אחת השאלות הקשות ביותר סביב מלחמת יום הכיפורים היא מדוע לא גויסו המילואים עד הקריאה הבהולה שנערכה באותו הבוקר, ממש ברגע האחרון. הרי לישראל זרמו כמויות אדירות של מידע משלל ערוצים מגוונים על כך שמלחמה עומדת בפתח. הטיעון הרווח הוא חוסר הרצון של הגורמים הפוליטיים והצבאיים בארץ לגייס מילואים בפעם השנייה בתוך ארבעה חודשים, לאחר שבמאי 1973 כבר טרטרו את המילואימניקים לחינם בעקבות הערכה שהמלחמה בפתח. אחת הרגליים שעליהן נשענת הטענה הזו היא העובדה ש–25 ימים לאחר יום הכיפורים היו אמורות להיערך בארץ בחירות והדרג הפוליטי העדיף להימנע מגיוס שווא זמן כה קצר לפניהן. אבל האם זהו ההסבר היחיד וההגיוני ביותר?

לאורך השנים עלו שלל תיאוריות קונספירציה בנוגע לפתיחת המלחמה. במחקרי היסודיים על הנושא, שפרסומם עורר אי־נחת בקרב רבים, הגעתי למסקנה שלא ניתן לדחות את אחת האפשרויות לקונספירציה על הסף. בעוד כשלושה חודשים אמורה להתפרסם מסה שלי על "השערת הקונספירציה" בספר "ניצחון בסבירות נמוכה - אמיתות על מלחמת יום הכיפורים", בהוצאת הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים שאני מרכז. כדי להקדים תרופה למכה פורסם בחודש האחרון ספר חדש בהוצאת כנרת־זמורה ביתן, פרי עטו של אבירם ברקאי, בשם "מעשה שלא היה - קונספירציית מלחמת יום הכיפורים".

הספר כולו מוקדש להפרכת ההשערה שלי בטרם התפרסמה במלואה. על גב כריכת הספר נכתב שהשערתי היא "מכעיסה ומקוממת". לעניות דעתי, השערה אינה אמורה להכעיס או לקומם, אלא אם מעמדו של מאן דהוא מתערער בגינה. להלן עיקרי ההשערה. המסקנות הן על אחריות הקורא בלבד. את האמת לאשורה, כמובן, נדע רק כשהארכיונים ייפתחו (אם בכלל).



הקונספירציה, קווים לדמותה

בקווים כלליים, הקונספירציה שעל קנקנה אני תוהה בספרי היא זו: כדי לכונן שלום בין מצרים לישראל וכדי להעביר את מצרים מחסות ברית המועצות לחסות ארצות הברית, בתנאים הבינלאומיים, האזוריים והדו–צדדיים ששררו ב–1973, הגו הנרי קיסינג'ר - ראש המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית ולימים שר החוץ שלה, אנואר סאדאת - נשיא מצרים, ומשה דיין - שר הביטחון של ישראל, או שניים מהם, או רק קיסינג'ר, תוכנית חשאית.


על פי התוכנית, צה"ל יניח לצבא מצרים "להפתיעו" בצליחת תעלת סואץ מול כוחות ישראליים דלים, ובעצם יאפשר לו להשיג ניצחון קטן ולהסיר בכך את חרפתו מ–1967. ניצחון קטן כזה ישׁחק את הביטחון העצמי של הישראלים, והם יהיו מוכנים לוותר על השליטה בחצי האי סיני תמורת הסכם שלום. צה"ל יגייס את המילואים, יהפוך את הקערה על פיה, יסלק את המצרים מן הגדה המזרחית, יצלח את תעלת סואץ ויכבוש בסיסים של הצבא המצרי ממערבה. בכך יוכח לעם המצרי שצבאו אינו יכול לסלק את ישראל בכוח הזרוע מסיני, ואם רצונו לחזור ולשלוט על תעלת סואץ ועל חצי האי סיני, עליו להשלים עם הסכם שלום איתה.

