ואז, במהלך השיחה, חיים גורי, המשורר והסופר, חתן פרס ישראל, החל לשיר מתוך “זמר הפלוגות" של נתן אלתרמן.
“כי לא לשווא, אחי, חרשת ובנית,
לנפש ולבית לנו מלחמה!
ג'וערה, תל עמל, כנרת וחניתה,
אתן לנו הדגלים, ואנו החומה.
כי לא נשוב אחור, ודרך אין אחרת,
אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו".

גורי הפסיק לפתע ושאל: “זה לא שיר נהדר? אני ממש נגד השכחה".

הוא בן 94. באמצע שנות ה–40 של המאה הקודמת היה פלמ"חניק, חניך בקורס מפקדי מחלקות של ההגנה שהתקיים בג'וערה. במהלך השנים צמחו מהקורס ארבעה רמטכ"לים, משה דיין, יצחק רבין, חיים בר–לב וצבי צור, עשרות מאלופי צה"ל, ביניהם יגאל אלון, רחבעם זאבי, עוזי נרקיס וצבי זמיר, וגנרלים רבים ונועזים.

כאן הוכשרה ההנהגה הצבאית שהובילה לניצחון הגדול במלחמת העצמאות. אם מישהו רוצה לחקור את שורשי המדינה, שאוטוטו חוגגת 70, הוא יצטרך לעבור בזירת הפשע הזו. מחכות לו שם טביעות אצבע וראיות מוצקות.



ייתכן כי רבים כלל לא מבינים על איזו ג'וערה אנחנו מדברים. בכל הנוגע למורשת ולזיכרון, לפעמים נוהגים אצלנו לחפף. ללא אנשים הלהוטים לשמר את ההיסטוריה, לא פעם האבק מטשטש את דפיה. עד לפני כשנה פעל בג'וערה בסיס גדנ"ע, אבל בגלל אילוצים שונים הוחלט לסוגרו. ומשום שהשערים ננעלו, נשכח גם מוזיאון ההגנה ששכן בתוכו וסיפר את ההיסטוריה של המקום. “סגור זמנית" - זו כרגע ההודעה הרשמית.

“בושה וחרפה שלא ממשיכים את המורשת", אומר בכאב האלוף במיל' עמוס חורב. “ג'וערה הוא הווסט פוינט שלנו. שם הכשירו את הפיקוד של צה"ל. תחשוב מה זה, אני בוגר ג'וערה בקורס מ"מים 1943. יצאתי משם מפקד מחלקה עם ידע בעקרונות המלחמה. צריך לזכור את מה שאמר יגאל אלון: ‘עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל'. הדור הצעיר צריך להבין שלא קיבלנו מתנות. מבחינה צבאית זו נקודת הפתיחה. הייתי שם לפני חודשיים, ראיתי את ההזנחה והתביישתי. הפכו את המקום למזבלה אחת גדולה. אז מצד אחד מזניחים, ומצד שני דוחפים 3,000 שנה של יהדות ואומרים כמה חשוב הזיכרון. לא עושים דבר כזה".



הסיוע האמריקאי

ג'וערה נמצא על גבעה מול קיבוץ עין השופט שברמות מנשה, מהאזורים היפים בארץ. עוד כמה סערות וכמה עשרות מילימטרים של גשם יהפכו את המקום לירוק מרהיב. ג'וערה היה למעשה ראשית הקיבוץ, שעלה לקרקע ב–1937 ומייסדיו היו מגרעיני השומר הצעיר שהגיעו מפולין ומארצות הברית.

באותן שנים הקרן הקיימת התקשתה לסייע כלכלית לחלוצים שהמתינו לקרקע. היא הבהירה שמי שיוכל להביא איתו סיוע כספי יקבל עדיפות. משום שהגרעין הפולני היה חסר גב איתן, המשימה נפלה על הגרעין האמריקאי, שהיה מקורב לראשי התנועה הציונית. החבר יהושע לייבנר נשלח לארצות הברית למטרת גיוס הכספים ומצא אוזן קשבת אצל שופט בית המשפט העליון, לואי ברנדייס, שהיה ציוני נלהב.

