מהפכת ה–101 והצנחנים שחולל אריק שרון בצה"ל, בגיבוי ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון והרמטכ"ל משה דיין, שתוארה בחלקו הראשון של תחקיר זה, הייתה מוגבלת לרמה הטקטית של לחימה בשדה הקרב. היא התבססה על כישוריו האופרטיביים יוצאי הדופן של שרון ועל הפעלת מפקדים בעלי שאפתנות גבוהה ודעות עצמאיות. הבולטים שבהם היו סגנו ב–101 שלמה באום; סגנו בגדוד 890 אהרן דוידי; שני מפקדי הגדודים בחטיבה 202 רפול ומוטה גור, לימים רמטכ"לים; ובכיר המפקדים הקרביים, מאיר הר ציון. בהצלחה זו היה טמון גם פוטנציאל לפורענות עבור שרון, שכן מפקדים אלה לא היו נאמנים לו.

בעוד הסכסוך עם באום - על הקמת יחידת קומנדו במקום צנחנים - לא הזיק לקריירה של שרון, המאבק שלו בדוידי, רפול ומוטה כמעט סיים את הקריירה הצבאית שלו. מדובר במרד של בכירים ביחידת הצנחנים נגדו אחרי קרב המיתלה במבצע קדש ב–1956: בניגוד לדעתו של דיין, אבל באישור שליחו, ראש מטה פיקוד הדרום רחבעם זאבי (גנדי), שלח אריק סיור בפיקוד מפקד גדוד הנח"ל המוצנח גור למצר המיתלה. לסיור הצטרפו כטרמפיסטים הסמח"ט יצחק חופי (חקה), ודוידי, שפיקד אז על גדוד מילואים, בהוראה מפורשת - לא להסתבך.

אבל הסיור הסתבך, והתפתח קרב חילוץ אכזרי. שרון שלח את רפול לזירה אבל נותר במפקדתו במצבת פרקר. לטענתו, הגיע מידע על כך שטנקים מצריים נסוגים מערבה, לכיוון המיתלה, ועלולים לרמוס את כל חטיבת הצנחנים, שלא היה ברשותה נשק נגד טנקים. שרון הסביר כי התכוון להעביר את כל החטיבה להתבצרות ברכס מצר המיתלה, ובינתיים הכין מכשולים בדרך למצבת פרקר למקרה שהמצרים יקדימו. בקרב נהרגו 38 צנחנים. ארבעה נוספים נפטרו מפצעיהם מאוחר יותר. בצד המצרי נהרגו 260 חיילים.





דיין לא גיבה את שרון. הוא מינה את האלוף חיים לסקוב לחקור את הקרב, ואת הממצאים המרשיעים הציג בפני בן־גוריון. המטרה: לזרוק את הקצין מצה"ל בגיבוי ראש הממשלה ושר הביטחון.

לדיין היה חשבון מוקדם עם שרון. בסוף שנת 1955 הוא ביקש למנות את חיים בר־לב למח"ט הצנחנים. לפי אורי דן, פנה אריק לבן־גוריון מעל ראשו של הרמטכ"ל, ושר הביטחון ביטל את המינוי. כעת, לאחר ששמע את גרסת שרון, בן־גוריון הודיע שאינו יכול לקבוע עמדה. דיין לא התעקש, ואריק המשיך לפקד על הצנחנים.

רק שדיין השמיץ את שרון ועודד את פקודיו למרוד בו, משום שפעל בניגוד לפקודה ושיגר למיתלה סיור התקפי במקום סיור מצומצם. אריק זימן את משמיציו לבירור. לפי העיתונאי עוזי בנזימן, פקודיו הבכירים אמרו: “נשארת מאחור בזמן קרב המיתלה. זו לא פעם ראשונה שאתה לא מגשים בעצמך את העיקרון שעל המפקד לעמוד בראש חייליו בזמן שהוא שולח אותם לקרב. אתה נבנית על חשבון כל הצנחנים. קצרת לעצמך את תהילת הגיבור ולא טרחת לשתף בה את שאר הלוחמים. יש פער גדול בין תכנוני הקרבות הנועזים שלך לבין נכונותך להובילם בעצמך. אתה פחדן".

