מצד אחד, הוא ואנשיו הם מרכיב מרכזי של הרשות והפלסטינית, תוצר אוסלו, הדוגלת במאבק מדיני ולא צבאי. מצד שני, המאבק המזוין בישראל היה מרכיב מרכזי בתפיסה שלו, כפי שבאה לידי ביטוי באמנה שלו, שלא שונתה בעקבות אוסלו והדוגלת למעשה בהשמדת ישראל. גם אבו מאזן עמד בפני הבעיה כיצד להתמודד עם החמאס על לבו של העם הפלסטיני, ואיזו חלופה ראויה הוא יכול להציג לעם הפלסטיני במקום "המאבק המזוין" של חמאס.
התשובה לכך ניתנה בוועידה השישית של ארגון פת"ח. במצע של הארגון, שהוצג בוועידה, נאמר כי "תפיסת 'המאבק המזוין' נותרה חלופה אפשרית לעתיד, כאשר התנאים המדיניים והחברתיים בסכסוך עם ישראל יחייבו זאת". אבל, מה בנוגע להווה? מה בנוגע לצעדים המעשיים? הפתרון נמצא באימוץ תפיסת "ההתנגדות העממית" בד בבד עם משא ומתן עם ישראל, ומאוחר יותר כחלק מהמאבק המדיני, המשפטי והכלכלי נגד ישראל. "התנגדות עממית" כתחליף ל"מאבק המזוין" של חמאס. אבו מאזן נתן לכך ביטוי אישי בכל הפורומים הבינלאומיים והסביר כי מדובר בהתנגדות לגיטימית בדרכי שלום.
בפועל, מה שקרה בשנים שלאחר הוועידה השישית הוא גל של טרור קר בשטחי יהודה, שומרון וירושלים: אלפי פעולות של זריקת בקבוקי תבערה, אבנים, דריסה, סכינים, שגבו קורבנות בנפש. טרור לכל דבר, רק לא באש חיה, אלא במקרים נדירים. אבל, התקשורת שלנו התעלמה מזאת כמעט לחלוטין, בין אם בשל רשלנות, בין אם בכוונה. וכאן חייב אני לציין את "מרכז המידע למודיעין וטרור על שם האלוף מאיר עמית", שהיה היחיד שנתן ביטוי בולט ורצוף ל"התנגדות העממית". גל מתפרץ של "ההתנגדות העממית" היה בחודשים שבין ספטמבר 2015 לינואר 2016 (כונה בשמות שונים), שהלך וירד, וחזר למתכונת שלו מאז 2010.
יש לזכור היטב: הטרור של "ההתנגדות העממית" הפלסטינית לא נפסק. אבו מאזן וארגון פת"ח מבטיחים לנו שהוא יימשך, ברשות ובסמכות, באצטלה של "בדרכי שלום".
התרעות פיקוד העורף