ביום רביעי לפנות בוקר תקף חיל האוויר בסוריה, כך על פי הדיווחים שהגיעו מלבנון. זו הייתה שיירה ועליה אמצעי לחימה, שהיו אמורים לעבור מסוריה לידי חיזבאללה בלבנון. לא דווח שהיו נפגעים בתקיפה, אם כי בהנחה שאכן הושמדה שיירה, סביר להניח שמישהו גם נפגע שם. התקשורת הישראלית הזכירה את הסיפור במבזקי הבוקר וגם התקשורת הערבית עסקה בו באדישות. זו הייתה הפעם השישית מאז דצמבר שהתקשורת הערבית דיווחה על תקיפה ישראלית בסוריה.

שלושה ימים קודם לכן דיווחו אנשי דאעש בסיני שחיל האוויר תקף וחיסל חמישה פעילים של הארגון באזור רפיח המצרית. חוליה אחרת של הארגון ניסתה להגיב בירי לא יעיל של רקטות לעבר חבל אשכול. הם גם לא התביישו להציג צילומים שבהם הם נראים מציבים את הרקטות 107 מ"מ על גבי שקי חול במיומנות מביכה של טירונים. זו הייתה הפעם החמישית מאז דצמבר שדאעש בסיני טוען שחיל האוויר הישראלי פועל נגדו.

זה המזרח התיכון החדש שבו ישראל פועלת (על פי פרסומים זרים) בכל מקום שהיא צריכה לממש בו את האינטרס שלה, בין שזה בסוריה העוינת ובין שבמצרים, בידיעתו ובאישורו של המשטר. התפרקות המדינות באזור רק עושה את זה פשוט יותר עבור ישראל: להשליך עשרה טונות חומר נפץ במדינה שקטה ומסודרת זה משהו שמעורר תשומת לב רבה, לתקוף במדינה שבה מדי יום פוגשים מאות טונות של חומר נפץ את האדמה - בקושי מעורר עניין.



עוד הרבה לפני שהחל המזרח התיכון להתפרק, התפתחה בישראל תפיסת המב"מ - המערכה שבין המלחמות. התפיסה הזאת צמחה מתוך ההכרה הישראלית שיציאה למלחמות ולמבצעים צבאיים גדולים נושאת איתה מחירים כבדים עד בלתי נסבלים: בחיי אדם, בעלויות כלכליות ובקושי לגייס לגיטימציה בינלאומית. תפיסת המב"מ, שהתגבשה כבר לפני עשור ומחצה, אומרת שיש הרבה דברים שישראל יכולה לעשות מתחת לסף שיביא עליה מלחמה.

על פי התפיסה הזאת, אויביה של ישראל צריכים להיות בתחושת נרדפות מתמדת. צריך להפתיע אותם בכל מקום שהם נמצאים בו ולדאוג שהם ישקיעו הרבה יותר זמן ואנרגיה בהגנה על עצמם, מה שישאיר להם פחות זמן לתכנן מתקפות עלינו. המב"מ נועדה לפגוע באופן מתמיד ביכולות האויב ואנשיו, כדי להרחיק את המלחמה הבאה. ואם תיגזר עלינו מלחמה - המב"מ נועדה להבטיח שהאויב ייכנס אליה בתנאים הכי פחות טובים מבחינתו.

התקיפות המיוחסות לישראל בסוריה לא מונעות לחלוטין מחיזבאללה להצטייד במערכות נשק מתקדמות, אבל אלמלא הסיכולים - לחיזבאללה היה כבר היום מערך הגנה אווירית וימית משוכלל בהרבה. גם דאעש בסיני לא יוכרע בתקיפות אוויריות, ועדיין הוא כמעט לא פעל נגד ישראל בשנתיים האחרונות. ואלה רק הפעולות ששמענו עליהן.

יותר מ־99% מפעילות המב"מ לא חוצים את סף התודעה של הציבור והתקשורת הישראלית. רובם המוחלט של המבצעים הם חשאיים, וגם מי שנפגע מהם לא תמיד יודע מי תקף אותו. רק בקצה הרועש של הפעילות הזאת, כשאין ברירה אחרת, נדרשת ישראל להפעיל את חיל האוויר. תקיפה אווירית כמוה כהודאה באחריות ותמיד משולב בה חשש שהיא תדחף את הצד השני להגיב. אבל בשאר הזמן המבצעים נשארים עלומים.

אזרחים בשירות המודיעין

לפני שבע שנים חשפה משטרת דובאי את פרטיהם של המשתתפים במבצע החיסול של איש חמאס מחמוד אל־מבחוח. בפני העולם כולו נחשפו הדרכונים ששימשו את המחסלים הרבים, וכל מדינה יכלה לברר מתי ביקרו אצלה נושאי הדרכונים האלה, איפה היו ואת מי פגשו. החיסול של מבחוח היה תמרור שאותת לעולם כי מבצעים שפעלו נהדר במאה ה־20 לא רלוונטיים כבר לעולם הטכנולוגי והשקוף של המאה ה־21.