האמריקאים תרמו 70 אלף דולר לטובת הקיבוץ שבהקמה. הכסף אפשר לקרן הקיימת לרכוש את השטח, ששימש כחווה חקלאית בבעלות משפחת צלאח, שהתגוררה אז בחיפה.

בשבוע שעבר פגשנו בעין השופט את אלישע שפירא בן ה–74, בנם של מייסדי היישוב, שהיה בעבר מזכיר הקיבוץ הארצי. במשרדו תלוי העתק הסכם הרכישה של החווה, המופקד בטאבו. חלקו כתוב בערבית ומופיעות בו טביעות אצבע של נכבדי הכפרים הסמוכים כפרין, אבו–שושא ודליית אל–רוחא, שמודיעים כי אין להם התנגדות ליישוב היהודי העומד לקום. כל הכפרים, אגב, ננטשו או שתושביהם גורשו במהלך מלחמת העצמאות.

“בשנה הראשונה ההתיישבות שלנו הייתה בג'וערה", סיפר שפירא. “כאשר הבינו שהשטח שם לא מספיק גדול, אז הקיבוץ נבנה בגבעה שממול. אחרי שהחברים התמקמו ביישוב הקבע, ג'וערה עבר לשימוש ארגון ההגנה".

ביקשנו משפירא, סא"ל במיל', להתלוות אלינו לבסיס הסגור, שאותו הוא מכיר כחלק מתמונת הילדות שלו. בעברו החקלאי האיש היה בוקר רכוב על סוס ששמר על עדרי הפרות במרעה. הוא זוכר היטב ימים שבהם היה נתקל בחיילים שהיו מתאמנים בשטח. “עבור כל בני עין השופט ג'וערה הוא חלק מנוף החיים", הוא הסביר. “בדרך כלל בחנוכה מרוץ הלפיד מוזנק פה, משום שכאן הכל החל, זה חלק מהמורשת. השנה, בגלל שהבסיס היה סגור, התחילו את הריצה מהשער".



הבסיס אכן נעול. שפירא חשב שאחד השערים יהיה פתוח בגלל ההזנחה שהמקום חווה כבר יותר משנה, אבל כנראה למדו לקח מפריצה שהייתה לפני מספר חודשים והניחו מנעולים כבדים על הדלתות. “יש פה נכס אדיר", שפירא אומר. “עשרות מיליונים שעזובים ופרוצים לגנבים ובוזזים. לפני חודשיים תפסו כאן פורצים ממש במקרה. מישהו עשה סיבוב, ראה תנועה חשודה ודיווח. הגיעה משטרה שתפסה על חם גנבי מתכות מהצפון. בין היתר פרצו לתוך המוזיאון. אומנם לא גנבו משם הרבה, אבל כן את אחד הפסלים".

מה עושים?
“המקום הזה חייב לחיות. רכוש כזה, כשהוא נטוש, הוא נמוג, נגמר. לאט–לאט דברים מתפוררים. לגיטימי שמשרד הביטחון וצה"ל יעבירו את בסיס הגדנ"ע למקום אחר, אבל צריך היה להמשיך לתחזק את האתר, בעיקר בגלל המורשת. נדרש פה בעל בית. יש רעיונות להרחיב את הצד המוזיאוני או שאולי ייכנס לכאן איזה מוסד אקדמי. המועצה האזורית חושבת לפתוח מרכז מבקרים תיירותי. אני אזרח שאכפת לו, חבר עין השופט ונציג בצוות המועצה האזורית שעובד מול משרד הביטחון. אני יודע שדברים לוקחים זמן, אבל המקום חייב להיות פעיל".

