כבר 44 שנה שוכן במגירתו של עודד ירון מסמך מצהיב ובתוכו מקופל עולם שלם. יומנו של חייל מצרי מאחת הערים בצפונה של מצרים, שהוצב בחווה הסינית, וסביר כי מצא את מותו בקרב המר מאש השריון או הצנחנים. ארבעה עשורים ויותר מנסה חייל המילואים הישראלי להתחקות אחר עקבותיו של החייל המצרי, אבל מאמציו עולים בתוהו. ירון מתעקש למסור את היומן האישי לכותבו בלבד, או למישהו מקרובי משפחתו.
אפשר להבין את איש המרגמות ממערכת יום הכיפורים. יומנו של סייד, זה שמו של החייל, אינו יומן מלחמה. בדפיו האחרונים הוא אף מגלה סלידה כלפי המערכה שעומדת לפרוץ. עד שנדם העיפרון, ולאורך שלושה חודשים בלבד, כתב סייד בהרחבה ובעומק על חבריו ליחידה, אוסף אקראי של מגויסים צעירים מרחבי מצרים. הוא עשה זאת בחן רב ובמבט כובש. יש שיראו ביומן יצירה פיוטית, אף על פי שנכתבה בתנאי שדה ובידי סופר חסר ניסיון. ויש גם איורים: סייד צייר את דיוקנאות חבריו. בקו מדויק, בהומור דק של אומני קריקטורות.
"אשמח להתבשר שהוא לא נהרג", אומר עודד ירון בפסימיות רבה. "לאיש לא מגיע למות, אבל במיוחד לא לבחור הזה. הוא עתיר כישרונות. בגלל שאכפת לי ממנו, מגיע לו או ליקיריו שיקבלו את היומן בחזרה".
הראיון הזה הוא האחרון בסדרה של ניסיונות שיזם ירון לאורך השנים כדי לאתר את סייד או מי מיקיריו. קל למסור אותו לידי גורמי ממשל מצריים, אבל בעשותו כן, חושש ירון כי לא יידע דבר אחר כך על גורל היומן. סייד היה בן 26 בפרוץ המלחמה, צעיר מעט מעודד, שהיה אז בן 29. הוא שירת ביחידת תותחנים. המידע האישי עליו חסר: הוא נולד ב–23 באוגוסט 1947 וגדל ככל הנראה בעיירה אל–בעאלווה אלכוברא במחוז אסמאעיליה. הוא מזכיר ביומנו רבים מחבריו ליחידה בשמם המלא, כולם צעירים ממנו בכמה שנים, ואף מנדב את כתובתם. בדיעבד, ייתכן שבכך הקים להם אנדרטה: למוחמד ולחברו הפועל סלאח, שניהם ממחוז אלגרביה שבדלתא, למוחיב, פועל מעיר ליד אלכסנדריה, לחלמי, בוגר אוניברסיטת אל–אזהר, ולחברו עלי, שניהם ממחוז אסיוט; לסלאח א–דין ממחוז דקהליה, למוחמד ממחוז אל–מיניא. אלה ואחרים הם גיבורי יומנו של סייד. הוא מפליא לצייר את דמותם, בקו ובמילה. האם חיים הם או מתים? אין בכוחנו לדעת לפי שעה.
התרעות פיקוד העורף