ארצות הברית תכפה על ישראל הפסקת אש ונסיגה מן הגדה המערבית של תעלת סואץ. בכך יוכח לעם המצרי שמוטב להימצא בחסות ארצות הברית מאשר בחסות ברית המועצות.


משה דיין עם הנרי קיסינג'ר. צילום: שעיה סגל

הצלחת התוכנית מבוססת על הימנעות צה"ל מגיוס מילואים, אף על פי שיהיה לו מודיעין מבוסס על כך שמלחמה עומדת לפרוץ. כיוון שההחלטה על גיוס מילואים הייתה נתונה בלעדית בסמכותה של ראש הממשלה גולדה מאיר, וכיוון שבאמ"ן רווחת קונספציה שלפיה מצרים לא תפתח במלחמה עקב חולשת צבאה, ניתן יהיה לתרץ את אי–גיוס המילואים בקונספציה. כך ניתן לצמצם מאוד את מספר שותפי הסוד לגולדה מאיר ולמשה דיין בלבד.

כיוון שתוכניות כאלו מסוכמות בעל פה, אז אם אחד השותפים לא יחשוף אותן, לא ניתן לצפות שהסוד יתגלה. הצלחת התוכנית מבוססת גם על ההנחה, שצה"ל יעיל וחזק בהרבה מצבא מצרים. עוצמת צה"ל מבטיחה שלמצרים יהיה רק ניצחון קטן, לישראל רק מעט אבידות, וצה"ל יוכל בקלות להפוך את הקערה על פיה.

סביר להניח שלמקרא שורות אלה אתם זעים באי־נוחות. בצדק. קונספירציה היא מזימה או תחבולה חשאית, מונח שיש לו שם רע בחברה הפתוחה, הדמוקרטית, בעלת ערוצי התקשורת המפותחים ורוויית המידע שבה זכות הציבור לדעת היא עיקרון יסוד. אבל קונספירציות הן בעצם תחבולות (אם הן לטובתנו) או מזימות (אם הן לרעתנו), ולמעשה הן מתרחשות כל הזמן. הפרדיגמה הרווחת בעולם היא "אנטי–קונספירציה", כי הרבה יותר נוח להיתלות בה על מנת לא לחשוף התנהגות שלילית של פוליטיקאים, ראשי צבא או בכירים כאלה ואחרים. מובן שהרבה יותר נוח להתייחס לקונספירציות כאלה ואחרות אם גיבוריהן כבר אינם בין החיים. להלן שתי דוגמאות לקונספירציות שאין עליהן מחלוקת:

אחרי מלחמת העולם הראשונה סייעה ברית המועצות לגרמניה לחזק את כוחה הצבאי. 20 שנה מאוחר יותר, ב–23 באוגוסט 1939, היא חתמה על הסכם אי–התקפה עם גרמניה הנאצית, שכלל סעיף סודי (קונספירטיבי): חלוקת פולין בין שתי המעצמות. כך התאפשרה, למעשה, מלחמת העולם השנייה, ולמעשה גם השואה. דוגמה שנייה - לקראת מבצע קדש ב–1956 רקמו צרפת, בריטניה וישראל קונספירציה נגד מצרים.

אבי קונספירציית קדש היה הרמטכ"ל משה דיין, שעוד לפני כן הציע לדוד בן־גוריון ליזום סיבוב מלחמה שני עם מצרים. הזקן סירב, כי אחד מלקחיו ממלחמת העצמאות היה שאל לה לישראל לצאת למלחמה ללא סיוע של מעצמה. הלאמת תעלת סואץ ונכונות בריטניה וצרפת להשתלט בכוח על התעלה אפשרו לדיין לשכנע את בן־גוריון, בעזרת שמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון, ליזום ולבצע את מבצע קדש. בממשלת הקונספירציה של 1956 הייתה גולדה מאיר שרת החוץ. ב–1973 היא הייתה ראש ממשלה. דיין היה שר הביטחון.

