ההתחלה הייתה קשה. "שלחו אותי לבסיס סיירים בדרום. עשיתי טירונות וקורס תצפיתניות שנמשך שלושה חודשים. בהתחלה הייתי בדיכאון, בגלל הסטיגמות של התפקיד. זה גם לא היה התפקיד שרציתי", היא מספרת. "הבנתי שצריך לזרום ואז ראיתי והתחברתי לתפקיד ולמשמעות הרבה שלו".
"הסטיגמות הן מלפני הרבה שנים. הרוב חושבים שהתנאים של השירות הם כמו בתקופת קום המדינה. אבל כבר בקורס ראיתי שהתפקיד מאוד מאתגר והבנתי כמה אחריות יש לי על הכתפיים. זה התפקיד הכי מספק, שמעניק יכולת להציל חיים ולסכל פיגועים".
עם תום הקורס היא הוכשרה כבקא"סית (תצפיתנית שעברה הכשרה מיוחדת למערכת רב־סנסורית). האפשרויות שעמדו לפני כלש היו לשרת בגבול מצרים, באיו"ש, בגבול סוריה, בגבול רצועת עזה, ובגבול לבנון. "התייעצתי הרבה עם אבא. והחלטתי לבקש לשרת בגבול לבנון".
"ביו"ש התפקיד פחות מאתגר מאשר מול חיזבאללה. בגבול לבנון אני משמשת כבקרית איסוף ועובדת עם מערכת יותר מתקדמת. הקשבתי לסיפורים של אבא על לבנון וראיתי בכך גם סגירת מעגל".
"מגיעים לחמ"ל והתחושה היא של די לבד. ואז מתחילים ללמוד כל אבן בגזרה. אני גם מאוד אוהבת גיאוגרפיה וזה השתלב עם החיבור שלי לתפקיד ולגזרה. עברתי חפיפה. בהתחלה זה היה די מלחיץ, אבל אחרי שנכנסתי לתפקיד התחושה מדהימה. האחריות עצומה ויש לי סיפוק עצום".
"התפקיד בנוי על חברות והוא מאוד מחבר. יושבים ארבע שעות במשמרת ושומעים מהחברות סיפורים ונוצרת חברות עמוקה. המשמרות מדהימות".
"הגזרה מהממת. לבנון יפהפייה והבנות מאוהבות בשטח. אני אוהבת ומכירה כל אבן בשטח. הכל פסטורלי, מהמם".
"הרי השוף מאוד מאוד מיוחדים. הם גבוהים ויפים".
"חיפשתי, אבל הבית כבר לא קיים".
אבי כלש, העוסק בתחומי הטקסטיל והנדל"ן, חי ונושם את התפקיד המאתגר של בתו, שמהווה מבחינתו סגירת מעגל מרגשת. הוא נולד בביירות, כבן למשפחת סוחרים ובנקאים. "היתה לנו רמת חיים גבוהה. לבנון היתה חוליה מקשרת בין אירופה למפרץ הפרסי. מדינה מאוד יפה ונגישה. כדי לראות שלג, צריך היה לנסוע רק רבע שעה מביירות", הוא נזכר.
המפנה הגיע ב־67'. "אחרי המלחמה אבא שלי דיבר יותר מדי והתגאה בניצחון הגדול של ישראל. הוא נכנס לכלא לחודשיים. כשיצא אמר: זהו, סוגרים הכל ועולים לישראל". המשפחה עלתה דרך מדינה שלישית. בתחילה עלו האם והילדים ובהמשך הצטרף אליהם גם האב.
"אמא שלי ידעה עברית והכירה את ארץ ישראל. לפני קום המדינה היא למדה במחזור הראשון בבית הספר עיינות ליד יבנה. אז הכל היה פתוח והייתה רכבת בין ארץ ישראל ללבנון דרך ראש הנקרה. גם אבי בילה כאן וההורים שלי ידעו עברית", הוא מספר. בצה"ל שירת כלש על ספינת סטי"ל ובמלחמת לבנות הראשונה הוא תחם על הספינה מול חופי לבנון. "הייתי בחופשת שחרור ואז קראו לי. היו אז הפגזות קשות וכנראה שבהפצצות גם הבית שנולדתי בו נהרס".
"הרגשתי ישראלי לכל דבר. כשתפסנו מחבלים, אני הייתי הדובר מולם כי ידעתי את השפה".
"אני מקווה שסגירת המעגל הסופית תהיה כשנלך ביחד לביירות. זה יקרה, אבל לא עכשיו. אולי יום אחד".
התרעות פיקוד העורף