שבע שנים אחרי כן נדמה שהלקחים מדובאי נלמדו. בדצמבר חוסל בעיר ספאקס שבתוניסיה מהנדס המל"טים של חמאס מוחמד אל־זווארי. המשטרה התוניסאית עצרה כעשרה חשודים - כולם אנשים ששיתפו פעולה עם המחסלים, אבל בתום לב. הם שכרו מכוניות ורכשו טלפונים סלולריים עבור "חברת הפקה" אירופית.

בין העצורים גם עיתונאית תוניסאית־הונגרייה, שנשכרה על ידי חברת ההפקה לעשות סרט על זוארי. במצוות ה"לקוחות" היא נפגשה איתו פעמיים וגם קבעה פגישה שלישית, אבל לפגישה הזאת היא כבר לא הופיעה. במקומה הגיעו שני מחסלים שירו בו כ־20 קליעים. החקירה של המשטרה התוניסאית חשפה את הדרכונים שבהם השתמשו המתנקשים, אבל אלה היו דרכונים שלא ניתן היה לקשור אותם לשום פעילות אחרת.

השימוש באזרחים, מה שמכונה בעגה המודיעינית "משוטים" (מלשון שוטה), מאפשר לארגוני ביון לפעול גם בעולם המצולם והרשתי של היום. מבצע החיסול במלזיה של קים ג'ונג־נאם, אחיו למחצה של שליט קוריאה הצפונית, הוא דוגמה מצוינת לשימוש כזה. שתי צעירות, וייטנאמית ואינדונזית, התבקשו על ידי "צוות הפקה" של תוכנית טלוויזיה להשתתף בתוכנית מתיחות. הן נלקחו למרכזי קניות, שם התאמנו על אזרחים תמימים. אחת היתה נעמדת מלפנים ומושכת את תשומת הלב של הקורבן, השנייה הייתה מפתיעה אותו מאחור ולופתת את פניו בידיה.

אחרי שהוכיחו מיומנות הן הובאו לשדה התעופה בקואלה לומפור והתבקשו לבצע את התרגיל על קים ג'ונג־נאם, שעמד בתור לדלפקי הרישום לטיסה.
הפעם לא רק לפתו את הקורבן אלא גם התיזו או מרחו רעל על פניו. לא ברור אם הן הבינו מה הן עושות, אחת מהן לפחות מיהרה לשטוף את ידיה אחרי המעשה, אבל ג'ונג־נאם מת עוד לפני שהגיע לבית החולים.

משטרת מלזיה עצרה את השתיים ועוד חשוד צפון קוריאני. ארבעה חברים אחרים בחוליה הצליחו להימלט מהמדינה. שלושה לא הספיקו ומיהרו לתפוס מחסה בבניין שגרירות קוריאה הצפונית. התכנון של המבצע היה מבריק, הביצוע פחות מוצלח.

ישראל כבר למדה את הלקח לפני 20 שנה בעמאן והיא נזהרת כיום ממבצעי הרעלה במקומות ציבוריים ומצולמים. המבצעים הישראליים הם כיום הרבה יותר מורכבים ולרוב משלבים דיסציפלינות שונות: מודיעין אנושי, סייבר, מודיעין טכנולוגי ואפילו שיתוף פעולה עם מדינות אחרות. אחד הדברים הבולטים שעולים ממבצעי המב"מ הוא שכאשר ישראל רותמת את מיטב הכישרונות והמשאבים להשיג מטרה מסוימת - שום דבר לא יכול לעצור אותה.

אבל חשוב לבחור היטב את המטרה שלשמה אנחנו רותמים את כל המשאבים. הרמטכ"ל עדכן השבוע שישראל השקיעה כבר 2.5 מיליארד שקל בפיתוח מענה טכנולוגי למנהרות. אז רגע לפני שאנחנו מתמסרים לחדוות הקתרזיס של דוח מבקר המדינה ומבכים עד כמה נכשלנו בטיפול במנהרות, כדאי לעצור ולחשוב כמה עוד אנחנו רוצים להשקיע בסיפור הזה.

האם באמת אנחנו רוצים למשכן נתחים עצומים מתקציב הביטחון לטיפול בתווך התת-קרקעי? בלי להקל ראש באיום שנשקף מהמנהרות, אסור להפוך אותו לחזות הכל. מולנו יש לא מעט איומים ואתגרים אחרים שהיכולת להתמודד איתם תיפגע אם נשקיע את כל הכסף מתחת לאדמה.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10