בפגישות עם שרון שאלתי אותו על כך וגם ביקשתי את תגובתו לדברי בן־גוריון כי הוא מוסר דיווחי שקר. “הטענה של בן־גוריון קשורה לשתי פרשיות שבהן כיכב דיין", השיב שרון. “אחת בעניין אישי שלו והשנייה בקשר לפעולת הנקם של מאיר הר ציון, לאחר שאחותו נרצחה. סיפרתי לדיין שהר ציון וחבריו הולכים לנקום. הוא אמר לי: ‘תעשה הכל שלא ילכו, ואם לא תצליח, תעשה הכל שיחזרו בשלום'. דיווחתי לדיין שהם הלכו לנקום בירדן, והוא נבהל. כדי לחפות על דיין אמרתי לבן־גוריון שהוא לא ידע ושהר ציון לא קיבל סיוע. אחר כך הלכתי לבן־גוריון וסיפרתי לו מה בדיוק היה".

מה היה אופי יחסיך עם בן־גוריון?
“מלבד דיין, ראיתי את בן־גוריון יותר מכל קצין. יחסים נעימים, אבל הם גרמו לי נזק בל יתואר. בכנסים הוא שאל איפה שרון וביקש שאשב לצדו. קצינים רבים קינאו בי וחיפשו כל דרך לפגוע בי. רבים רימו אותו והוא ידע ולא עשה כלום. שאלתי למה אינו מעיר להם. הוא השיב: ‘למה אני צריך להעיר להם? אני מתייחס לאנשים כפי שאני מעריך את יכולתם. מי שלא מסוגל, אני לא מעיר לו. מי שאני מצפה ממנו לעשות הכל, אני דורש ממנו יותר".

באוקטובר 1957 קיבל מנחם אבירם (מן) את הפיקוד על חטיבת הצנחנים. שרון נשלח לבית הספר לפיקוד ומטה בקימברלי שבבריטניה. לפי שלמה נקדימון, בן־גוריון שאל את דיין: “האם אתה סבור שאריק בא בחשבון בעתיד להיות רמטכ"ל?". דיין השיב: “מבחינת שיקולים צבאיים הוא יתאים. חסרונו - אמביציה והתבלטות. מפני זה הוא שנוא על עוזריו הקרביים בחטיבת הצנחנים".

באוקטובר 1963 נפגש יצחק רבין עם בן־גוריון והודה לו על פעילותו לקידום מינויו לרמטכ"ל. בן־גוריון ביקש: “שים לב לאריק". ביומנו כתב ראש הממשלה לשעבר: “יחסו לאריק חיובי, ותימצא לו משרה מתאימה".

ואכן, רבין הוציא את אריק מהמקרר שאליו הכניסו אותו הרמטכ"לים חיים לסקוב וצבי צור. בביוגרפיה של שרון שכתב אורי דן הוא סיפר שב–1961 הבטיח בן־גוריון למנות אותו לראש מחלקת המבצעים במטכ"ל. הרמטכ"ל צור ביקש לסכל זאת ודאג שביטחון שדה יצותתו לקו הטלפון של אל"ם שרון כדי להוכיח שהוא מעביר מידע סודי לעיתונאי דן.



דוקטרינת שרון
לאחר שחזר מלימודיו באנגליה, חיבר שרון מסמך סודי - “צה"ל: מבנהו ודרך לחימתו" - שאותו שלח לבן־גוריון ולאחרים ב–5 במאי 1959. נייר זה מלמד יותר מכל על תפיסת הביטחון היסודית שלו ומפרש במידה רבה את מהלכיו במלחמת לבנון הראשונה, בהיותו שר הביטחון. מקצת מרעיונותיו הוא הנחיל בצה"ל. הרי קטעים אחדים ממנו:

“כדי למנוע התקפה של כל צבאות ערב נגדנו, עלינו לנקוט דרך של הרתעה. להחזיק את האויב במצב של נחיתות מתמדת על ידי ביצוע של מהלכים צבאיים נגדו אחת לכמה שנים, בהתאם לנתונים פוליטיים וצבאיים באזור ובעולם. מהלכים אלו מרתיעים ועשויים לשאת אופי של פעולות תגמול בקנה מידה גדול. מטרתן: גרימת מקסימום אבידות לאויב, באנשים ובציוד, שתיטולנה ממנו את הכושר והרצון ללחימה, ותשבשנה את תוכניותיו האופרטיביות. יש לשאוף להשגת הכרעה תוך שלושה ימים. הכרעות חייבות להיות מושגות על ידי מהלומות מוחצות, שלא תחייבנה שהייה ממושכת בשטחיו. כשנלחמים בשיטות לחימה אורתודוקסיות, יש לכמות חשיבות מכרעת, ולכן הכרחי לחשוב על שיטות אחרות. יש לדרדר את מדינות ערב למלחמה בעת נוחה לנו ומבלי שנוצג מראש כתוקפן".

