בעקבות גזר הדין בפרשת אלאור אזריה, פרופ’ אסא כשר, חתן פרס ישראל ומי שחיבר את הקוד האתי של צה”ל, מציג את עמדתו בנושא.
האם העונש - 18 חודשי מאסר - מידתי לדעתך?
"אני חושב שלא נכון להביע דעה על העונש בשעה שהכרעת הדין נוגעת לעובדות ולאישום על יסוד ראיות, עדים והשוואה של המעשים לחוק. מי שקורא את הכרעת הדין רואה עד כמה היא מדויקת, מפורטת, מנומקת ומאוד משכנעת. כשמגיעים לפרק העונש זה נהיה הרבה יותר מסובך. מתחילים מאיזשהו מתחם של החוק שמגיע ל־20 שנה, ומביאים בחשבון את המתחם שהתביעה מבקשת, פה זה היה בין שלוש לחמש שנים. מביאים בחשבון גם את מה שקרה במקרים מקבילים, ואז מתחילים להכניס לתמונה את הנסיבות המחמירות מצד אחד והמקלות מצד שני, ומגיעים בסוף למקום שכל השופטים אמורים להגיע אליו.
"אני רוצה להגיד משהו אחד על גזר הדין שלא שמים לב אליו, אבל הוא חשוב: הורידו את אזריה לדרגת טוראי. לכאורה זה מתגמד מול המאסר, אבל בעיני זה מסר חשוב מאוד מהשופטים - שדרגה בצבא זה לא קישוט ולא משהו שמקבלים באופן אוטומטי".
הרמטכ”ל ושר הביטחון לא נהגו כשורה? הייתה להם השפעה על תוצאות המשפט?
"עם כל הכבוד לשופטים, יש פה טעות מבחינת ההבנה של היחס הראוי בין המסלול הפיקודי למשפטי, שזה חקירת מצ”ח ובית דין. המפקדים עושים תחקירים, והם חייבים לעשותם בצורה מקצועית ומהירה. אין להם זמן לחכות, מפני שהם צריכים להפיק לקחים כדי למנוע מהאירוע הזה להישנות. כשמפקדים עושים תחקיר ולומדים שהייתה התנהלות לא ראויה, שגיאה, תקלה - צריך מיד להגיב, כדי שזה לא יקרה שוב. אין זמן לחכות לבירור העובדתי שיעשה בית הדין.
"יש פה שני מסלולים נפרדים – המבצעי והאתי. האחראים על הערכים בצבא הם המפקדים, ובתחקירים הם מבטאים את דעתם על הערכים. המסלול המשפטי לא סומך על המפקדים, הוא לא במקומם ולא בא בשמם. הוא משהו אחר. שם בודקים אם החייל נהג על פי החוק. קודם מצ”ח ואחר כך בית הדין, שמגיע למסקנות. הרמטכ”ל סיכם את התחקירים ברוח מה שמפקדים אחרים אמרו, והמסקנה היתה שמדובר באירוע לא נכון מבחינה מקצועית וגרוע מבחינה ערכית. חובתו לומר זאת כדי שהלקח יופק מיד, וכדי שהחייל הבא שימצא את עצמו במצב הזה לא יתנהג כך. לכן ההתבטאות של הרמטכ”ל היא התבטאות שהייתה במקומה ונכונה. לגבי התבטאות שר הביטחון דאז משה (בוגי) יעלון, זה תלוי איך מפרשים אותה. אם מפרשים אותה בתור גיבוי לצבא, אז גם זה בסדר".
צריך לחון את אזריה?
"חס וחלילה וחס וחלילה. אני חושב שיש פה אי הבנה של הרבה דברים. זה כמו שפוליטיקאים יתחילו פתאום להגיד לרופא איך לנתח את החולה. מנתח זה מקצוע, והוא מבצע את מלאכתו המקצועית לפי האתיקה הרפואית. אותם דברים אמורים לגבי החנינה. פתאום הרחוב שלף מארגז הכלים המשפטי את המושג של חנינה. מה זה שייך לעניין? חנינה ברגע זה, במיוחד כשפניה של ההגנה לערעור, בכלל לא באה בחשבון. אבל גם אם נניח שבאופן טכני היא אפשרית, מה פירוש הדבר לחון אותו? זה אומר שלא חשוב מה המפקדים אמרו, מה אמר בית הדין אחרי ששמע עדים וראיות וניתח אותם בלי סוף. כל זה לא חשוב. החייל ילך הביתה כאילו לא היה משפט. הדעת לא סובלת את זה, זה לא בא בחשבון”.