במשך עשרות שנים הדחיקה שושנה חמיאל את הטראומה שעברה בנעוריה. רק אחרי שהבינה עד כמה ההדחקה הזו פגעה בה, החליטה סוף–סוף לדבר, לפתוח פרק חדש בחייה ולחשוף את הסוד שהסתירה מכולם.

"לא יכולתי להתמודד עם מה שקרה ולכן קברתי את זה במקום הכי עמוק שיש", מספרת חמיאל, שכנערה נלקחה בשנת 1974 כבת ערובה בפיגוע במעלות. "לאורך השנים התחושה שלי הייתה שזה לא משהו שיש להתגאות בו, וגם לא חשבתי שאני אמיצה. היום אני כבר לא מתייחסת לדברים באופן הזה. מאז שהתחלתי לטפל בעצמי, אני רואה את מה שקרה בדרך אחרת".



את חמיאל פגשתי ביום האחרון לחופש הגדול. במשך 35 שנים היא הייתה מורה לאומנות. לפני ארבע שנים נאלצה לפרוש מטעמי בריאות. "פתאום התחלתי לסבול מכאבים בלתי מוסברים: בראש, בגב, בידיים וברגליים", היא מספרת. "מאוד אהבתי את העבודה שלי, מאוד הצלחתי בה, מאוד אהבתי את התלמידים. מקצוע ההוראה היה חלק בלתי נפרד מחיי. היה לי עצוב לעזוב, אבל הגוף פשוט לא עמד בזה. כל תחילת שנת לימודים אני מתגעגעת לבית הספר. אבל עשיתי לעצמי כלל: בשבוע הראשון ללימודים אני פשוט טסה לחו"ל כדי לא להרגיש את החוסר הזה".
 



איך פתאום הידרדר מצבך הרפואי?
"חשבתי שאני חזקה נפשית, אבל הגוף אמר לי: 'אראה לך שזה לא ככה ושאת לא יכולה להדחיק יותר'. תמיד שידרתי לעצמי אומץ, חוזק נפשי, לא חשבתי אף פעם שאני זקוקה לפסיכולוג. האסון היה מודחק אצלי בצורה מושלמת. חשבתי שההדחקה לא הפריעה לי, אבל כנראה הגוף לא יכול היה בסופו של דבר לעמוד בזה. לכן נאלצתי לפרוש ולטפל בעצמי. כיום אני מטופלת במרפאות כאב ובמקביל גם עובדת על עצמי וכבר מבינה כמה חשוב להיפתח. הראיון הזה, שבו אני נחשפת, פותחת ומספרת, הוא חלק מהטיפול ומהריפוי העצמי שלי. אלה דברים שלא עשיתי אף פעם. תמיד הייתי בונקר".

למה שתקת כל השנים?
"אחרי המקרה פשוט לא יכולתי להתמודד עם מה שקרה. לאורך כל השנים ראיתי באירוע סוג של בושה, אני אפילו לא יודעת למה. החשיפה תשחרר אצלי עשרות שנים של הסתרה".

התרגשות גדולה

חמיאל (59), נשואה, אם לארבעה ילדים וסבתא לארבעה נכדים מרחובות, נולדה בשם שושנה עזרן להורים שעלו ארצה ממרוקו. "גדלתי בצפת, שבעה ילדים במשפחה", היא מספרת. "אבא היה עובד בקרן קיימת, כמו כל העולים החדשים באותה תקופה, ואמא גידלה אותנו. ההורים ז"ל היו אנשים פשוטים, מלאי חום ואהבה, והעניקו לילדים שלהם כל מה שצריך מהמינימום שהיה להם. היה לנו אוכל בשפע, אבל לא ריהוט ולא כלום. בעצם היינו מחוסרי כל, אבל מעולם לא הרגשנו שחסר לנו משהו. גרנו בסביבה שבה כולם היו עולים חדשים, לכן גם לא היו הבדלי מעמדות. ההורים היו עסוקים בהישרדות ולא ידעו לתת לנו כל תשובה חינוכית או מסגרתית. גם בתי הספר לא תפקדו שם כמו שצריך.

לא קיבלנו ייעוץ ועזרה בשום דבר. אבל הייתי מאוד אמביציוזית וגם תלמידה טובה. תמיד ידעתי מה אני רוצה, הייתי מאוד עצמאית בשטח".

