"ההתפעמות שלי כעת מהכותל היא אותה התפעמות כמו לפני 50 שנה, אם כי מטבע הדברים התרגשות פחתה עם הזמן", אומר ד"ר יצחק יפעת, שלעד ייזכר כאחד משלושת גיבורי צילום הצנחנים בכותל של דוד רובינגר ז"ל במלחמת ששת הימים. "הרי זה המקום שעם ישראל חיכה כאלפיים שנים כדי לחזור אליו. אי אפשר לזלזל בזה".
"אולי רובינגר בכה".
"אני בכלל לא זוכר אותו משם. בשלב מסוים נעמדנו במקום שלושתנו, חבריי ציון קרסנטי וחיים אושרי, ותוך כדי מבט מתפעל בכותל היינו מרותקים למראה של צמח, שהשתרך עליו".
"לא רק שהיה לי עצוב מאוד, אלא גם הייתי בלוויה שלו. כאב לי הלב. רובינגר היה אדם יקר, ששמר איתנו על קשר. מה לעשות, ברור שזה הסוף של כולנו".
"אוי, זה היה מצחיק נורא. כשהגעתי מהמילואים לחופשה בבית, ברמת אביב, יצאתי להתאוורר בחצר שלנו. שם פגשתי את שכנתי, כשבידיה היה העיתון הפולני 'פשגלונד'. 'איציק, תסתכל, התמונה שלך בעיתון!', היא קראה לי בהתרגשות. הייתי המום. מה לי ולעיתון הזה?"
"נראה לי שחשוב שעם ישראל שמח בקיומו של הכותל בידינו. זה בא לידי ביטוי בחגיגות האלה".
לפני ארבע שנים חרג ד"ר יפעת, רופא גינקולוג ביום־יום, תושב ראשון לציון, מאלמוניותו והתייצב לימין נשות הכותל בהפגנת תמיכה בהן, שנערכה במקום. "הכותל שייך לכל עם ישראל, לא רק לאיזשהו סקטור ספציפי בעם הזה", הוא סבור. "עליו להיות פתוח לכולם, כולל גויים, כמובן בתנאי שהדברים נעשים בגדר המוסר והנורמה".
"למה לא להאמין לו, בוודאי לבתו היהודייה, שהם התרגשו לגעת באבני הכותל?"
"זה ללא צל של ספק. בשום פנים ואופן אסור לנו לוותר עליו או להתפשר על המעמד שלנו בו. על הכותל להישאר בידינו. אם נצטרך להילחם עליו שוב, נעשה זאת שוב, חברי ואני. כן, אפילו בגילי המתקדם".
התרעות פיקוד העורף