“צה"ל איננו צבא טוב. קיים פער גדול בין מחשבותינו המבצעיות לבין מה שניתן לעשות למעשה בגייסות שלנו. עיקר כוחו של צה"ל במילואים, ועוצבות המילואים הנן בלתי מאומנות ובמידה רבה בלתי ממושמעות. חלק מהמפקדים אינם טובים. במבצע סיני יחידות המילואים נכשלו בכל מקום שהייתה התנגדות של ממש. גם היחידות הסדירות רחוקות מלהיות במצב אידיאלי, כתוצאה ממשמעת נמוכה ומרמתם הירודה של חלק מהמפקדים. אנו מקדישים פחות מדי תשומת לב בחינוך ובגידול דור מפקדים, שצריך להיות נועז אבל גם חושב ומתכנן. צה"ל הגיע ליעילות גדולה בארגון אבל אינו מתקדם בגידול מוחות חושבים".

שרון, עושה רושם, האמין שצה"ל זקוק למהפכה כדי להיות צבא איכותי. זאת הייתה גם דעתו של בן־גוריון, והשניים שוחחו על כך. מחשבות מהפכניות אלו הפחידו את מפקדי צה"ל. הם עוד זכרו את המהפכה הראשונה של שרון, עם ה–101 וחששו למעמדם. בן־גוריון דווקא מצא עניין ברעיונות של שרון, אבל לא היה מסוגל לכפות את עמדתו על מתנגדיו של אריק.

מלחמת שני הימים

את תקופת ההקפאה ניצל שרון להסבה לשריון וללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. ב–1962 הוא מונה למפקד חטיבת שריון במילואים; ב–1964 מינה אותו רבין לראש מטה פיקוד הצפון; ב–1966 לראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל ולמפקד אוגדת מילואים; בפברואר 1967 הוא העלה אותו לדרגת אלוף. רבין, שהיה חייב לבן־גוריון את הקריירה שלו, וזכר לטובה את אריק מקורס המג"דים, לא ראה בו מתחרה או גוזל תהילה והיה מעוניין בחברי מטכ"ל ובאוגדונרים איכותיים.

שרון גמל לרבין אחרי מלחמת יום הכיפורים. לפני שרבין הושבע לראש הממשלה, פרסם עזר ויצמן את דבר התמוטטותו הנפשית טרם ששת הימים. אריק והאלוף ישראל טל פרסמו חוות דעת מהללות וסללו את דרכו של רבין לצמרת המדינה.

שרון למד את הלקח מנזקי מרדנותו ולא ניסה לחולל מהפכה בצה"ל כראש מחלקת הדרכה. לתפקידו כמפקד אוגדה, לעומת זאת, הוא התייחס באופן שונה. לקראת פרוץ מלחמת ששת הימים הוטל עליו להבקיע את חצי האי סיני ולהשמיד את המערך המצרי בגזרת אבו עגילה - בקוסיימה ובאום כתף. במשך שלושה ימים תכנן את הקרב האוגדתי, שבו הפעיל יחידות שריון, חי"ר, צנחנים במסוקים, ארטילריה והנדסה. הקרב, שהסתיים בשש בבוקר, הכה בהלם את המפקדה המצרית בקהיר, שעדיין לא התאוששה מהמכה שהנחית חיל האוויר הישראלי על צבאה ביום המלחמה הראשון.



אחר הצהריים פקד שר המלחמה המצרי, הפילדמרשל עבד אל–חכים עאמר, על נסיגה כללית של הצבא מסיני. המלחמה הוכרעה בכל החזיתות ולמעשה ראוי לכנותה מלחמת שני הימים - ולא ששת הימים. באום כתף התחולל הקרב האוגדתי המשולב היחיד בתולדות צה"ל. הוא הסתיים בהצלחה מלאה והצדיק את הערכת בן־גוריון באוזני - אחרי שנים אחדות - ששרון הוא גדול מפקדי השדה בתולדות צה"ל. את מהלכי הקרב הזה לומדים באקדמיות צבאיות בכל העולם.