הפיגוע במעלות, הקרוי גם אסון מעלות וטבח מעלות, שאירע שבוע לפני יום הולדתה ה–15. היה זה אירוע טרור פלסטיני שהתרחש ביישוב הצפוני ב–15 במאי 1974. בלילה שבין יום ראשון לשני, בין 12 ל–13 במאי, חדרה לישראל מלבנון חוליה ובה שלושה מחבלים, חברי ארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין. ביום שלישי בלילה הם נעו לכיוון מעלות, וליד המושב צוריאל ארבו לרכב, פתחו לעברו באש והרגו את אחת הנוסעות. ברביעי לפנות בוקר הגיעו המחבלים לפאתי מעלות. הם נכנסו לדירתה של משפחת כהן ורצחו שלושה בני אדם.

לאחר מכן המשיכו המחבלים לבית הספר "נתיב מאיר". הם מצאו שם קבוצה של 102 תלמידים מכיתות ט' עד י"א וכעשרה מורים מבית ספר תיכון ממלכתי–דתי מצפת, שיצאו לטיול במסגרת פעילות הגדנ"ע.



המחבלים נכנסו לבית הספר בשעה ארבע לפנות בוקר, העירו את התלמידים וריכזו אותם במסדרון הקומה הראשונה. כמה מהתלמידים והמורים הצליחו לקפוץ מהחלון ולהימלט. אנשי החזית דרשו לשחרר 20 מחבריהם הכלואים בישראל. בניסיון החילוץ נרצחו 22 מבני הערובה וחייל צה"ל. עשרות אזרחים וחיילים נפצעו. שלושת המחבלים חוסלו.

חלפו 43 שנים, וחמיאל עדיין זוכרת כל פרט ופרט באירוע. "לפני הטיול אני וחברה שלי יצאנו יחד לקנות קונסרבים, לקחנו שקי שינה, ההתרגשות הייתה גדולה", היא משחזרת. "המצב באותה תקופה היה קצת מתוח, לא כולם רצו לצאת לטיול, אבל שכנעו אותנו בבית הספר לצאת. אני חזרתי מהטיול. החברה שלי לא חזרה".

מה את זוכרת מהטיול עצמו?
"שינו לנו את המסלול כמה פעמים, כי אמרו שיש חשש לחדירה. במקום להחזיר אותנו הביתה, המשכנו לטייל. כל הסיפור הזה היה מחדל גדול. טיילנו קצת במעלות–תרשיחא, ואחר כך התמקמנו בבית ספר במעלות והלכנו לישון. פרשנו שקי שינה במסדרונות, בנים בקומה אחת, בנות בקומה אחרת. בארבע לפנות בוקר התעוררנו בגלל יריות וצעקות של תלמידים. אנחנו היינו בקומה למעלה ולא הבנו מה קורה. אחר כך ראינו את שלושת המחבלים, הם איימו עלינו בנשקים. הם פרצו את הדלת של אחת הכיתות, ריכזו בה את כולנו, ושם ישבנו כ–15–16 שעות עד הפריצה".

איך הגיבו התלמידים?
"היו כאלה שהשתתקו, כמוני. פשוט קפאתי על מקומי. אחרים צרחו. ואז אחד המחבלים ירה כמה יריות באוויר והשתיק את כולם".

מה עובר בראש לאורך השעות המתוחות?
"זה המון זמן לחשוב. קודם כל, זה כאבי בטן ובחילות. המחשבות שלי היו בבית. קיוויתי מאוד שההורים שלי לא שמעו על זה, כי ידעתי עד כמה היסטרית אמא שלי יכולה להיות. היו לנו טרנזיסטורים והיינו שומעים חדשות ואיך מתקדמים הדברים. השתדלתי פשוט לשבת ולהיעלם, שלא יראו אותי".

חשבת על מוות באותם הרגעים?
"זה אולי נשמע מוזר, אבל לא הייתה לי שום מחשבה שמישהו הולך למות. הייתי בטוחה שהכל יסתדר אחרי המשא ומתן. כמובן שהיו רגעים של פחד מוות. בכלל לא חשבתי שיירו בי, אבל משום שהמחבלים מלכדו את האזור מסביב לכיתה, הייתה תחושה שבקרוב אנחנו ניהרג בפיצוץ אדיר.