מתחילים מאפס

אחרי שהחזרנו את שפירא לקיבוץ, שבנו לבסיס הריק. לא היה צריך להיות פורץ מקצועי כדי לחדור פנימה דרך פרצה משמעותית בגדר ההיקפית. בפנים נתקלנו בעזובה, בלכלוך ובצמחיית פרא שגדלה מאז הנטישה. המבנה המרכזי בלט בשיממון שמסביב. אותו בניין ישן שלפני יותר מ–70 שנה אכלס את מפקד מרכז ההדרכה, זה ששלח את יצחק רבין לתרגל ירי.

“תחשוב מה היינו אז", ביקש ישעיהו (שייקה) גביש, מפקד פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים ובוגר קורס המ"מים החמישי בג'וערה. “היינו מתנדבים, אפילו לא בשירות חובה. הייתי מפקד מחלקה שעבד בקיבוץ נען במשך שבועיים בחודש כדי לשלם את עשרת ימי האימונים שהיו בהמשכו. סיימנו שירות ועברנו למילואים. אני, במקרה, נרשמתי ללימודים בטכניון. קרא לי יצחק שדה לבניין סולל בונה בתל אביב. מפקד הפלמ"ח, בכבודו ובעצמו מדבר עם מ"כ, פישר. אמר: ‘אתה לא הולך ללמוד, אתה נשאר במנגנון. צריכים אותך'. נשארתי. תקלוט שאלה ימים ביישוב שאתה מפתח תורת לחימה ואף אחד לא יודע מהיכן תצוץ הצרה. ערבים, בריטים, העפלה, שחרור עצירים בארצות ערב? כלום, יושבת חבורה צעירה כמונו ופותחת את הראש".

איך המנגנון עבד?
“אתה יודע שיהיו לך בעתיד משימות צבאיות, אבל לא ברור איזה. בינתיים צריך להחליט על פיקוד, ואין אקדמיה בארץ שתכשיר מפקדים. ההשכלה של מפקדי מלחמת העצמאות היא אחד הפלאים הגדולים. איך שמנדריקים צעירים למדו להפעיל מחלקה וסיפרו סיפור על פלוגה שהם המציאו, כי הם לא ידעו כלום. אף אחד מאיתנו לא היה איש צבא. אז מפתחים תורת לחימה. איך מגינים, מתקיפים. אתה צריך לגלות אויב, לרתק ולהסתער עליו. זו לא הישרדות, זה היה הכרח. היה צריך להכשיר מפקדים, ורק אתה יכול".

זו הייתה הכשרה במחתרת. הבריטים שלטו בארץ והבחירה בג'וערה לא הייתה מקרית. מקום מבודד שיש רק דרך גישה אחת אליו. אם במקרה הבריטים התכוננו להגיע לביקורת, אפשר היה להבחין בהם ממרחק.



אבל רוב מי שעבר הכשרה במקום משוכנע שהמודיעין הבריטי ידע על המתרחש מתחת לאפו. המנדט בחר לא פעם לעצום עין מחשש שגנרל–פילדמרשל ארווין רומל, שהיה עם הצבא הגרמני באל–עלמיין שבמצרים, יפלוש לשטחנו, ואז יהיה צורך לאחד כוחות במאמץ המלחמתי.

למרות זאת, האימונים היו בבגדים אזרחיים והנשק הוסתר בסליקים עד סמוך לשעת הפעולה. “למדנו שם על מקלעים ורובים מכל הסוגים", מספר האלוף במיל' חורב. “בריטים וקנדים, גם קרבין איטלקי, מקלע פולני ומקלע אוסטרי שוורצלוזה עם קירור מים ושרשרת. והיה מקלע צרפתי הוצ'קיס עם קירור אוויר. בבליסטיקה למדנו על מרגמה 3 אינץ'. הבנת בקלות גם את עקרונות תותח 75 מ"מ או 105 מ"מ. אחר כך הופיע נשק צ'כי, מאוזרים גרמניים עם צלבי קרס עליהם".

