.

באתי לבגין ואמרתי לו 'מנחם, כל מה שממשלת ישראל תחליט מקובל עלי, אבל לא מקובל שהצבא יעשה משהו שלא בידיעת הממשלה. פיקוד צפון עושה דברים כאלה'. זה לא מצא חן בעיני בגין, והוא השיב: ‘טוב, אנחנו נעשה בירור'. הוא הזמין אליו את רפול, יאנוש ואותי. הצגתי באוזניהם מה שנודע לי. רפול לא אמר מילה. יאנוש אמר: ‘'אני לא יודע מה הוא רוצה ממני. מאז שהתנגדתי להקמת מפקדת כוחות השדה, הוא רודף אותי. אנחנו לא עושים דבר'. בגין נכנס לדברי יאנוש: ‘מרדכי, אם אלוף אומר שהם לא עשו, אז אלוף לא ישקר'. בזה נגמר העניין".

הסעודה האחרונה

רפול ויאנוש השיגו את מבוקשם: ביוני 1982 יזמה ישראל את מלחמת לבנון הראשונה. התכנון היה רע והביצוע גרוע עוד יותר. צורי שגיא (שינקין) פיקד אז על אוגדה בפיקוד המרכז. לדבריו, "הסיפור התבשל שנה שלמה. היו כינוסים בנושא ואני התנגדתי. רפול ואריק כעסו עלי מאוד. פעם אמרתי שצריך להכניס אותם לבית סוהר, הם יצאו מדעתם".

איך אתה מסביר את זה שאנשי שטח מעולים כאריק ורפול תכננו מלחמה כל כך מטומטמת, שבה אוגדות טנקים תוקפות בשטח הררי, עם כבישים צרים, וחושפות עצמן לפיגועי טרור ולוחמה זעירה?

"הם זלזלו במחבלים ובסורים בלבנון ונהגו לומר שגם תזמורת צה"ל יכולה לבצע את המשימה. לרפול הייתה מגלומניה. הוא רצה לפקד על כוח גדול ולתת הזדמנות להרבה אוגדות להיות בשדה הקרב. הערך העליון בעיני אריק היה שחייבים לבצע את המשימה, לא חשוב אם התכנון מחורבן. בגלל התוכנית המגלומנית המשימה לא בוצעה".

הביזיון הגדול ביותר במלחמה הזו התרחש בגזרתו של יאנוש בקרב סולטאן יעקוב. האחראי לכך היה סגנו של יאנוש, אהוד ברק. לאחר פרשת סברה ושתילה, סיים רפול את תפקידו בבושת פנים. הכישלון של הקרב בסולטאן יעקוב מנע מיאנוש להיות רמטכ"ל. ברק דילג מעל שניהם, היה גם רמטכ"ל, ראש ממשלה וגם שר ביטחון.

אבל פטרונו של רפול בצמרת צה"ל והאחראי לקידומו עד כס הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל, סיכם את המורשת שהותיר: "הוא גדול הלוחמים היהודים בדור זה, ואני מדבר על לחימה ממש, לא כמצביא. כלוחם הוא תופעה יחידה במינה. הוא לא נשחק, כוח העמידה שלו מוחלט, לא היו אצלו ירידות ועליות. בעל דמיון עשיר, מזהה סכנות. מיזוג נדיר של חוסן נפשי ונחישות החלטה, אומץ לב ואינסטינקטים של לוחם.

"בניגוד לדעת רבים, הוא היה בעל תפיסה מהירה ובקיא בתחומים רבים, לא רק בנגרות. הייתה לו הבנה באמצעי לחימה, בדינמיקה של הטכנולוגיה. הוא היה גורם מכריע בכמה קרבות. כל זה בתחום הטקטי. לעומת זאת, בכל מה שנוגע לאסטרטגיה ולמדיניות הוא אדם בינוני".

רפול נסחף לים משובר הגלים שעמל על הקמתו, ביום שלישי, 23 בנובמבר 2004. במוצאי שבת לפני כן הוא היה מסמר המסיבה בביתו של פיחוטקה ברמת השרון. השתתפו בה גם יאנוש, אל"מ בדימוס טיבי שפירא והנשים. הם חגגו את החיים הטובים. פיחוטקה שאל את רפול: "יין או וודקה?". רפול השיב "גם וגם". פיחוטקה: "רפול היה במצב רוח נהדר, סיפר על בניית המזח באשדוד. בעיקר התפעל מהשחפים המלווים את העבודה. זאת הייתה הסעודה האחרונה שלו".