"כשיצאנו לשירותים היינו צריכים לעבור בפרוזדור מאוד ארוך. המחבלים עמדו ליד השירותים וירו באוויר כדי לזרז אותנו. זה היה ממש פחד מוות. גם המראה שלהם היה מפחיד. אני גם זוכרת שישבנו בחבורה, ואחת התלמידות הציעה לכתוב יומן. מצאתי לה קרטון של ופל, היא כתבה, אנחנו הוספנו את המילים שלנו, וככה נוצר יומן הדמים של לילי מורד ז"ל, שנרצחה בפיגוע".

גם את ניסיון החילוץ חמיאל זוכרת היטב. "ישבנו על הרצפה, ובשלב מסוים נשמעו שריקות של יריות", היא מספרת. "לא הבנו מה זה. היו כאלה שרצו לחלונות כדי לקפוץ, אני השתטחתי על הרצפה, כיסיתי את הראש עם הידיים וחיכיתי עד יעבור זעם. המיקום שלי היה יחסית קרוב לדלת, ואז המחבלים הגיעו לחדר והתחילו לזרוק פנימה רימוני יד. היה לזה קול של פיצוצים ולא קול של ירי. בשלב הזה איבדתי את ההכרה. ואז לפתע פתאום הרגשתי כאילו זעזוע של כל הגוף. מתברר שזו הייתה ירייה לתוך עצם הירך שלי. התעוררתי ממנה ושמעתי את המחבל עומד מעלי ומרסס. שמעתי את היריות, טאק, טאק, טאק".



מה מרגישים במצב הזה?
"באותם רגעים אפילו לא הרגשתי כאב ולא הבנתי שנפגעתי בעוד מקומות בגוף. אחר כך, כשהבומים פסקו, ניסיתי לקום ולא הצלחתי. כשכבר קמתי, הרגל שלי הייתה קרועה לגמרי ונשארה הפוכה. ראיתי מה קורה מסביב, הייתי בהלם ולא ידעתי איך להגיב. היה הרבה עשן, חלונות מנופצים, המון ילדים פצועים, מדממים וצורחים, והרבה הרוגים שכובים על הרצפה. ואז התחלתי לחפש את החברה שלי. היא הייתה שכובה לידי, עם הפנים אלי, נראתה בסדר לגמרי. ניסיתי להעיר אותה ואז ראיתי שכמו החור שיש לי ברגל, יש לה אחד כזה בגב. צעקתי 'הצילו'. בשלב הזה התחילו להיכנס חיילים כדי לפנות אותנו לבתי החולים. אותי שמו באלונקה בגלל הרגל התלויה. רק אז התחלתי להרגיש כאבים".

כאילו לא קרה

לחמיאל נקבעו 35% נכות בגין בעיות אורתופדיות ופוסט־טראומה. היא סבלה מפציעות ירי בכל פלג גופה הימני ומריסוק עצם הירך, מה שגרם בסופו של דבר לכך שרגלה הימנית הפכה לקצרה יותר. ביד, בירך ובאגן שלה עדיין נותרו צלקות המזכירות לה את אותו אסון.

"אחרי הפיגוע הביאו אותנו לבית חולים בנהריה", היא נזכרת. "עברתי המון ניתוחים, אשפוז של חודשיים וגם תקופת שיקום ארוכה. אבל הטיפול שקיבלתי היה רק גופני. אף אחד בתוך כל המערכות הקיימות לא חשב אז שאולי יש כאן גם בעיה נפשית שמישהו צריך לטפל בה. הייתי ילדה צעירה, וההתמודדות שלי הייתה דרך הדחקה, כאילו זה לא קרה, ועשיתי את זה בהצלחה רבה. חשבתי: 'למה לי לספר? למה להעלות את הדברים בכלל?'".