הצופה לא נרדם

במוצ"ש, 29.9.1973, שבוע פחות כמה שעות לפני פרוץ המלחמה, טסה ראש הממשלה גולדה מאיר לדיוני מועצת אירופה בשטרסבורג, צרפת. באותו הלילה, בסביבות שתיים לפנות בוקר, הגיע שדר מאחד הסוכנים האמינים של המוסד (לא אשרף מרואן), שטען כי "מחר ישראל תותקף". אחרי שעתיים הגיע תיקון - ביום שני, 1.10.1973, יתחיל תרגיל בצבא המצרי ובסיומו יתקפו מצרים וסוריה את ישראל. קצת לפני השעה 4:00 לפנות בוקר הביא אלי מזרחי, ראש לשכת ראש הממשלה, את המידע לביתו של יגאל אלון, שמילא את מקומה של מאיר. אלון ביטל את חשיבות המידע. לאחר המלחמה ביקש ממזרחי לא לספר על כך לוועדת אגרנט - דבר שמזרחי עמד בו בקלות, שכן באופן תמוה כלל לא הוזמן להעיד בפני הוועדה.

שר הביטחון דיין, לעומת זאת, דאג וביקש ממזרחי ומישראל גלילי לתאם דיון עם גולדה מיד כשתחזור. לפי מזרחי, גם גלילי ביקש ממנו לא להעביר את המידע הזה לוועדת אגרנט. גלילי דאג גם הוא, התקשר לגולדה ובעקבות השיחה איתו היא הקדימה את שובה ל–2.10 - לאחר שנפגשה עם ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה, בקשר לחטיפת בני ערובה מרכבת שהובילה יהודים מברית המועצות למערב. את הפיגוע הזה ביצעו אנשי קומנדו סורים ולא פלסטינים, כפי שנהוג לחשוב, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הקומנדו הסורי פעל מחוץ לגבולות המדינה על מנת לבצע פיגוע.

ביום שלישי, 2.10, אישר המקור את הידיעה שלפיה בסוף התרגיל תפרוץ מלחמה. שבעה מקורות נוספים אימתו את המידע. בשדה התעופה חיכה דיין לגולדה, והשניים שוחחו ביחידות. אבל למוחרת, ביום רביעי, 3.10, בדיון ממשלתי שהתכנס לבקשת דיין, כלל לא דובר על מלחמה שמאיימת לבוא בכל רגע. צבי זמיר, ראש המוסד באותה העת, כתב בספרו: "קשה להבין אפוא מה הייתה מטרת המפגש הזה".

זמיר. "קשה להבין מה הייתה מטרת המפגש". צילום: אריאל בשור

סביר להניח שלא כל מה שנאמר בשדה התעופה נאמר בדיון. המפגש התקיים כ–100 שעות לפני המועד שבו אמור היה להסתיים התרגיל המצרי, שעל פי מקורות המודיעין של ישראל אמור להוביל למלחמה. לאור העובדה שמידע התרעתי כבר התקבל ממקורות אמינים - ניתן להבין מדוע עולות שאלות קשות וצפות תיאוריות שונות.

תיאוריית הקונספירציה שמרחפת מעל המלחמה, וברקאי מנסה להפריך בספרו בצורה מעט היסטרית, נשענת על שתי שאלות עיקריות. האחת, מדוע לא גייס צה"ל את יחידות המילואים של צבא היבשה, המהוות את עיקר כוחו, למרות המידע הרב והאמין שהגיע לראשי המדינה, לאמ"ן ולמוסד, מכל הכיוונים ומכל המקורות, עד לשעות הבוקר המאוחרות של יום הכיפורים עצמו, שעות ספורות לפני שהמלחמה פרצה? השנייה, מדוע אישר הפיקוד העליון לצה"ל לגייס את המילואים בבוקר המלחמה, למרות התחייבות ישראל לקיסינג'ר שלא לעשות כן?