צה"ל לא תחקר את מלחמת ששת הימים ולא הפיק את לקחיה, כפי שאפשר ללמוד מתוצאות מלחמת יום כיפור. בין הסיבות לכך היה הצורך לא לחשוף את ההתמוטטות של רבין ערב המלחמה ואת תפקודו הלקוי במהלכה. אריק סייע לו בכך, כראש מחלקת הדרכה וכממונה על חקר הקרבות. כשקצין אג"ם של חטיבה 16 הירושלמית, רס"ן עמוס נאמן, פנה למקורבו של רבין, מפקד פיקוד המרכז עוזי נרקיס, כדי לתחקר את התפקוד הבעייתי של צה"ל בקרבות בבירה, השיב לו נרקיס: “היה ניצחון כה גדול, אז למה שנכבס את הכביסה המלוכלכת ונעיב על השמחה?".

יש הטוענים כי שרון התקשה לתפקד אחרי המלחמה בגלל מות בנו גור (מאשתו הראשונה מרגלית, אחותה של השנייה, לילי) באוקטובר 1967, מפליטת כדור שאירעה כששיחק ברובה בחצר בית המשפחה בצהלה עם ילד אחר מהשכונה.

כשהתאושש, השתלב שרון בוויכוח גדול שהתנהל בצה"ל על הגנת סיני. לפי אריק, “הרמטכ"ל בר־לב התנהג כמו מפקד כיתת פלמ"ח מג'וערה. הוא רצה לבנות קו של מוצבים שיהיו בהם חרכי ירי שישלטו לכיוון האגפים. בכל חרך מקלע 0.3 או 0.5, כך ימנע מהמצרים לצלוח את תעלת סואץ. אמרתי בדיון בנושא שזאת איוולת שאין כדוגמתה. אנחנו הבקענו באום כתף מול עשרות מקלעים שירו כמו מטורפים. אמרתי שחרכי הירי האלה יחזיקו מעמד בדיוק שעתיים. המצרים יאתרו אותם וישמידו אותם בארטילריה. זה מה שהיה בשבוע הראשון של מלחמת ההתשה. וחוץ מזה, לא ניתן היה לפעול מתוכם, כי הייתה שם כמות כזאת של גזים מהפעלת המקלעים שהרעילה את הסביבה. בהתשה נאלצנו לסתום את חרכי הירי. זאת הייתה תפיסה בלתי מבוגרת ובלתי רצינית של בר־לב. מלחמת ההתשה התפתחה כדי להביא גזר וסלק למעוזים. הסברתי לבר־לב שהמעוזים הם מכשלה גדולה".

לא עוזב

מלחמת ששת הימים לא נחקרה, ובר־לב לא הכיר את ליקוייה. במטכ"ל חטאו בחטא היוהרה והאמינו שהמצרים לא יעזו לצאת שוב למלחמה. כשזו הייתה הרוח בצמרת צה"ל, לא הייתה בעיה לזרוק את שרון מהצבא, כדי שיהיה לבר־לב שקט תעשייתי. בספרו הביוגרפי על אביו, “שרון - חייו של מנהיג" שהתפרסם לפני כשבע שנים, תיאר גלעד שרון את הפרשה:

“שיחת טלפון מקצין באגף כוח אדם הייתה סימן ברור לכוונתו של בר־לב. ‘איך אתה רוצה לקבל את מענק הפרישה? לפני השחרור או בתשלומים שווים לאחר השחרור?'. ‘אין לי שום כוונה לעזוב את הצבא', ענה אבא שלי. ‘באמת? אבל החוזה שלך נגמר בעוד חודש'. ‘שמע, אין לי שום תוכנית לעזוב. פשוט שלח את הטפסים כדי שאוכל לחתום לעוד עשר שנים'".

אריק חתם על הטפסים, בר־לב לא אישר. אריק פנה לשר הביטחון דיין ולראש הממשלה גולדה מאיר, שלא התערבו. שרון נפגש במלון "המלך דוד" בירושלים עם ראשי גח"ל (גוש חרות ליברלים) מנחם בגין ויוסף ספיר, כדי לברר אפשרות שיצטרף למפלגתם, אף על פי שהחזיק כרטיס של חבר מפא"י, “כי לא ניתן היה להתקדם אחרת לדרגת אלוף משנה. זה היה צבא פוליטי וזה היה גלוי על השולחן. אבל נטייתו הפוליטית הייתה דווקא לכיוון השני. כותרות העיתונים למחרת בישרו: ‘שרון מצטרף לגח"ל".