איך משתנים חייה של נערה בת 15 בעקבות פיגוע קשה כל כך?
"הייתה בי תחושת חרדה וגם הביטחון העצמי שלי נפגע. מאוד התביישתי בצלקות שלי, הרגשתי פגומה. כשקיבלתי את אחוזי הנכות, זאת הייתה טראומה בשבילי. לא רציתי להיות נכה. בנוסף, היו לי רגשי אשמה. חברה טובה שלי הלכה איתי לטיול ולא חזרה. הייתי בבית חולים, לא יכולתי ללכת לנחם את הוריה, הם לא באו לבקר אותי, ומאז הקשר התנתק. הרגשתי אשמה גדולה על שאני נשארתי בחיים והיא לא. לא יכולתי להסתובב בעיר עם רגשות האשמה האלה, וגם בית הספר לא תמך ולא התחשב בכלום. לא עודדו אותנו, ההפך אפילו. אחד הדברים שכואבים לי זה שלא היה מישהו שדאג שנקבל טיפול נפשי. גם לא היה מישהו שהתעניין בנו אחר כך. אחרי כמה חודשים הפכתי ממש לשקופה, אף אחד לא התעניין במצבי. כל מה שעברתי גרם לי לרצות לעזוב הכל ולפתוח דף חדש".

שלוש שנים אחרי הפיגוע, בגיל 18, חמיאל עזבה את צפת ועברה עם משפחתה לרחובות. "התחלתי ללמוד הוראה ובגיל 21 התחתנתי", היא מספרת. "כמובן שסיפרתי לבעלי מה קרה, כי הוא ראה את הצלקות ושאל. אבל סיפרתי לו לאט–לאט, כל פעם איזשהו פרט. הוא היחיד שהצלחתי להיפתח אליו בהדרגה. הילדים, משום שראו גם כן את הצלקות, ידעו ברמה הכי בסיסית שהייתי באירוע טרור ונפגעתי. הם ידעו שזה היה במעלות, אבל לא מעבר לכך. לא מסרתי להם פרטים. הבת שלי אמרה שכשסיפרתי להם על המקרה, אפילו לא נתתי להם אפשרות לשאול שאלות. היום הם יודעים פחות או יותר הכל. גם בעבודה שלי אף פעם לא סיפרתי, וגם התלמידים לא ידעו. עבדתי בבית ספר דתי, השרוולים היו יחסית ארוכים, אז יכולתי להסתיר את הצלקות".



מי שפוגש היום את חמיאל לא יכול בכלל לדמיין שהאישה החייכנית הזאת, שנראית תוססת ומלאת חיים, עברה את מה שעברה. היא מציגה לי תמונות שלה כנערה יפהפייה, בשיער שחור ארוך, וביניהן גם אחת שצולמה בעת שהייתה מאושפזת אחרי הפיגוע, כשהוריה לצדה. "שנים רבות אחרי המקרה ביקרתי באותו בית ספר במעלות עם בעלי והילדים", היא מספרת. "שנים רבות גם הייתי בקשר הדוק עם תלמידים מהכיתה שלי, אבל כיום זה קשר קלוש, בעיקר דרך פייסבוק".

גם כיום, היא מודה, הזיכרונות עדיין עולים. "כשיש קולות מסוימים, כשיש פיגוע, או אפילו ריחות של אבק שריפה, אני נזכרת במה שקרה", היא מספרת. "בשנים הראשונות אחרי הפיגוע לא יכולתי לשמוע טריקות של דלתות וגם לא זיקוקים. זה היה מחזיר אותי לטראומה. גם כשהייתי שומעת על פיגועים, זה פשוט הטריף אותי. למרות שהדחקתי, היו דברים שלא שלטתי בהם, ואני אוהבת להיות בשליטה מלאה. גם כיום, כשיש פיגועים, קשה לי להכיל את זה. ואז אני עוד פעם חוזרת להדחקה שלי. זאת התרופה שלי".

לאורך השנים לא חשבת שאת זקוקה לטיפול נפשי?

"הייתי עסוקה בפרנסה, בעבודה, בהקמת משפחה, בגידול הילדים. לא היה לי זמן לחשוב על זה. חייתי כביכול חיים מאושרים. הטראומה שלי קיימת עד היום, אבל עכשיו אני כבר מודעת למה שקרה וחיה בשלום עם זה. הצלחתי להתגבר גם על רגשות האשם, ואפילו להבין עד כמה הרגשות האלה פגעו בי. רגשות האשמה על זה שאני חזרתי בחיים ואחרים לא חזרו היו הדבר הכי קשה בתחושה שלי".

חמיאל, שגדלה כדתייה, מספרת שבעקבות הפיגוע אמונתה התחזקה. "אין ספק שמישהו שמר עלי", היא אומרת. "הייתי במרחק של סנטימטר מהמוות, והמוות דילג עלי. חיפשתי תשובות לשאלה למה נשארתי בחיים, חיפשתי ייעוד. אחר כך הבנתי שהייעוד שלי היה לשמור כבת בכורה על המשפחה שלי ולכוון את הורי לכך שיתקדמו ויצליחו גם לקדם את הילדים שלהם. כיוונתי את העניין כך שנעבור לרחובות ונפתח לעצמנו אופציות חדשות במרכז הארץ".