על השאלה הראשונה ניתנו תשובות לא מספקות, המתמקדות בקונספציה הצבאית, בקונספציה הפוליטית ובקונספציה המדינית. מן השאלה השנייה התעלם השיח הישראלי כמעט לחלוטין.

ב–1973 היה לאמ"ן כלי סודי שכונה "האמצעים המיוחדים". מדובר היה באלמנטים שאמורים לספק מידע מהימן ושראשי מערכת הביטחון ראו בו את "פוליסת הביטוח של מדינת ישראל". גם בחלוף 44 שנה לא ניתן להרחיב על הדבר. בשנים שחלפו מאז המלחמה נשאלה לא אחת השאלה מדוע אמ"ן לא הפעיל את האמצעים המיוחדים הללו, וב–4.7.2013, בכנס שקיימה העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית בנושא, תקפו פרופ' אורי בר–יוסף, אל"ם בדימ' יוסי לנגוצקי והדוקטורנט אדם רז, שחקר את הנושא, את אלי זעירא - ראש אמ"ן במלחמה, על כך שלא הפעיל את האמצעים המיוחדים בשבוע שקדם למלחמה.

יתרה מזאת, טענו, זעירא דיווח לרמטכ"ל דוד אלעזר ולשר הביטחון דיין כי האמצעים כן פועלים. ספי בן–יוסף, קצין מילואים ביחידה 848 (שמאז הפכה ל–8200), סיפר באותו הכנס כי היה היחיד שפיקד על החוליה שאמורה לקלוט את המידע מהאמצעים המיוחדים - ולפענחו. אלא שבבוקר יום הכיפורים עסק בכלל בצלילה באילת ורק לאחר מכן נקרא לשוב למרכז הארץ. "האמצעים המיוחדים" החלו לפעול שמונה שעות לאחר פרוץ המלחמה.

מכאן שהבעיה הייתה כפולה: האמצעים לא הופעלו, אנשי המילואים המתאימים לתפעלם כלל לא גויסו. בלי בן–יוסף ופקודיו לא היה כל ערך להפעלה. תומכי זעירא טענו כל השנים כי האמצעים לא הופעלו על מנת לא לחשוף אותם בעת הפעלתם. אם כך, מדוע הופעלו אחרי פרוץ המלחמה, כשכבר לא היה בהם צורך כפוליסת ביטוח?

גם הטענה שזעירא שיקר לרמטכ"ל ולשר הביטחון מוזרה. כדי לשקר היה זעירא צריך מניע חזק יותר מההערכה שסבירות המלחמה נמוכה. כי גם אם לא תפרוץ מלחמה, אך יתברר שראש אמ"ן שיקר בנושא כה חשוב לרמטכ"ל ולשר הביטחון, הוא צפוי לשלם מחיר אישי כבד מאוד. לא סביר שזעירא היה מוכן לשלם את המחיר הזה רק משום שהעריך שסבירות המלחמה נמוכה. זעירא הוא אולי אדם שחצן, אך הוא איננו טיפש.

לנגוצקי: "כמי שמכיר היטב את ה'אני ואפסי עוד' של זעירא, גם ביממות שטרם המלחמה, אני משוכנע שזעירא האמין בעליונותו האינטלקטואלית המוחלטת ובאפסות כל החגבים שבסביבתו, במידה שגרמה לו לכלכל את מעשיו כאילו השכינה ניתנה לו. וכשמישהו מגיע למצב הזוי שכזה, הוא מבצע מעשים כפי שביצע זעירא, ולא צריך לחפש סיבות אחרות לכך שפעל כפי שפעל. אני מבין את הקושי שבקבלת דברי ומסקנותי, אך לי אין צל של ספק שמדובר באישיות שאיבדה לחלוטין את חושי האיזון והבקרה העצמית, והאמינה שהנבואה ניתנה לה ורק לה".