מאוזרים עם צלב קרס?
“הם בשעתו יוצרו במדינה עבור הגרמנים".

מדריך פיצוץ

כל מי שהיה לו קצת ניסיון עבר להדרכה. תא"ל במיל' יצחק ארד הגיע ארצה בדצמבר 1945, אחרי שבמלחמת העולם השנייה נלחם לצד הפרטיזנים. מגיל 15 וחצי החזיק נשק ביד. “השתתפתי בפיצוץ 16 רכבות של הגרמנים, יש מסמכים סובייטיים שמעידים על כך", הוא סיפר. “היה לי ניסיון רב בחבלה".

הניסיון הזה הביא את ארד לג'וערה, להדרכת חניכים צעירים: איך אפשר להכריע את האויב בעזרת חומרי נפץ? “כשהדרכתי הם עוד לא היו גנרלים גדולים אלא בסך הכל חניכים", הוא צוחק. “הייתי אטרקציה בשבילם, הנה הגיע הפרטיזן. המוחות הטובים ביותר שהיו לנו בהגנה ובפלמ"ח היו המ"מים. דור שקרא, למד, הרחיב אופקים".

היה הבדל משמעותי בין החניכים בקורס. אנשי ההגנה שחלק גדול מהם היה חסר הכשרה צבאית משמעותית, והפלמ"חניקים שאומנם היו המיעוט אבל הרבה יותר מאומנים כלוחמים.

“בשנתיים בפלמ"ח היו לנו כמעט 200 ימי אימונים", מספר האלוף במיל' גביש. “בהרצאות שלי אני אומר לחיילים: ‘אתם בצבא הסדיר נמצאים בתעסוקה מבצעית, שומרים במחסומים. לפלמ"חניקים היו פי שניים אימונים יותר מאשר לכם'. כחייל לימדו אותי אפילו לחתור בסירת גומי. בשביל מה? אמרו שאולי יצטרכו לפנות מעפילים. בהגנה, לעומתנו, היית יושב בבית ופעם בחודש היו קוראים לך לאימוני אקדח. החברות שם הייתה אדמיניסטרטיבית, ארגונית".

גביש לא שוכח איך במהלך הקורס בג'וערה לקחו כמה מחבריו, מהגדוד הרביעי בפלמ"ח, ביניהם יצחק רבין, לפעולה לשחרור מעפילים ששהו במחנה המעצר בעתלית. “העניין היה סודי. כי אם יודלף, הפעולה תיכשל", הוא סיפר. “אנחנו לא היינו בגדוד עם רבין ולכן לא ידענו כלום. השומרים על המחנה בעתלית היו ערבים חמושים. החדירו בהתחלה חבורה של אנשי רפואה שנכנסה למחסן הנשק והוציאה מהרובים את הנוקרים כדי שברגע שהערבים ייצאו לקרב, הם לא יצליחו לירות. בלילה נכנסו יחידות קטנות שלנו דרך הגדר לאסוף את המעפילים, ואת השומרים הערבים הם נטרלו בהורדת זקיף. השיירה עלתה על הכרמל וירדה מצדו השני, בקיבוץ יגור, שם התערבבה עם התושבים. הבריטים לא יכלו להבחין מי זה מי. ניצחון גדול.



“בבוקר נערך בג'וערה מסדר. כולם עמדו בשורות ומפקד הקורס, יגאל ידין, ניצב על המרפסת והודיע: ‘הלילה אנשים ברחו מבלי לקבל אישור. הם מסולקים'. כל הפלמ"חניקים, גם אלה שלא השתתפו בפעולה, לקחו צעד קדימה ואמרו: ‘או שכולם עוזבים, או שאתה חוזר בך'. בטח שחזר. זו הייתה מכת מוות בשבילו. הוא לא הבין שאי אפשר לעשות מבצעים כאלה באופן גלוי. יותר מזה, אלה אנשים שהיו מוכנים להקריב את עצמם, ואתה מתעסק בשטויות?".