שר האוצר פנחס ספיר שהה אז בארצות הברית. הוא תיאר לימים בפני שרון הבן את מהלכיו, והאחרון כתב: “ספיר שמע על המתרחש והתקשר לרמטכ"ל. ‘מה אתה חושב שאתה עושה?', הוא צעק על בר־לב. ‘מה אתה חושב שאתה עושה למפלגה?! אתה לא יודע שאנחנו בעיצומה של מערכת בחירות קשה? לא עלה בדעתך ששרון עשוי להביא תמיכה רבה לגח"ל? השתגעת?'. הוא הורה למצוא לאבא שלי תפקיד. ככה זה עבד אז, איש המפלגה (מפלגת העבודה, כמובן) הורה לרמטכ"ל לבצע מינוי של אלוף בצבא כדי למנוע את הנכס האלקטורלי מ'האויב', המפלגה היריבה. בר־לב, לאחר שחרורו, הצטרף למפלגת העבודה וכיהן כשר וכחבר כנסת מטעמה".

שרון לא המשיך לפקד על מחלקת ההדרכה. צה"ל סיפק לו כרטיסי טיסה חינם לכל ארצות העולם, בתי מלון ואש"ל, ובמשך חצי שנה הוא ביקר בצבאות ברחבי תבל כדי להירגע מהאפשרות שיעוף מצה"ל. לאחר הבחירות לכנסת שנערכו באוקטובר, מינה אותו בר־לב לתפקיד הרגיש ביותר בצה"ל - מפקד פיקוד הדרום, וכפועל יוצא גם למפקד מלחמת ההתשה. הוא עשה זאת בתיאום עם ספיר.

אריק התנגד לפרטי ההסכם שסיים את מלחמת ההתשה ב–7 באוגוסט 1970. יום לפני החתימה על ההסכם הוא כתב לרעייתו לילי: “בעוד השוטים המדיניים והצבאיים שלנו חושבים איך הם יצליחו לפקח על קירוב טילים בזמן הפסקת האש, כבר קורבו הטילים המצריים ממש עד התעלה. נסעתי שוב לתל אביב לפגישה עם מפקד חיל האוויר ועם דדו (סגן הרמטכ"ל). הצעתי תוכנית איך להתגבר על עניין הטילים במהירות, עוד לפני שהפסקת האש תיכנס לתוקפה. הספקתי לגמור את התכנונים, שוב טסתי למטכ"ל כדי להציג לחיים (בר־לב). הדבר נתקבל, ומכאן במהירות מסחררת הכל החל להתגלגל. במשך ארבעת הימים האחרונים, מיטלטל בין תכנונים, קבוצות פיקוד ופגישות יומיות עם חיים ומשה (דיין), עמדתי לעשות את אחד הדברים המורכבים ולדעתי המוצלחים ביותר. הערב, אחרי שביליתי עם החמודים שלנו, לפני שהלכו לישון, חזרתי למשרד, ואז הודיע לי חיים שהממשלה הסכימה לקבל הפסקת אש מיידית, גם מבלי לדרוש את הרחקת הטילים החדשים, והכל בוטל. ההסכמה שהטילים יישארו - זה טמטום מוחלט ויותר מזה".

אחרי עשרה ימים שוב כתב ללילי: “כפי שאת יודעת, המצרים קירבו, אחרי כניסת הפסקת האש, את הטילים לתעלה. כמו כן קירבו הרבה מאוד ארטילריה חדשה. כל זה יעמיד אותנו במצב קשה מאוד, אם לא ניערך מיד. חבל שהשוטים שלנו לא העריכו את העניין כמו שצריך, למרות שאני טענתי כל הזמן שאסור להיכנס להפסקת אש בתנאים שנכנסנו אליהם".

רגל בפוליטיקה

ב–1971 פרץ גל טרור קשה ברצועת עזה. אריק דיכא אותו ביד רמה, בעיקר בעזרת השב"כ, סיירת רימון בפיקוד מאיר דגן וסיירת שקד בפיקודם של דני רהב–וולף ואמציה חן (פצי). לפי אריק, “המדיניות שלי הייתה להעמיד בפני המחבלים מצבים משתנים - ולא שגרה. במשך חודשים הלכתי ברגל לכל אורך ורוחב הרצועה. למדתי אותה היטב, ואחר כך פיקדתי ישירות על המבצעים עד רמה של חוליה. במשך שבעה חודשים נהרגו 120 מפקדי מחבלים והשתרר שקט, עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987".