הטלת האשמה בכל המהלכים שקדמו למלחמה, ושבגינם לא גויסו מילואים, רק על "אישיותו" של זעירא - היא לא פחות בעייתית מהשערות הקונספירציה. בעייתי לא פחות הוא חוסר הנכונות לשקול את האפשרות שזעירא נהג כפי שנהג כי לא היה מעוניין שלנגוצקי, בן–יוסף ואחרים יקלטו מידע מבוסס שלפיו מתרגשת עלינו מלחמה - במטרה לא למנוע אותה, או לחלופין לא למנוע הישג קטן למצרים.

לו היינו מגייסים בזמן

שאלת השאלות, בסופו של דבר, עוסקת בגיוס המילואים שכן יצא לדרך, ביום הכיפורים עצמו, שחל בשבת. חשוב לזכור שישראל התחייבה בפני קיסינג'ר לא לגייס מילואים, והובהר לה שאם לא תעמוד בהתחייבותה זו ארצות הברית עלולה לא לספק לה אמצעי לחימה חיוניים כפי שהתחייבה לעשות. אבל קצת לפני השעה עשר בבוקר החל הגיוס ההמוני של המילואימניקים, שנשלפו ברובם מבתי הכנסת. עם זאת, הידיעה על כך שהמלחמה תפרוץ במהלך יום הכיפורים הייתה בידיים של מערכת הביטחון כבר בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר - היא הועברה לארץ על ידי ראש המוסד זמיר בתום פגישתו בלונדון עם אשרף מרואן. שש וחצי שעות הן זמן עצום במונחי גיוס מילואים, על אחת כמה וכמה כשמדובר באפשרות להוציא את המהלך לפועל כשכל המילואימניקים ישנים בבתיהם.

בסופו של דבר, הידיעה שהביא זמיר מלונדון לא הייתה שונה מהידיעות שזרמו במהלך כל השבוע לגורמי המודיעין של ישראל. לכן, לשאלה מדוע רק בבוקר יום הכיפורים עצמו החל גיוס המילואים - לא ניתן עד היום הסבר מוצק וחד־משמעי. כאן יכולה להיכנס לתמונה השערת הקונספירציה: המקור, מרואן, לא היה סוכן של המוסד ולא סוכן כפול של המצרים - אלא איש קשר, שתפקידו היה להעביר לישראל, 12 שעות לפני פרוץ המלחמה, את המסר שלפיו הקונספירציה תתממש. את ההשערה שלפיה מרואן רק היה מתווך ניתן לחזק לאור תפקודו בזמן המלחמה ולאחריה.

דיין, אולי הקונספירטור היחיד בצד הישראלי, מנע את גיוס המילואים עד עשר בבוקר. לו היה הדבר קורה מיד עם קבלת הידיעה מזמיר, מרבית הכוחות היו מספיקים להגיע לחזית רמת הגולן וייתכן שגם לחזית סיני עד השעה 13:55, שבה פרצה המלחמה, וניתן להניח שאוגדת שרון ואוגדת ברן יכולות היו להגיע לחזית כבר בשעות הבוקר המוקדמות של יום המוחרת, ולא בשעות אחר הצוהריים - אז כבר השלימו המצרים את מערך ההגנה על השטחים שתפסו ממזרח לתעלה. במקרה כזה ניתן היה למנוע את היערכות המארב הקטלני של אנשי הקומנדו המצרי, ביום ראשון עם שחר, ליד רומני, שפגע מאוד באוגדה 162 בדרכה לחזית. אפשר שהייתה גם נמנעת הסתבכות אוגדה זו בקנטרה, וניתן היה לחלץ את חיילי צה"ל מן המעוזים. כדי שמהלך כזה יהיה יעיל היה צורך לשלוח מיד אוגדה אחת לרמת הגולן ואוגדה אחת לסיני, כי למשלוח שתי אוגדות מלאות לגזרת התעלה ויחידות נוספות (ארטילריה, רפואה וכו'), לא היו לצה"ל די אמצעי תובלה.

