בסוף־בסוף, אחרי שיחה ארוכה וסוערת על פמיניזם, על שירות בעל ערך, תרומה למדינה ומיצוי הפוטנציאל האישי, כששלוש נשות צוות האוויר המרשימות והאינטליגנטיות יצאו להצטלם על רקע מטוס ה-F-16, כשהקסדות מכסות את רוב פניהן, הן הסתכלו זו על זו ותהו: "איך אני נראית?". אין באנקדוטה הזו כדי להנציח סטריאוטיפים. להפך, היא נועדה להעביר מסר מעצים: אפשר להיות אישה בכל רמ"ח איברייך ושפעת שערך, וגם לשרת בתפקידים הקרביים והיוקרתיים ביותר בצבא.

לכאורה לכתבה כזו לא היה אמור להיות מקום בערב ראש השנה תשע"ח. העולם התקדם ונשים כבר לא אמורות להילחם על שוויון הזדמנויות. צה"ל מזמן פתח את שעריו בפני נשים, והן מוזמנות לנסות להתקבל לשלל תפקידים. ואף על פי כן, החיילות מספרות על עולם שבו הן צריכות להוכיח את עצמן בשל מינן ומגדרן.



"יש אנשים שאוהבים אותי כאדם, אבל לא חושבים שנשים צריכות להיות טייסות", מעידה סרן נ' (28), טייסת מסוקים המשמשת כמדריכה בבית ספר לטיסה. "נכנסתי לכמה ויכוחים ושיחות בנושא, אבל ויתרתי כי אני יודעת שאני נמצאת במקום שבו אני יכולה לעשות את המשימה על הצד הטוב ביותר. אם אני יכולה לטוס נמוך בלילה, לנחות סמוך לפצוע, להמריא ולנחות בבית החולים, עשיתי את המשימה שלי. כשאני חוברת לכוח בשטח, הם לפעמים מופתעים לראות טייסת אישה, אבל אני כבר לא מתרגשת. לימדתי את עצמי להתעלם מהסיטואציה בלי להזדעזע בכל פעם ממישהו שמגיב. זו הדרך שלי - לא לעשות עניין".

"אני מנהלת טיסות עכשיו", מספרת סגן ע' (24), נווטת קרב בטייסתF-16 . "כשמטוסים נוחתים הם אמורים ליצור איתנו קשר. כשאני עולה מולם בקשר, יש טייסים שמבקשים: 'אפשר מנהל?'. 'מדברת', אני אומרת להם. 'אפשר מנהל צוות אוויר?', הם מתעקשים. זה עניין של הרגל, ואני מאמינה שברגע שיהיו יותר בנות זה ישתנה".

רק השבוע יצא ארגון אחים לנשק בקמפיין שנועד לעצור את השירות המשותף, ובו נכתב: "כדי לקדם אג'נדה פמיניסטית רדיקלית ולאפשר לנשים לשרת בקרבי, מורידים את הרף המבצעי ופוגעים ביכולת הלחימה, אבל במלחמה לא יהיו הקלות. גם לא ספסל בכניסה לעזה". "חבר שלי כתב למישהו ששיתף את זה, 'יום אחד תכיר את החברה שלי, עד אז תתחיל לברוח'", מספרת סרן א' (26), נווטת קרב שכיום משרתת בפיקוד צפון.

א' סיימה תואר ראשון עוד לפני שירותה הצבאי, היא אלופת הארץ לשעבר באחד מענפי הספורט וגם דוגמנית בעברה. את הקורס התחילה עם עוד כמה בנות, אבל תוך חודש נשארה האישה היחידה בין עשרות גברים. "זה היה האתגר המרכזי", היא אומרת. "בסוף את מגיעה לחדר ויושבת לבד, ולהם יש את החברותא שלהם. לגבי מה שנדרשנו לעשות בקורס, מבחינתי לא היה הבדל בין אישה לגבר".

לעומתה נ' הייתה עם חמש בנות נוספות בקורס, וע' עם עוד ארבע, עד שהן נשרו. לפי הנחיות הצבא הותאם לבנות סרגל מאמצים שונה בשלב הקרקעי של קורס הטיס, שבו הדרישות הפיזיות מהבנות עולות בקצב אטי לעומת אלה של הבנים.

