היום בשעה 16:00, בהר הרצל בירושלים, יתקיים לראשונה טקס אזכרה ממלכתי לשני אסונות צור שהתרחשו במהלך מלחמת לבנון הראשונה. הטקס הוא פרי המאבק להכרה שניהלו בני הדור השני של הרוגי ונפגעי האסון, ובראשם ליאור ביטון, אודליה אלבו־שווייצר ויעקב שטרן.
"מרגע שקרס בניין הממשל וקבר את יושביו, כך נקבר גם האסון", אומר ליאור ביטון, שאיבד באסון את אביו מרדכי ביטון ז"ל, חייל מג"ב ששימש אחראי מטבח פלוגתי ונמצא מת בין ההריסות בתוך שק השינה שלו. "במהלך השנים התחיל להציק לי ששילמתי את המחיר הכי כבד שיש. בגיל שש איבדתי את אבא שלי, אבל אנשים סביבי, אפילו בני גילי, לא יודעים על איזה אסון אני מדבר".
מלחמת לבנון הראשונה, הידועה גם כמבצע שלום הגליל, נצרבה כאחד הפצעים הכואבים של התודעה הלאומית הישראלית. 654 חיילים נהרגו במהלך המלחמה ו־562 נוספים קיפחו את חייהם עד לנסיגתו של צה"ל מרצועת הביטחון במאי 2000. המלחמה, שנועדה לחסל את קני הטרור של ארגונים פלסטיניים בדרום לבנון שסולקו מירדן בספטמבר השחור, התרחשה רובה ככולה הרחק מגבול ישראל. שבוע לאחר פתיחתה נכנס צה"ל לביירות. מאז הצטברו בתוך הזיכרון הישראלי הכואב אירועי הקרב על הבופור, הקרבות בצור ובצידון, קרב סולטאן יעקוב על שלושת נעדריו, הטבח בסברה ושתילה ונפילתו בשבי של הנווט רון ארד. בתוך כל אלו נשכח אסון צור, האסון הגדול ביותר שידע צה"ל מעודו.
אסון צור הראשון התרחש ב־11 בנובמבר 1982, סמוך לשעה שבע בבוקר, מיד בתום מלחמת לבנון הראשונה. באסון קרס בניין הממשל הצבאי הישראלי בצור שבלבנון, ונהרגו בו 91 אנשים, מתוכם 34 שוטרי מג"ב, 33 חיילי צה"ל, 9 אנשי שב"כ ו־15 עצירים לבנונים. ועדת החקירה שמינה צה"ל לבדיקת האירוע קבעה שהאירוע התרחש כנראה עקב דליפת גז, שגרמה להתפוצצות הבניין ולקריסתו.
שנה לאחר מכן, ב־4 בנובמבר 1983, בעת שהיית צה"ל בלבנון לאחר מלחמת לבנון הראשונה, התרחש אסון צור השני כאשר מכונית תופת התפוצצה ליד שער הכניסה למפקדת צה"ל ומשמר הגבול בצור וגרמה ל־60 הרוגים, בהם 16 שוטרי מג"ב, 9 חיילי צה"ל ושלושה אנשי שב"כ. ארגון הג'יהאד האסלאמי קיבל עליו את האחריות לפיגוע.
"יש לנו תחושה שעד כה היה קל לשכוח ולהשכיח את האסון כי לא מדובר היה בחיילים של יחידות שנחשבות מובחרות", אומרת אודליה, בתו של ישראל שווייצר, שהיה מפקד הכוח שהיה אחראי של האסירים הביטחוניים ונפצע באסון. “רוב ההרוגים היו ממג"ב ולא זכו להנצחה ולהנחלת מורשת כיחידה של לוחמים".
אלבו־שווייצר: "לאחר האסון הארגון השיעי 'המדוכאים עלי אדמות' לקח אחריות על הפיגוע וערך הלוויה המונית למחבל. בישראל טענו שלא מדובר בפיגוע".
ביטון: "התיק סגור ל־70 שנה. כיתום ביקשתי לעיין במסמכים ונאמר לי על ידי ארכיון צה"ל שאני אוכל להסתכל בחלקם בלבד ואסור יהיה לי לצלם. אני שואל: אם אין מה להסתיר, אז ממה חוששים? אני טוען שהיה כאן מחדל, וישראל לא מכירה בו. אני רוצה לדעת אם היו התרעות".