קיסינג'ר, בתיאום עם ברית המועצות, הוביל החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש ב–22 באוקטובר. ישראל הפרה אותה בתיאום עם קיסינג'ר, כפי שיובהר להלן: ביומיים הבאים התהדק הכיתור על ארמיה 3, כוחות שריון כבשו את נמל ע'דבייה בחוף המערבי של מפרץ סואץ, ספינות של חיל הים תפסו את הנמל, על אוגדת שרון הוטל לכבוש את איסמעיליה, ועל אוגדת ברן את העיר סואץ. המשימה שהוטלה על שרון בוטלה. המהלך לכיבוש העיר סואץ נכשל, ולצה"ל נגרמו אבידות כבדות.

ב–23 באוקטובר פנה סאדאת ישירות לנשיא ריצ'רד ניקסון, אף על פי ששש שנים לא היו בין המדינות יחסים דיפלומטיים, וביקשו להתערב ולפעול "בתוקף, אפילו אם הדבר יצריך שימוש בכוח, כדי להבטיח את היישום המלא של ההחלטה על הפסקת האש".

גולדה מאיר עם קיסינג'ר. צילום: שמואל רחמני

למרות הדחיפות בעיני סאדאת, קיסינג'ר לא מיהר. אחרי ארבע שעות הוא שוחח על הנושא עם שמחה דיניץ, שגריר ישראל בוושינגטון, תדרכו, והורה לו איך להפעיל את צה"ל: "הפעילו את השכל היהודי שלכם, כך שברגע שיתחיל הלחץ תוכלו להתחיל לסגת כמה מאות מטרים". דיניץ: "אשאל את ראש הממשלה אם היא מסוגלת למצוא איזו דיונה". קיסינג'ר: "עדיין לא. הזמן לזוז הוא קצת לפני שתהיו מוכרחים לזוז, כך שהם יצטרכו בעצמם (להבין) מה בדיוק עשיתם, ואז יהיה עליהם להפעיל לחצים חדשים. אם תיסוגו כמה מאות מטרים - תפסיקו את הלחימה מחר. מישהו יגיד לכם, יודיע, שביום חמישי תחזרו לעמדות המקוריות. אתה מבין אותי?". דיניץ ודאי שהבין את הנקודה המבצעית של הנחיית קיסינג'ר. ספק אם הבין את המשמעות הקונספירטיבית, אלא אם היה שותף לה כמקורבהּ של גולדה.

כך אולי ניתן להסביר מדוע הסתבכה ישראל בקרב סואץ המיותר, שעלה לה ב–80 הרוגים, ב–120 פצועים ובאובדן אמצעי לחימה. שוב הוכחה חולשת צה"ל, ושוב לא סיפקה ישראל את הסחורה בתחום המבצעי. לעומת זאת, חסימת דרך האספקה לארמיה 3 אפשרה לקיסינג'ר לכפות על ישראל לפתוח אותה ובכך להצטייר כמושיע מצרים.

המלחמה תמה ב–24.10. ב–18 בנובמבר מונה אלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, לאלוף פיקוד הדרום, במקום שמואל גונן. זה היה שישה ימים לאחר שנחתם, בקילומטר ה–101 מקהיר, במעורבות לוחצת של קיסינג'ר, הסכם לייצוב הפסקת האש בין ישראל למצרים. אז החלו הדיונים על הפרדת הכוחות.

