כמה מטרים מגדר הגבול, לא רחוק מקיבוץ סופה שביישובי עוטף עזה, ישבו לבושים בסרבלים, מוכנים להקפצה, חברי צוות הטנק של מפקד פלוגה ג’ בגדוד 46. טנק מרכבה סימן 4 הוא המתקדם בצה”ל ואחד הבכירים בעולם. כטנקיסט שעשה את השירות על טנק פטון מיושן, אי שם באמצע שנות ה־80, הרגשתי בערך כמו טייס סטירמן מול טייסי האדיר, עניין של ליגה אחרת.



“אצלך בטח לא היה גם מחשב”, צחק בר כהן התותחן, אחרי ששמע שגם אני שימשתי בתפקיד, רק במאה הקודמת. “יש לי מחשב שאני מנקה עם נייר אורז. אסור שלבקרים ייכנס חול, כי אז יש סכנה שאקפוץ לאירוע ולא אוכל לשחרר פגז”.



מרכבה סימן 4 היא מכונת מלחמה משוריינת ששוקלת בין 60 ל־80 טונות, תלוי בציוד שמרכיבים עליה. היא יורה פגזים בקוטר של 120 מילימטרים, כשאני בזמנו הסתפקתי בפגזי 105 מילימטרים. הטען יוסי זימרס, שעמד מולי, נזכר שפעם שמע שאכן היה פגז כזה. “אני מתעסק בטכנולוגיה הכי מטורפת שתראה”, המשיך כהן להתפאר. “היום יותר קל לפגוע, ואישית פגעתי במטרה במרחק של 4,600 מטרים. אם מישהו מפספס זו פדיחה. חבר שלי, שגם הוא תותחן מ”פ, ירה לפני שנתיים על מחבלים ופצע אחד. מדברים על זה עד עכשיו”.



בתקופה שלי, לפגוע בפגז הראשון זה היה חצי נס. בדרך כלל המטרה הייתה חוטפת רק אחרי פגז שני או שלישי, וגם זה על ידי תותחן מיומן עם עין טובה. “אין משחקים של טנקים במחשב, ורוב הסרטים הם לא על הכלי. לכן, עד שאתה לא שם, אתה לא ממש יודע”, הסביר סרן רותם בורנשטיין, מפקד הצוות ומפקד הפלוגה. “זה כלי דורש, והמפקד והתותחן צריכים להפעיל מחשב, להתמודד עם תוכנה, ממשק, חיבור נתונים, חשיבה קדימה. הטנק יודע להתאים את עצמו לעתיד. לא צריך להמציאו מחדש, אלא רק לפתח את הרכיבים המתאימים. מעבר לזה, בסוף הוא הכלי היחיד שנותן עוצמת אש, תנועה ומיגון. זה היתרון בשדה הקרב. נכון שבשטח בנוי הוא מעט פיל בחנות חרסינה, אבל כשהוא נכנס לרחוב, הפעולה שם אחרת”.



כבר חודשיים שהגדוד נמצא באזור, ולפני כן הוא היה יותר דרומה ושמע היטב את הקרבות של המצרים בכוחות דאעש. להבדיל מבצפון, כאן יוצא להם לא פעם לזנק לכיוון הגדר ולראות את האויב בעיניים. כמה ימים אחרי שביקרנו פורסם שבעקבות ירי רקטה מהרצועה, טנק חיסל עמדה של חמאס. “עזה היא סיר רותח שבכל רגע יכול לגלוש”, מסביר סרן בורנשטיין. “מספיק שקורה משהו במרכז וזה משפיע. הצוותים ערוכים לאורך הגזרה כצוות של טנקים וחי”ר, והם צריכים לדעת שלמרות השקט, אנחנו דורשים מהם מעבר מאפס ל־100 ברגע ההקפצה”.



הטנק של המ”פ החליף רק עכשיו מנוע. הנהג יובל מרדכי סיפר שעכשיו הביצועים הרבה יותר טובים: מגיעים למהירות של 40 קילומטר לשעה, ובדרום הרבה יותר קל לתמרן את הכלי מאשר במשטחי הבזלת של הצפון. “בטנק אתה כל הזמן צריך לשים לב היכן הרגל שלך דורכת”, הסביר כהן את הסכנות שעדיין אורבות לצוות. “בנסיעה הראשונה הרוב מקיאים, במיוחד התותחנים. אני זוכר שמהנסיעה הראשונה שלי יצאתי מסוחרר”.



כמו במטוסים, היום עובדים גם על תכנון טנקים עם פחות אנשי צוות. מי יודע, אולי בעתיד לא יצטרכו את הטנקיסט, עוד לפני השלום הכלל־אזורי שיגיע. “לא מכיר חי”רניקים שיסכימו להיכנס ללחימה בלי שהשריון יהיה לצידם”, מכריז כהן.“מי שסוגר מלחמה אלה הטנקים, ואיך אומרים? ‘האדם שבטנק ינצח’”.



כשקמנו ללכת, אי אפשר היה להתעלם מסימני הגריז, מריח הסולר ומענני האבק שעפו לכל עבר. מתברר שאפילו אחרי 70 שנה של פיתוח וטכנולוגיה חדישה, יש דברים שגם מצעד צבאי מצוחצח לא יהיה מסוגל להעלים.