ככל שעברו השנים קורס מפקדי המחלקות הפך ליותר ויותר תובעני. כמעט חצי מהחניכים סיימו בציון “ע.ל", שפירושו “עדיין לא". “לא היו מספיק טובים או שהתעוררו איתם בעיות משמעת או שאמרו להם ‘בואו ננסה אתכם ביחידה ונחליט'", מסביר גביש.
אותם חניכים חדורי מוטיבציה הם היום אנשים מבוגרים שרובם חצו את גיל ה–90. הם זוכרים ימים ארוכים של לימודים שכלל לא התאימו להכשרה של קצינים זוטרים - חומר שנלמד אחר כך בדרגים יותר גבוהים. “תאר לך שבקורס הסבירו לנו את קלאוזביץ, מאבות תורת הלחימה המודרנית", מספר האלוף במיל' חורב. “אני זוכר ויכוח אצלנו על מקומו של המקלע בתנועה של מחלקה, בחיפוש אחר אויב. איזה ויכוח חריף. כך חינכו אותנו".

לא היה אז זמן לסטאז'. מי שהוכשר מצא את עצמו מהר מאוד מתנסה בקרבות ועימותים. הניסיון נרכש בשטח. בוגרי ג'וערה השתלבו בצמרת הפיקוד ויותר מאוחר בקצונה הבכירה של צה"ל.

“דן לנר היה אלוף בצה"ל ובקורס מ"מים בג'וערה היינו באותו אוהל", מספר גביש. “היה לו יתרון כי הוא בא עם ניסיון קרבי - במלחמת העולם השנייה הוא רץ במשך שנה לצדו של טיטו. כשנגמר הקורס אני התמניתי כמ"מ והוא ישר למפקד גדוד. זה לא היה מקרי, הוא ידע מה זה להתחמק, לאגוף, למקש, לתקוף בלילה. לא רק כישורי מנהיגות. אבל בפלמ"ח ידעו להעריך מה שלמדת ומה משקל המנהיגות והניסיון שאתה מביא. בצה"ל התהפכו היוצרות: אני נהייתי אלוף פיקוד והוא מפקד אוגדה מתחתי. לימדו אותנו להפעיל ראש, החדירו בנו שאנחנו לא רובוטים".

ללמוד דרך הרגליים

מלחמת העצמאות גבתה יותר מ–6,000 קורבנות, חיילים ואזרחים. מלחמה של מעטים מול רבים, צבא חסר ניסיון מול כוחות מאומנים. ניצחון שחלק ממנו אפשר לזקוף לזכות אותה הכשרה צנועה בגבעה של ג'וערה.

“חברו שם המוחות הכי מבריקים של התקופה", משוכנע חיים גורי. “האנשים שעבדו על גיבוש שיטות הלחימה של ההגנה היו חיילים שאחרי זה התמנו למפקדי החטיבות, כמו רבין. שם גובש הכוח העברי ותנועת התחייה הלאומית שאנחנו היינו חלק ממנה".
אחרי קום המדינה הפך מחנה ג'וערה לבית הספר למ"כים של חטיבת גולני. אחד ממפקדיו היה אל"ם במיל' זאב עופר. בספרו האוטוביוגרפי “תחנות בדרך ארוכה" סיפר על ביקור שערך במקום רבין, אז אלוף, ראש מה"ד.

"הכנתי מסדר כבוד לקראת בואו, ורבין קיבל את המסדר בחיוך המבויש שהיה מסימני ההיכר שלו", כתב עופר בספר. "הוא אמר לי שלא הייתי צריך להטריח את החיילים בשבילו. כשעניתי שפקודות מטכ"ל מחייבות להציג משמר כבוד לאלוף, אלא אם אקבל מראש הוראה אחרת, שוב חייך רבין, הניף את ידו בספק זלזול ואמר: 'אה! פקודות מטכ"ל...'. הוא שאל אם אני מכיר את תולדות המקום, וכשעניתי שעברתי קורס מ"כים בקיבוץ דליה הסמוך, העיר: 'מי אמר שפירקו את הפלמ"ח?'".