מינוי טל היה תמוה, שכן מלחמה בדרום לא הייתה צפויה, ודיין הבטיח לטל להיות הרמטכ"ל הבא. לכן, מקומו הטבעי היה במטה הכללי ולא בבאר שבע, ברפידים או במוצב הפיקוד "דבלה". לעומת זאת, ייתכן שלדיין היה עניין מיוחד למנות לתפקיד איש "נאמן לו" בחזית הדרום. בינואר 1974 הורה דיין לטל לגרום לפרובוקציה שתביא לחידוש המלחמה. טל סירב, ודרש לקבל הוראה ממשלתית בכתב למהלך כזה. דיין לא יכול היה לספק אישור כזה. הסירוב הוליד סכסוך חריף, טל התפטר מתפקידו בדרום ולאחר מכן גם מצה"ל, משום שהיה מסוכסך גם עם הרמטכ"ל אלעזר עוד לפני פרוץ המלחמה.

יותר מאשר בפרשת הפרת הפסקת האש, סביר להניח שהוראת דיין תואמה עם קיסינג'ר, כדי לאפשר לשר החוץ האמריקאי להטיל את מלוא כובד משקלו, ולהציל שוב את מצרים ולהוביל את שני הצדדים לפתרון כרצונו. כיוון שטל לא שיתף פעולה, ואלוף אברהם אדן, שמונה במקומו, לא היה מועמד לשתף פעולה, נחתם הסכם ההפרדה עם מצרים אחרי ארבעה ימים.

מה ידעו פורד, בגין ויעקבי

בבחירות הכלליות שנערכו במאי 1977 נכנס דיין לכנסת כחבר המערך. למרות זאת נכלל, להפתעת הכל, בממשלתו של מנחם בגין כשר החוץ. הוא פרש מן המערך, הקים סיעת יחיד והוביל את תהליך הסכם השלום עם מצרים. המעגל נסגר: ארצות הברית החליפה את ברית המועצות כמעצמת חסות, מצרים קיבלה את כל סיני, וישראל קיבלה הסכם שלום. רבים תהו לא רק על המינוי של דיין אלא גם על מסירת סיני למצרים עד הגרגר האחרון.

עשרה חודשים אחרי המלחמה שוחח קיסינג'ר עם ג'רלד פורד, הנשיא האמריקאי החדש, על מלחמת יום הכיפורים. פורד: "אבל האם הייתה בה (במלחמה) תועלת?". קיסינג'ר: "לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש". פורד: "אפילו האבידות הישראליות הכבדות הועילו, נכון?".

הניגוד הציני הזה מוכיח שאי אפשר להסתפק במסקנה זו, כי למהלך כזה חייבים להיות היבטים רבים ונקודות ראות רבות. נניח אפוא שהייתה לגולדה, לדיין ולקיסינג'ר, או רק לאחד משלושתם, כוונה להעניק למצרים "ניצחון קטן", כדי להחזיר לצבא המצרי את כבודו שאבד במלחמת ששת הימים, כך שאפשר יהיה להגיע להסדר שלום עם מצרים.

במקרה כזה, היומיים הראשונים במלחמה הוכיחו שהקונספירטורים טעו בגדול, ולא הכירו את צה"ל או את הצבא המצרי: הם ביקשו לסדר למצרים ניצחון קטן, אך העניקו לה ניצחון גדול, שמוטט את הביטחון העצמי של הישראלים, את אמונתם בצדקת דרכם, וסדק את גאוותם הלאומית.

סביר להניח, שעבור סאדאת תוצאה זו הייתה רצויה. אפשר להניח שעבור קיסינג'ר היא הייתה סבירה, אבל ה"שותפים" הישראלים ודאי לא רצו בה. הווה אומר: גם אם הם היו מוכנים לבלוע את התוצאה הסופית, וגם אם בלעו אותה בסיפוק מסוים, היה בתבשיל הסופי קורטוב של כישלון מבחינתם האישית, ואותו הם התאמצו להסתיר בכל מחיר. ברקאי כותב בספרו שאם הייתה קונספירציה, דיין הוא "בוגד". אני לא שותף לפרשנות זאת, אך דיין ואחרים הבינו שכך רבים יפרשו את הדבר, ואותם נועד ספרו של ברקאי לשרת.