ב–1 בינואר 1972 מונה דדו לרמטכ"ל. כמו בר־לב, הוא זרק את שרון מצה"ל, אחרי שנה וחצי, ומינה במקומו את שמואל גונן (גורודיש) למפקד פיקוד הדרום, באישור גולדה ודיין. לפי אריק, הוא ביקש מדדו להאריך את כהונתו בשנה נוספת, משום שדובר על מלחמה אפשרית בפתח. הרמטכ"ל דחה בבוז את הבקשה ואף ניסה למנוע משרון לפקד במילואים על אוגדה. את הכוונה הזאת סיכל דיין. עד פרוץ המלחמה הקים אריק את מפלגת הליכוד.

שרון טען ש"המינויים של בר־לב ודדו היו אסון. הדוגמה הבולטת היא גורודיש. הם הכניסו לצבא כיתתיות ומינו אנשים שלהם לתפקידי פיקוד בכירים. כך נתפסנו עם חבורת ממלאי תפקידים לא טובה. הגרוע ביותר היה דדו, שלא הכיר את החזית כלל. הייתה זו חזית קשה ורגישה מאוד, ואי אפשר לפקד עליה בלי להכירה. לרמטכ"ל צריכה להיות יכולת לפקד על הצבא במלחמה. לבר־לב ולדדו לא הייתה היכולת הזאת. ומעניין שדווקא רבין, עם כל מה ששמענו נגדו, הכין את צה"ל למלחמת ששת הימים כמו שצריך".

בפרוץ מלחמת יום כיפור גייס שרון את אוגדתו ומיהר עם מטהו לחזית. סגן צבי דרור שימש כקצין קשר. לדבריו, “אריק נעמד לבדו בכניסה לבסיס ותחקר כל צוות טנקים שחזר מהתעלה. שאל: ‘איפה הייתם, מה עשיתם, מה ראיתם?'. דיבר גם עם טוראים בגובה העיניים. מהר מאוד הוא למד את המצב האמיתי בחזית".



אריק היה הראשון שהבין כי אמצעי הנ"ט המצריים הפכו את כוח השריון הישראלי לבלתי רלוונטי. לפיכך גיבש תוכנית לתקוף בלילה של היום השני, כוח של שתי אוגדות, את הארמיה המצרית השנייה, שעדיין לא התבססה ממזרח לתעלה. דדו דחה את הצעתו ויזם התקפת יום למחרת, כוח של אוגדה אחת בלבד - אוגדת ברן. בדיון של דדו עם גורודיש ומפקדי האוגדות לקראת ההתקפה, אריק לא שותף. המתקפה של ברן ב–8 באוקטובר הסתיימה בכישלון גדול.

“במלחמת ששת הימים לחמו אוגדות", ניתח שרון. “בר־לב ודדו לא הבינו שביום כיפור אוגדה אחת לא מספיקה. צריך היה להפעיל שתי אוגדות, גם ב–8 באוקטובר וגם במבצע אבירי לב לצליחת התעלה. כשהגעתי לסיני התברר לי שגורודיש ואנשיו מתפקדים כמו ילדים מופרעים. כדי לנצח את המצרים יש להוציא אותם משיווי משקל. הכרתי את הצבא המצרי ממלחמת העצמאות, מפעולות התגמול, מששת הימים ומההתשה. לא זלזלתי, הם היו תמיד טובים בקרב הגנה. לכן דחפתי מיד לצלוח את התעלה כדי לבלבל אותם, וזה מה שעשינו בלילה של 16–15 באוקטובר. אבל לא היה לי די כוח לכל המשימות. אוגדת ברן ישבה בליל הצליחה על התחת ולא עשתה דבר. בעיני המשימה העיקרית הייתה להעביר הרבה טנקים לגדה המערבית בלילה הראשון, כדי למוטט את המצרים, אבל בר־לב התנגד. הוא דרש לא להעביר יותר טנקים מערבה עד שיוצבו על תעלת סואץ שני גשרים קבועים. זאת הייתה טעות נוראה שלו, כי בינתיים המצרים התאוששו ואיבדנו את ההזדמנות להכריע.