אלבו־שווייצר: "כשקציני צה"ל החלו לאסוף עדויות לוועדת החקירה של האסון הראשון, הם הגיעו לאבא שלי שאמר שלא יכול להיות שזה היה תוצאה של בלוני גז. החוקרים קמו והלכו לא רצו לשמוע".
ליאור ביטון, 41, מעפולה, היה בן שש כשמנהל בית הספר נכנס לכיתתו וביקש ממנו ללכת לבית סבו וסבתו. "הגעתי לשם וראיתי את כולם בוכים", הוא מספר. "הם ביקשו ממני ללכת הביתה ולשאול את אמא אם אבא התקשר. הגעתי בסמוך לבית שלי וראיתי את אמא שחזרה מהמכולת. היו לה שקיות ביד ושאלתי את מה שביקשו. אמא התיישבה והתחילה לבכות. חזרנו לבית סבתא, והבית היה מלא צעקות ובכי. לקח שעות עד שהגיעה ההודעה הרשמית על מותו".
כאשר ביטון חיפש אנשים שהכירו את אביו, הגיע לאביה של אודליה. ישראל שווייצר היה בשנות ה־20 לחייו כאשר אירע האסון. את עיקר שירותו העביר בקומה השביעית של בניין הממשל, אשר שימשה כבית המעצר של האסירים הביטחוניים שעליהם הוא פיקד. לדברי אודליה בתו, לילה לפני האסון הוא עבר בכמה חדרים, חיפש היכן לישון. בסוף הגיע לחדר הנהגים ונשאר בו בגלל הקפה השחור שהיה שם. זה החדר היחיד שבו כולם ניצלו.
"הייתי בכיתה ב'", משחזרת אלבו־שווייצר, 41, מכרם בן זמרה. "אני זוכרת שחזרתי מבית הספר בהסעה. איך שירדתי מהאוטובוס ראיתי עשרות ילדים מנענעים את הגדר שממול וצועקים לי: 'אבא שלך מת'. רק אחרי שעות ארוכות אמא קיבלה טלפון ממנו מבית החולים רמב"ם, שהודיע שהוא פצוע קשה. חצי מהילדות העברתי בבית החולים רמב"ם כדי לראות את אבא".
"אבא שלי, יהודה שטרן, היה בזמן האירוע קצין ממשל צבאי במילואים בדרגת סרן. הוא ניצל בדרך נס", מספר יעקב שטרן, 31, מגבעתיים. "הוא היה לכוד ולא יכול היה לזוז במשך כמה שעות. במקרה מצא מוט ברזל מההריסות והתחיל לפורר את הבטון שלכד אותו. הוא ראה קרן אור והתחיל לזחול לעברה. הוא ספג פציעה קלה. הוא לא נחשב נכה צה"ל, ומעולם לא ביקש שום הכרה מהמדינה”.
איך אבא שלך מרגיש לקראת האירוע?
"אבא שלי הוא אדם צנוע ואף פעם לא נלחם בשביל הכבוד. הוא העריך את המאמצים שלנו, אבל לא ביקש שום דבר ולא הוקרה. הוא רואה בתפקיד שלו משימה לאומית. הוא כמובן מתרגש".
"מכל 120 חברי הכנסת, רק חמישה ניאותו לאשר הגעה: השר איוב קרא, סגן שר הביטחון אלי בן דהן וחברי הכנסת יעקב מרגי, יהודה גליק ומוטי יוגב. חוץ מהבית היהודי, הליכוד וש"ס, שאר הסיעות לא מצאו לנכון לשלוח נציג מטעמן", מציינת אודליה.
"אבא שלי היה עד לדרך החתחתים שעברנו כדי להגיע לטקס. בפן המשפחתי היה חשוב לאבא להנחיל את המשכיות מג"ב. גם אחי ואחותי התגייסו למג"ב. אחותי הפכה להיות הקצינה הראשונה בצה"ל שיכולה לזהות חללים. היא המשיכה את הסיפור של אבא. לקראת הטקס אבא שלי מתהלך כמו טווס וגאה. אבל מצד שני פתחתי לו את הכאב והכעס מחדש. זו התמודדות לא פשוטה".
התרעות פיקוד העורף