אלי זעירא. צילום: ראובן קסטרו

אגב, גולדה הבטיחה לקיסינג'ר להגיע למשא ומתן אחרי הבחירות שנועדו להיערך ב–31.10.1973 והסכימה גם לוויתורים שנראו לה "מספיק גדולים" - וגם לבן שיחה האמריקאי. הציבור הישראלי, כמובן, לא ידע על כך דבר, וכל העניין אמור היה להישמר בסוד כדי שמפלגת השלטון הסוציאליסטית תיראה "ימנית" מספיק. היא "תשנה את דעותיה" לאחר הבחירות - כך סוכם עם הגורם החיצוני, והועלם מידיעת ה"דֵמוס", שהוא ציבור הבוחרים, הקובע, כביכול, במדינה הדמוקרטית.

ב–1973 היה גד יעקבי חבר כנסת וסגן שר התחבורה, מקורב מאוד לדיין. ב–1989 פרסם יעקבי את הספר, "כחוט השערה - איך הוחמץ הֶסדר בין ישראל למצרים ולא נמנעה מלחמת יום הכיפורים". בפתח הספר הוא ייחס לטייס אל"ם יאק נבו, ולעצמו, את הרעיון שישראל תיזום, תוך כדי מלחמת ההתשה ב–1969, נסיגה מתעלת סואץ ואת פתיחתה לשיט בינלאומי, כצעד ראשון בדרך להסדר. לאורך כל הספר הוא כתב על יוזמות שונות להסדר בין ישראל למצרים, בין סוף מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שרקחו אחרים ולא היה בהן להצדיק את כותרת ספרו, "כחוט השערה".

אבל יומיים לפני פגישתם השנייה בפריז של קיסינג'ר ושל חאפז איסמעיל, יו"ר המועצה לביטחון לאומי של מצרים בפריז (במהלך אביב 1973), העביר יעקבי בסודי–סודות לשגרירות ארצות הברית בתל אביב מסר מדיין, וככל הנראה בלא ידיעת גולדה, שהוא מציע לדון אחרי הבחירות בישראל בהעברת רוב חצי האי סיני לריבונות מצרית, תוך חילופי גבול מזעריים וחילופי שטחים. פרשה זו השמיט יעקבי מספרו. דיווח דומה התפרסם אחר כך במאמר של יוסף חריף, הכתב המדיני של "מעריב". לאחר הפרסום נפגש חריף עם אנשי השגרירות האמריקאית בתל אביב ודיווח להם על הדברים ששמע מדיין בשיחה ביניהם, שעליה ביסס את כתבתו. יש להניח שדיין הנחה את חריף לכתוב מה שכתב ולמסור לאנשי השגרירות האמריקאית מה שמסר.

ספרו של יעקבי התפרסם שמונה שנים אחרי מות דיין, ולפיכך לא דיין היה זה שמנע ממנו לפרסם את השליחות הסודית. סביר להניח כי הסיפור הושמט על ידי הוועדה לאישור פרסומים של אנשי ציבור, משום שחשיפת סוד כמוס כזה עלולה הייתה לפגוע, לדעת חבריה, במדינת ישראל או בראשיה ב–1973. יעקבי רמז על הסוד בכותרת ספרו.

המהלכים החשאיים של דיין, שלפי ההיסטוריון ד"ר יגאל קיפניס לא דווחו לגולדה ונעשו מאחורי גבה, מלמדים על אופיו הקונספירטיבי. רק אחרי 39 שנה הם נחשפו - על סמך מסמכים אמריקאיים. לא רק שדיין ושלישו, אריה בראון, לא חשפו בספריהם את הפרשה, אלא גם יעקבי, שנפטר ב–2007, וחריף, שנפטר באפריל 2013, שתקו. כך מופרך אחד מהטיעונים של מפריכי הקונספירציה: אם אכן התרחשה, לא ייתכן שאיש לא אמר עליה מילה. כפי שיתברר במסה המלאה שאפרסם, היו אנשי מערכת שדיברו.