"אומנם אי אפשר להתעלם מההבדלים הפיזיולוגיים בין גברים לנשים, אבל מכיוון שבאתי מעולם הספורט, היה לי מאוד קל", אומרת א'. "מהר מאוד פניתי למפקד שלי ואמרתי לו שאני לא מעוניינת לקבל את כל ההנחות שמגיעות לי ושאני רוצה לבצע את המשימות כמו כל הגברים ולהיות חלק מכולם. באותה מידה לא אהבתי את העובדה שבשבוע ניווט, למשל, כולם ישנו באוהל אחד ולי הקימו במיוחד אוהל סיירים והייתי בו לבד, זה לא היה מתאים".

"שלא יישמע שבנות צריכות להגיע לקורס כשהן אלופות ספורטיביות", מחדדת נ'. "בנות צריכות לבוא בכושר בסיסי ויכולת מנטלית לרוץ, להתאמץ ולעבור חומה בבוחן מסלול. בהיבט של כושר פיזי אני לא מסתכלת על נקודת הפתיחה אלא על נקודת הסיום. אחרי חצי שנה, בשבוע המסכם של הניווט עשיתי את אותו מספר קילומטרים כמו הבנים, וכשקיבלתי כנפיים לא ראיתי הבדל ביני לבין שאר הבנים שעמדו איתי באותה שורה".

הרגשת שהבנים בקורס מתייחסים אלייך אחרת?
נ': "היו בקורס בנים שלא קיבלו את זה באופן שבו הם דמיינו את עצמם לוחמים, רצים בג'בלאות ופתאום יש לידם מישהי עם קול גבוה וקוקו. בתחילת הקורס התחושה לא הייתה פשוטה, אבל בהמשך שכשהם ראו שהיכולת שלי לא נופלת משלהם וכשעשרה גברים התברברו בניווטים ואני הגעתי בזמן, הם אמרו 'וואלה, אני רוצה לנווט איתה ולא עם מישהו אחר'. אני אומרת שאם מישהו לא מקבל אותי, זו לא בעיה שלי אלא שלו".

ע': "בשלב הראשון זה יותר בולט כי זה השלב הפיזי, והבנים באים עם הרצון להצטיין בו. אני לא הייתי בכושר שיא, ובמסע היו בנים שהתבאסו כשהלכתי לאט. בשבוע מילוט, למשל, היה בן שמאוד התאכזב ברגע הראשון כשהבין שהוא מנווט איתי. זו הייתה הרגשה לא נוחה, שהשתנתה בהמשך, ופתאום כשאני מנווטת רוצים לנווט איתי, ובשנת השכלה רוצים ללמוד איתי. באופן כללי הם מתרגלים לסיטואציה שיש בנות שעושות הכל כמוהם. במסע למצדה כולנו הלכנו יחד עם האלונקה וסחבנו את מה שצריך לסחוב".



"משהו גדול ואחר"

השלב הראשון של הקורס הוא הזימונים שמקבלים המועמדים לשירות הצבאי. המתאימים עוברים מיונים ובסופם מתחיל שבוע גיבוש, שבו על המועמדים והמועמדות להוכיח יכולות פיזיות ומנטליות, כושר מנהיגות ויכולת התמודדות במצבי לחץ. לאחר שלוש שנים של הכשרה אינטנסיבית ומקצועית בקורס הטיס עוברים הבוגרים לקורס אימון מתקדם, שלאחריו הם משובצים סופית בטייסות השונות ומתחילים את שירותם המבצעי.

רף המיון של נשים וגברים זהה, ומבחינת אחוז הנושרים במהלך הקורס אין הבדל בין גברים לנשים, אבל בחיל מודים שלא מספיק בנות מגיעות לשלב הגיבוש. אולי מחשש שהן לא יהיו מספיק טובות, אולי כי הן מפחדות מהעומס הפיזי. נ' מנסה להרגיע: "אל תעצרי את עצמך לפני שאת מנסה בגלל שיקולים של מה יגידו או אם אני יכולה בגלל שאני אישה. תעזי לנסות, ואל תפחדי מקושי. זה קשה - אבל זה אפשרי".