עופר אמר כששוחחנו: “הייתה הילה מיוחדת למקום. עברתי לא מזמן ליד המחנה והופתעתי לראות שהוא לא פעיל. חבל, היו צריכים להשאיר שם לפחות מוזיאון".



בשבוע שעבר, כשנכנסנו למחנה, שרר בו שקט מעיק של נטישה. כמו אתר צילומים של סרט אימה שבו חייזרים חטפו את חיילי הבסיס והזמן עמד מלכת. מי היה מאמין שזה המקום שבו מנהיגי המדינה עברו חלק מהכשרתם. שכאן פמפמו את הציונות עוד בטרם היישוב לבש שלמת בטון ומלט.

“איך עוברת המורשת לדורות הצעירים", גביש שאל ולא חיכה לתשובה. “יש מי שחושב שכותבים ספרים, אבל צעירים קוראים? יש מי שחושב שבתי הספר מלמדים - קשקוש. לא מלמדים על מלחמת העצמאות ולא על הקמת המדינה. אני טוען שהדרך הנכונה היא בבית, החינוך שאתה נותן לילדים. הדרך השנייה היא מקומות שבהם אפשר ללמוד על ההיסטוריה. לקחתי את בני לאזורי הקרבות שבהם השתתפתי ובין היתר לג'וערה. הגענו למחנה שהיה שייך לגדנ"ע. בכניסה השומר אמר: ‘אי אפשר להיכנס, מחנה צבאי'. הסברתי שהייתי אלוף בצה"ל ושאני רוצה להראות את השלט שמספר על תולדות המקום. הוא שאל: ‘איזה שלט?'. מעולם לא דיברו איתו על ההיסטוריה של המחנה. אותי זה הפתיע".

הקרב האחרון

בזמן שהמחנה היה פתוח, פעל בו מוזיאון ההגנה לתולדות ג'וערה. תצוגה קטנה שהגיעו אליה לעתים חיילים ומבקרים. נעילת המחנה הביאה גם לסגירתו. בין אלה שניסו לשנות את רוע הגזירה היה אל"ם במיל' ברוך לוי, יו"ר הארגון הארצי של חברי ההגנה. “מאוד כואב לי", הוא אומר. “אצלי הנושא נמצא כל הזמן על סדר היום. אני מעלה אותו באופן שוטף. אצל מנכ"ל משרד הביטחון, סמנכ"ל לענייני הנצחה ומורשת, ראש אגף המוזיאונים, הכל בתיאום עם המועצה האזורית וקיבוץ עין השופט. כל מי שרק יכול להיות מעורב. בינתיים המאבק לא נושא פרי".

אילו תשובות אתה מקבל?
“עצם זה שהקימו במשרד הביטחון אגף למורשת מראה שהמשרד רואה חשיבות בנושא. את מנכ"ל המשרד, אודי אדם, אני מכיר היטב, הוא בנו של יקותיאל, ממייסדי ההגנה. הוא מודע לבעיה, אבל אמר את מה שכולם אומרים, שמחפשים פתרון כולל, כי המוזיאונצ'יק הקטן לא יכול להחזיק מעמד לבד. זה מחייב את כל הפריפריה מסביב להחיות את הנושא. הבעיה שזו השנה השנייה שבה המוזיאון סגור, וזה סימן לא טוב".