חמיאל מספרת שלמרות כל הקשיים שחוותה לאורך השנים, היא לא הרשתה לעצמה להיות חלשה. "זו בכלל לא הייתה אופציה מבחינתי", היא אומרת. "אומנם איבדתי לגמרי את תקופת הנעורים שלי, הרגשתי פגומה, התביישתי בצלקות שלי, התביישתי לצאת עם בנים, אבל בסופו של דבר, אין משהו שרציתי לעשות ולא עשיתי. פעם, אגב, הייתי מתביישת לחשוף את הצלקות שלי. היום אין לי בעיה ללכת לשחות בבגד ים. היום, ברוך השם, מבחינה נפשית אני נמצאת בתקופה טובה יותר. מבחינה גופנית עדיין לא הגעתי למצב הטוב שלי, אבל אני תמיד אופטימית".

את הילדים שלך שלחת בלב שקט לטיולים?
"כשאמא שלי פגשה אותי אחרי הפיגוע, התגובה הראשונה שלה הייתה: 'אמרתי לך לא ללכת לטיול'. כשהייתי מאפשרת לילדים שלי לצאת לטיול, היא נזפה: 'עוד פעם את נותנת להם לצאת לטיול? את לא לומדת את הלקח?'. אבל מעולם לא מנעתי מהילדים לצאת לטיולים. דאגתי בשקט, בלי להפריע להם. הייתי כל הזמן בהיכון, דואגת עד שהם מגיעים, ורק אז מתחילה לנשום שוב".

לחרוש את הארץ

ההבנה שהיא חייבת לפתוח את סגור לבה חלחלה בהדרגה. "זה התחיל כשהרגשתי שמה שפעם הייתי עושה בקלי קלות כבר לא בא לי בקלות ודורש ממני מאמצי־על", היא מתארת. "היו לי הרבה מחשבות, הזיכרונות עלו ושאלתי את עצמי למה אני מרגישה לא טוב. זה היה מצב של חוסר אנרגיות, עייפות בלתי מוסברת וכאבים. לא היה ברור מה יש לי, והבנתי שכנראה כשמדחיקים, אז בסופו של דבר זה מה שקורה. גם הרופאים כל הזמן שאלו אותי: 'את בלחץ?', כי הם לא מצאו סיבה לכאבים הגופניים שלי. גם המטפלים השונים כל הזמן אמרו לי שאני צריכה יותר לדבר, יותר להיפתח, ואכן הבנתי שאני צריכה לאט–לאט לטפל בעצמי. אבל עדיין על פסיכולוג ויתרתי (היא מחייכת). לא חיפשתי פסיכולוג, אבל בהחלט נפתחתי יותר לסביבה".

כיום חמיאל בעיקר מטפלת בעצמה וגם ממלאת את זמנה בעיסוקים שעושים לה טוב בנשמה. היא מתנדבת בתנועת של"ם - שירות לאומי למבוגר, הולכת הרבה לספורט, שוחה כל יום בבריכה, מציירת, עוסקת בפיסול בנייר, ובעיקר חובבת טיולים.

"אחרי הטיול במעלות אמא לא הייתה מרשה לי ללכת יותר לטיולים", היא מחייכת, "אבל דווקא הם הפכו לאחד התחביבים שלי. אין פינה בארץ שאני לא מכירה, וגם בחו"ל הייתי כבר בהמון מקומות".

לחמיאל מאוד חשוב להעביר מסר לנפגעי פעולות איבה. "אל תהיו גיבורים גדולים, אל תגידו שאתם חזקים. טפלו בעצמכם, תפתחו את אשר על לבכם ואל תתביישו. אתם לא אשמים", היא מייעצת. "תדברו ואל תדחיקו. הדחקה, בסופו של דבר, לא עוזרת, כי הגוף עצמו לא שוכח והוא מדבר בשפה שלו. הדחקה היא בעצם רמאות. בזכות זה שאני מתחילה קצת להיפתח, נהייתי רגועה יותר. כיום אני כבר לא מרגישה צורך להסתיר".