“ב–16 בחודש הצעתי לדדו לא להתעסק עם ציר טרטור ולהשתמש רק בנתיב הדרומי. בר־לב לא הסכים. בלילה הוא שלח באופן שערורייתי ובלא ליווי טנקים את חטיבת הצנחנים לחווה הסינית. לא ידעתי ששלחו אותם ולא התייעצו איתי מה המצב שם, ולנו היה ניסיון בלחימה באותה גזרה. במלחמה הזאת התגברתי על הפחד. יותר לא פחדתי".

קצין הקשר צבי דרור: “משיחות הקשר בין מפקדת האוגדה למפקדת החזית, ברור היה שלבר־לב ולגורודיש אין אמון באריק. לאחר שנתנו לו הוראות, נכנסו לרשתות של הגדודים לוודא שאריק פעל בהתאם להן. הם שאלו את המג"דים: ‘איפה אתם? מה אתם עושים?'. ירדו לפרטים מבצעיים. אריק טען 20 פעם שלא צריך לכבוש את החווה הסינית, כי המצרים לא ייצאו משם לתקוף אותנו אלא יישארו במחפורות. הם התעקשו לשלוח את הצנחנים לשם. היה דו–שיח של חירשים".

ההיסטוריון הצבאי סא"ל בדימוס אברהם זוהר היה צמוד במלחמה לרמטכ"ל מטעם מחלקת ההיסטוריה של צה"ל. לדבריו, ביום הצליחה הראשון, ב–16 באוקטובר, פנה דדו לגולדה לקבל אישור להדיח את אריק. דיין מנע זאת.

רס"ן צבי אבירם היה סגן מפקד גדוד הסיור של אוגדת שרון. זמן קצר אחרי הפסקת האש הוא הצטרף לשיירה שלו: “בדרך הרים חייל יד לטרמפ. אריק העלה אותו לנגמ"ש שלו מבלי שהחייל ידע שמדובר במפקד האוגדה. אריק שאל אותו: ‘האם השתתפת במלחמה?'. החייל: ‘כן'. אריק: ‘האם הסבירו לכם מה קרה?'. החייל: ‘עד רגע זה איש לא דיבר איתנו ולא הסביר כלום'. באותו לילה פקד אריק על כל המג"דים, בסך הכל 15 גדודים, להסביר לחייליהם מה קורה. זה היה אירוע מדהים. 15 גדודים קיבלו בו–זמנית הסבר מהמג"ד שלהם. מאז, לכל מקום שהגיע קראו לו החיילים ‘אריק מלך ישראל'".

איפה הלקחים?
כעבור תשע שנים פיקד שרון, כשר ביטחון וכרמטכ"ל־על, על מלחמת לבנון הראשונה. בעקבותיה יצא שמו לשמצה - ולא רק בגלל פרשת סברה ושתילה שממנה יכול היה להימנע.

בפקודת מבצע מספר 1 של מבצע שלום הגליל נקבע כי צה"ל יפגע במחבלים ויהרוס את התשתית שלהם בדרום לבנון - עד מרחק של 40 ק"מ. הצבא נדרש גם לחבור לנוצרים ולהתקדם לכביש ביירות–דמשק ב–18 השעות הראשונות למבצע.


את תשתית המחבלים בדרום לבנון צה"ל הרס תוך יומיים. לפי גלעד שרון, בכך הושגה מטרת המלחמה. אבל במשך ששת ימי המלחמה, עד הפסקת האש ביום שישי בצהריים, לא חבר צה"ל לנוצרים ולא הגיע לכביש לציר התנועה המרכזי.

שרון קבע עוד ב–1959 שצה"ל אינו צבא טוב, כי הכשרת המפקדים גרועה וכי יש לחולל בו רפורמות יסודיות. ואף שבמלחמת יום הכיפורים נוכח כי צדק, הרי כשר ביטחון לא ניגש במלוא כוחו להקים צבא איכותי בישראל. הוא האמין שבמנהיגותו הסוחפת יוכל להשיג את המשימות גם עם צבא גרוע.

אבל מה שהיה טוב בשנות ה–50 ב–101 ובצנחנים לא היה טוב ללבנון של 1982. באחת השיחות האחרונות שלנו אמר לי אריק: “ראש הממשלה צריך לפקד על הצבא, שר הביטחון מופקד על בניית הצבא, והרמטכ"ל הוא האיש המבצע". כשר ביטחון הוא הזניח את התפקיד הזה. התוצאה: מלחמת לבנון הראשונה גרמה להקמת חיזבאללה, המאיים על ישראל הרבה יותר מאשר הפלסטינים של דרום לבנון.