נ' גדלה עם אבא טייס והתוודעה לחיל האוויר מגיל צעיר. "הוא מילואימניק", היא מחדדת, אבל היא בכלל חשבה שתעשה את שירותה הצבאי כמדריכת שריון, כמו שאר בני המשפחה. רק כשקיבלה את הזימונים לקורס טיס חשבה שאולי יש פה הזדמנות "לעשות משהו גדול ואחר". בטיסות הראשונות, אחרי כחודשיים, נדבקה ממש בחיידק הטיסה. "אחרי שנה, כשהגעתי לטוס במסוקים, הבנתי שזה מקום שאני אוהבת ומתחברת אליו ורוצה להמשיך".

גם אביה של ע' הוא איש צוות אוויר, מדריך בבית הספר לטיסה. "מה שהוביל אותי לקורס טיס הוא שראיתי בזה המקום הכי טוב לשירות צבאי משמעותי עבורי, ומצד שני זה מאוד מאתגר ומעניין ומתאים לאופי שלי", היא אומרת. "לא ראיתי את עצמי יושבת מול מחשב במהלך השירות". א' לעומת זאת היא בת לאם חד־הורית מעפולה, שגידלה שישה ילדים. "גם בשבילי טיס לא היה חלום ילדות", היא מודה. "אני אוהבת אתגרים ועשייה ורציתי שירות משמעותי, וזה נשמע לי כמו משהו ששווה לי לנסות. לא ראיתי משהו מאתגר יותר עבור נשים בכל צה"ל".

בהיררכיה של חיל האוויר, במקום הראשון נמצא תפקיד טייסת במטוסי קרב ואחר כך כל השאר. התאכזבתן כשלא התקבלתן?
נ': "היה לי קשה עם העובדה שנכשלתי במשהו. אז היה רגע מערער שלאחריו הייתי צריכה למצוא את הכוחות להמשיך. בסוף הבנתי שזה לא משהו לא טוב בי, אלא שיש בי תכונות אחרות. וידעתי שאין סיבה להיות במקום שבו אהיה פחות טובה. כמו שאת לא רוצה להיות המהנדסת הכי פחות טובה בגוגל, כך לא תרצי להיות הטייסת הכי פחות טובה בין טייסי הקרב".

מהר מאוד מצאה נ' את מקומה בטייסת הסער. "אני אוהבת את הארץ, ולראות אותה מגובה נמוך זה מראה נפלא. אוהבת את העבודה עם הלוחמים בשטח. לחבור, לחלץ, להטיס, ואת עבודת הצוות".

"ברור שאת מתגייסת כדי להיות טייסת", אומרת א', "אבל בסוף המיונים לוקחים אותך למקום שאת הכי מתאימה לו. כיום, בראייה מבצעית, כשאני יודעת מה המשמעות של כל תפקיד, אני מרוצה מהמקום שבו אני נמצאת. אני עושה תפקיד מבצעי בפיקוד הצפון, והיכולת שלי להשפיע בעמדת מפתח במלחמה הבאה אל מול גזרה צפונית זה משהו שלא חלמתי עליו ולא חשבתי ולא ציפיתי שאמצא את עצמי בו. עכשיו אני בלב העשייה".

ומה עם ההקרבה האישית?
א': "אני בת 26 ואני לא יודעת מה הייתי יכולה להיות בזמן הזה בחיים האזרחיים. חלמתי להיות עם דוקטורט בנקודת הזמן הנוכחית, אבל בסוף עשיתי לאורך הדרך דברים לא נתפסים, ובראש ובראשונה לטוס במטוס מבצעי. כשאת רואה בחדשות דברים שלפני רגע היית מעורבת ושלטת בהם, זה מטורף".

ע': "אחרי לילה לבן של תכנון, כשאת מקבלת את כל הצוותים ומתדרכת את הרמטכ"ל, אחרי שהצוותים יוצאים וחוזרים עם תוצאות מעולות, בדיוק כמו שתכננת - זו הרגשה מדהימה. שאחרי הקורס, ההשקעה והלימודים תרמתי את חלקי והצלחתי להביא להישג מדיני ואסטרטגי".

