"אתמול נפגשתי עם משפחות שכולות נוספות ושמתי לב שלכולנו משהו משותף, כל אחת אמרה 'היד, הרגל'. שקי הדמעות מתחילים להתמלא כאילו הם לא זולגות כל השנה. והשבוע הזה הוא קיצוני".
"יש ימים שזה גועש. האם כל יום הוא כמו יום שפתאום אתה רואה את החבר של הילד שלך עם הילדים שלו. בוודאי שכל יום".
"שני דברים. אחד איזה כיף שהוא ממשיך להיות איתי בקשר ובא אליי ובאותה שנייה איך לא זכיתי שגם לבני יהיו ילדים פה. עכשיו אני רוצה להסביר היטב. הכאב הוא חלקנו. הוא כל הזמן איתנו, אבל יש לו ימים שאחוזי הנכות שלנו, עד היום הזה של יום הזיכרון הוא באוויר. משהו קורה בארץ, הדגלים שפתאום עולים ואת רואה כל כך גאווה. ואת רואה את המחיר ששילמת ופתאום את רואה את היישוב כולו דגלים. זה הילדים שלי, זה הילדים האחרים, אז השבוע העוצמות של הכאב עולות, אבל הכאב הוא תמידי. אצלנו הכאב נטוע בנו. הוא תמידי".
בעלי, אליעזר, שלבו נשבר לא יכל לשאת את נפילת אוריאל. שש שנים אחר כך ליבו נדם. אלוקים אולי עשה לו חסד והוא לא היה צריך לעמוד בנקישה השנייה בדלת לשמוע שאלירז נפל".
"הנקישה הזאת בדלת זה כמו רעם בשלווה של החיים הפרטיים שלך. תחשבי על כל המשפחה משפחה שחסכה גרוש וגרוש ונסעה לחו"ל לטיול הגדול. על ההורים האלו שהיו בקניון ואלו שהיו בחתונה. הנקישה הזו חתכה את חייהם. החיים שהיו לפני הם חיים אחרים והחיים שאחרי הם חיים אחרים. אבל אלה גם חיים. השאלה היא איך אנחנו בתוך החיים האלה ובתוך הכאב מכניסים גם את השמחה".
"אני קיבלתי חיים, מה אני אעשה עם החיים שקיבלתי? אני אשב ואבכה או אקום ואודה על דקה הזאת שקיבלתי. לי יש את הדקה ואת הדקה הזאת כשאני מתעוררת בבוקר אני אומרת תודה על אור היום והשמש ועל זה שאני עומדת על רגליי וזה מדליק את אש חיי".
התרעות פיקוד העורף