11 מוזיאונים פועלים תחת משרד הביטחון. הבולט והמצליח שבהם הוא בית הפלמ"ח ברמת אביב, שם גם יושב שייקה גביש תחת הכובע של יו"ר עמותת דור הפלמ"ח. גביש בן ה–92 לא סופר את שנותיו. נראה מצוין, פעיל מאוד ואנרגטי. “אם יש 200 אלף מבקרים בשנה ב–11 המוזיאונים האלה, 100 אלף מגיעים לבית הפלמ"ח. תבין את הפרופורציות", הוא התגאה. “הכמות שעוברת בג'וערה בשנה, אצלנו זה מספר המבקרים בשבוע. האם לא מבקרים בגלל שלא מדובר במקום גדול או לא מספיק אטרקטיבי? יכול להיות. זה מוזיאון קטן שדומה למוזיאון הלח"י. שתי קומות, קצת מבקרים ובזה נגמר הסיפור. לנו עלה לבנות את בית הפלמ"ח 80 מיליון שקל. הכל מתרומות. בהסכם עם משרד הביטחון אמרנו שנשקיע, נבנה, והם יתחזקו וידריכו. יש לנו הסכמה שבית הפלמ"ח ינוהל על פי מטרות הפלמ"ח. לא יכול לקרות שהמוזיאון יהפוך יום אחד למוזיאון האצ"ל".

גביש אומר שהרבה תלוי באנשים שעומדים מאחורי המוזיאון ובכוח שהם מחזיקים. השנה פורסמו ידיעות על כך שמשרד הביטחון בודק אפשרות שהתחנה הצבאית גלי צה"ל תעבור מביתה שביפו למגרש הרוסים בירושלים, שם נמצא מוזיאון אסירי המחתרות. מיד קמה מהומה, מאות חתמו על עצומה, וכבר יש קולות ברורים שבטוחים שהמעבר לא ייצא לפועל. גם שם מדובר במוזיאון קטן עם מבקרים מעטים.



“אני אופטימיסט ומעריך שהפרשה בג'וערה תסתיים בצורה טובה", אומר אל"ם במיל' ברוך לוי, אחיו של משה לוי ז"ל, הרמטכ"ל ה–12 של צה"ל. “אבל זה כמו אדם שעוזב את הלימודים. אם אתה עוזב אותם ליום, הם עוזבים אותך ליומיים, וכל יום שעובר הוא קריטי".

אולי אפשר להעביר את מיקום התצוגה?
“אי אפשר. המיקום חשוב, זה כמו שתגיד: ‘תעבירו את ירושלים לעיר אחרת'".

למרות הרצון והפעלתנות, מדובר באנשים מבוגרים שיודעים שעוד כמה שנים קולם כבר לא יישמע. אם לא יהיה מי שייקח על עצמו את האחריות, גורל ג'וערה עלול להיות כמו גורלם של אתרים רבים שנשכחו מאחור והפכו לפסיק קטן בשיעורי ההיסטוריה.
“לא חייבים לעשות שם משהו מיוחד", משוכנע חיים גורי. “מספיקות פינה או שורת זיכרון שיאפשרו לאנשים לומר: ‘פה הייתה התעלות של הכוח העברי תחת השלטון הבריטי'. השכחה היא הרי הדבר המקובל. עבר זמן, שכחנו, אבל אני נגד. אני בעד החוויה שיחוו אלה שיבואו אחרינו וכלל לא יודעים מה היה".

משרד הביטחון: העניין יסודר בקרוב: “בסיס הגדנ"ע ג'וערה נסגר לאחרונה ולכן נאלץ משרד הביטחון לסגור זמנית את המוזיאון שישב בתוך המבנה ההיסטורי. תכולת המוזיאון הוצאה ונשמרת בארכיבים ובמחסנים של המשרד עד להודעה חדשה. "במסגרת עבודת מטה נרחבת הנעשית בנושא, יוחלט בקרוב כיצד להציג את תכולת המוזיאון במבנה ההיסטורי בצורה מיטבית לציבור. כל זאת תוך הערכה עמוקה למקומו ההיסטורי של המחנה והמשרתים בו בהיסטוריה הצבאית והביטחונית של מדינת ישראל".