מה האירוע שהכי זכור לכן?
נ': "בזמן צוק איתן הייתי סדירה בכירה בטייסת. בשעה שבע בבוקר הייתה הזנקה וקיבלנו הודעה שיש כוח שנתקל באויב ויש פצועים. עלינו לאוויר וחיכינו לקבל פרטים נוספים. מהר מאוד הבנו שהכוח שנתקל הסתבך ויש פצועים קשה. עד אז רוב הפינויים נעשו מהגדר, אבל הבנו שהכוח נמצא קילומטר בפנים ואין לו יכולת לפנות לאחור, מה שאומר שאנחנו צריכים לנחות בתוך הרצועה. בשלב הזה אין מחשבות על כך שאני בשטח אויב ושיכולים לירות עלי, אלא רק בנושאים הטכניים. את מתחדדת הרבה יותר והאדרנלין עולה, והעבודה נעשית בהתאם למה שתרגלנו ולמדנו. היינו על הקרקע פרק זמן רב יותר ממה שהיינו רוצים להיות, וטסנו משם הכי מהר שאפשר".



לטוס עם ילדים

נ' עומדת להתחתן באביב הקרוב, לא' יש בן זוג, וע' רווקה. העובדה שהן בצוותי אוויר שיחקה תפקיד מכריע בדייטים שניהלו. "יצאתי ללא מעט דייטים שבהם רוב הדייט הפך להיות 'וואו, איך רציתי ונכשלתי, ומטוס קרב זה הדבר הכי משוגע שאפשר להגיע אליו'. ברגע הזה נגמר הדייט. זה הגיע למצב שלא היה בא לי לבוא ולפתוח את זה בכלל, אבל בסוף זו מי שאני, והאדם שמולי צריך להיות מספיק חזק להתמודד עם זה. הרוב לא מצליחים".
ע: "את רואה את הגלגלים שלהם עובדים כדי להבין את המשמעויות של הדבר, ואיפה הם נמצאים לעומת איפה שאני נמצאת. זה מאוד משפיע: או שהם סופר מתרגשים או שהם נרתעים".
נ': "בן הזוג שלי, מ"פ לשעבר בפלוגת חי"ר, גאה בי וגאה לומר שבת הזוג שלו טייסת. הוא לא עשה מזה סיפור. יש לו חברים בעבודה ששואלים אותו: 'לא מפריע לך שחברה שלך יותר לוחמת ממך?'. התשובה היא לא, ושממש אי אפשר להשוות".
א': "אני עדיין בקבע ולפעמים לא חוזרת שבועיים הביתה ובמשך הזמן הזה אין בינינו תקשורת. אז כן, גם לו קשה וצריך לדעת איך לנהל את מערכת היחסים".

אתן חושבות לטווח ארוך, על הקריירה העתידית?
נ': "אני רוצה לעסוק בתחום החינוך, לא במסגרת הצבאית. לכן ככל הנראה אשתחרר במועד, בעוד כשנה וחצי".
ע': "אני עדיין סדירה בטייסת ויש לפני עוד שנים, אבל התכנון הוא ללמוד רפואה".
א': "מאחר שאני טבעונית, אני חושבת על מיזמים שקושרים בין טבעונות להייטק".

אתן מחויבות לעשות שירות מילואים בעתיד. חשבתן על השילוב של המילואים עם אמהות?
נ': "מילואים בטייסת זה יום בשבוע שבו מתייצבים בצוהריים ומסיימים בלילה, וזה יום אחד לא להיות עם הילדים, אז כן חושבים על זה ומבינים שזה חלק מהחיים".
ע': "כשאת נמצאת במערך הקרב, ברגע שאת אומרת את המילה 'הריון' את מפסיקה לטוס וחוזרת לכשירות רק כמה חודשים אחרי הלידה, וכך אחרי כל לידה. אבל במצטבר זה בסך הכל שנים ספורות מתוך 20 שנות שירות. יש לא מעט נשים שמשלבות אמהות וטיסות, ואין בכך שום בעיה".

tguvot@maariv.co.il