שמונים שנה אחרי שנסגר על ידי הבריטים, בחול המועד פסח ייפתח לקהל הרחב בית פלוגת הכותל, מוזיאון חדש בלב הרובע היהודי, ובו סיפור שכמעט נשכח מההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל: סיפורה של פלוגת הכותל, צעירים חברי תנועת בית"ר שהגנו על העיר העתיקה כתגובת נגד להגבלות שהטיל השלטון הבריטי על קיום יהודי באזור.

מאורעות תרפ"ט ב־1929 הובילו לשורה של הגבלות על הנוכחות היהודית בעיר העתיקה ובכותל מצד הבריטים. עם ריבוי הפגיעות ביהודי העיר העתיקה על ידי הפורעים הערבים, הוחלט בראשית 1937 להקים פלוגת בית"ר ייעודית שתשהה במקום דרך קבע, תגביר את ביטחון תושבי הרובע היהודי ותשמור על הקשר המתמיד עם הכותל.

"הימים היו ימי פרעות 1936־1939", מסביר יוסי אחימאיר, ראש מכון ז'בוטינסקי. "הערבים בעיר העתיקה התנכלו לתושבים היהודים, שמספרם התדלדל לכדי 3,000 נפש בלבד. באין מי שיגן עליהם, בית"ר הקימה את פלוגת הכותל במטרה לשמור על שלומם של היהודים בעיר הקודש ולאפשר להם לנוע בבטחה אל הכותל וממנו. "מגויסי הפלוגה הבית"רית מנעו ניסיונות טרור והתנכלויות, וגם שילמו מחיר כבד על התנדבותם ותעוזתם".



שער יפו בזמן המרד הערבי. צילום: באדיבות אמריקן קולוני

חברי הפלוגה, שמנתה 24 איש, מתוכן שש נשים, היו עובדים במשך היום לפרנסתם - במחצבות, בבניין, בסלילת כבישים ובשמירה, והבנות עבדו במשק בית ובמלצרות. בערב עסקו באימונים צבאיים כדי להכשיר את עצמם לפעול במסגרת האצ"ל, ובלילה דאגו לביטחונם של היהודים שנהגו להתפלל ליד הכותל המערבי. הם שכנו שם בבית במשך שנה וחצי, תוך עימותים מתמשכים עם התושבים הערבים ועם החיילים הבריטים, ופעילותם היוותה את הבסיס להקמתו של האצ"ל. במחצית 1938, לאחר כמה אירועים שגבו חיי אדם והותירו פצועים, פשטו הבריטים על הבית וחסמו אותו.

מזהירים במבט

לאורך שנים אפשר למצוא בעיתונות התקופה דיווחים שמשקפים את מצבה הרגיש של הפלוגה, יחידה מול רבים: "חיפוש ממושך ומדוקדק נערך בשתיים אחר חצות על ידי המשטרה במעון פלוגת הכותל בעיר העתיקה. חברי הפלוגה נלקחו לתחנת המשטרה המקומית, הקישלה, ונחקרו ארוכות", דיווח העיתון "הבוקר" ב־27.2.1938. על פי דיווח אחר מאותו עיתון, ב־1.8.1938: "שוטרים שבאו לפלוגת הכותל של בית"ר בעיר העתיקה ביום שישי הודיעו לשתי הבחורות מהפלוגה, שהן השתיים שנשארו במעון לאחר שנאסרו 12 חברים, כי הפלוגה נסגרה מטעם השלטונות למשך שישה חודשים, וכל מי שיבוא לגור שם – ייאסר".

"היו לי עוז וביטחון". סיקא אהרוני. צילום משפחתי

"ב־19 באפריל 1936 פתחו ערביי ארץ ישראל בהפגנות דמים ובפעולות טרור, שבהן רצחו יהודים – אנשים, נשים וטף - שרפו בתים ושדות, עקרו פרדסים וכרמים ואנסו, 'ג'יהאד', כלשונם", מספר יעקב סיקא אהרוני, שהיה חבר בפלוגת הכותל. "הערבים הכריזו על שביתה כללית, ומי שהתנגד לשביתה נרצח על ידי חאג' אמין אל־חוסייני. כתוצאה מפעילות הערבים, השלטונות הבריטיים הגבילו את העלייה לארץ". לאורך שנת 1936, נרצחו 80 יהודים ומאות הפכו נכים.

סיקא אהרוני, מחבר הספר "בעקבות המופתי עם דוד רזיאל", נולד בשכונת מאה שערים בירושלים וגדל בנחלאות לצד תשעה אחים. בשנת 1938, בהיותו בן 16, הצטרף לבית"ר, למועדון ששכן ברחוב יפו־הנביאים. הוא החליט לעזור בשמירה על ביטחון תושבי הרובע היהודי בלי להיות חבר רשמי בפלוגה. כעבור כמה שבועות התקבל לקורס מדריכים בהובלת אליהו מרידור. מרידור היטל עליו משימה: לקרוא שורת ספרים כמו "אלטנוילנד", "רומי וירושלים" ו"באש ובחרב" ,לצד כתבים של לילינבלום, אלקלעי, חיבת ציון וניל"י, וכמובן זאב ז'בוטינסקי. "הייתי מחזיק ידית של טורייה. זה היה הנשק שלי", מספר סיקא אהרוני. "הערבים פחדו מאיתנו. לא היה צורך להכות. הזהרתי אותם במבט. הייתי עצמאי, הולך לבד. סמכו עלי. היו לי עוז וביטחון. כל מה שביקשו ממני חברי פלוגת הכותל, עשיתי".

אליהו מרידור. צילום: פריץ כהן, לע"מ

"אצלנו לא דיברו במונחים גבוהים, דיברו על זה במונחים צנועים", מדגיש השר לשעבר דן מרידור, בנו של אליהו מרידור. "כשאבי עלה ארצה עם אמו ואחותו ב־1936, הוא היה ממפקדי בית"ר והפך להיות מפקד בית"ר בירושלים. זמן קצר אחרי כן הצטרף לפלוגת הכותל ועבד במקביל בבית חרושת ללבנים כדי להתפרנס. הוא שירת שם עם מוטק'ה שטיין, והיו לו לא מעט חברים בפלוגה. שם הם עסקו בהגנה על יהודי העיר העתיקה, על רקע ההתנכלויות של הערבים בירידה לכותל. באחד האירועים חבר טוב של אבי, גוטמן רבינוביץ, איבד את רגלו בהיתקלות של יריות. צריך להבין: זה לא היה פוליטי. הכל היה לשם הגנה על יהודים".

כצפוי, קיומה של פלוגת הכותל לא היה לרוחם של השלטונות הבריטיים. קציני משטרה נהגו לערוך חיפושים בבית הפלוגה והתרו בחברים שלא להניף את דגל הלאום על הבית, וכן אסרו עליהם לצאת בקבוצות גדולות של יותר משלושה אנשים, כל זאת בטענה שהדבר מרגיז את הערבים ומהווה פרובוקציה. המשטרה אף הידקה את הפיקוח על צעדי החברים, ובאמצע 1938 נעצרו כמה מהם ולאחר חקירה שוחררו לביתם. לבסוף הגיעה לבית הפלוגה יחידת שוטרים, הוציאה את החפצים, ניתקה את החשמל, נעלה את הבית ועל הדלת תלתה מודעה, שהוטבעה בחותמת שעווה, לאמור: "בפקודת מושל המחוז, הבית מוחרם לפי חוקי החירום". כך בא לסיומו קיומו של בית פלוגת הכותל בעיר העתיקה.

מוצב קדמי

והיה עוד עניין: התקיעה בשופר. על רקע העובדה שבדצמבר 1928 אסרה ממשלת המנדט את תקיעת השופר ליד הכותל לאחר שהערבים התלוננו כי התקיעה פוגעת בקודשי האסלאם, החליטה חבורת הבית"רים לעשות מעשה ולהשמיע את קול השופר על חומות העיר העתיקה. מדי מוצאי כיפור, משנת 1930 ועד 1948, התגנבו כמה נערים אל הכותל ותקעו את התקיעה הגדולה בשופר. מי שנתפסו - ישבו בכלא כמה חודשים בתנאים קשים.

משה (קרואני) קיראון. באדיבות מוזיאון האצ"ל
קיראון כיום. באדיבות המשפחה

לקראת יום הכיפורים ב־1946 החליטו מפקדי האצ"ל בירושלים להחדיר כמה שופרות לכותל המערבי ולתקוע בהם. ביום הכיפורים ההוא נכנסו שלושה פעילים: שמואל בג'איו, אפרים שטיינברג ומשה (קרואני) קיראון לרחבת הכותל. כדי להטעות את הבריטים, התמקמו הפעילים בפינות מנוגדות של הרחבה, שלפו את השופרות שהוברחו לכותל על ידי נערות בתוך בטנה של חצאית ותקעו בהם. בג'איו ושטיינברג הצליחו במשימתם, החביאו את השופרות, נבלעו בהמון ושבו בשלום לבסיסם. קיראון הנער, לעומתם, תקע בשופר עוד ועוד ונתפס על ידי החיילים הבריטים. השופר שלו הוחרם על ידי שוטר – ונעלם. "השופרות הוחדרו בנפרד על ידי חניכות בית"ר

שהחביאו אותם על הגוף", מספר קיראון, כיום בן 86 ממושב בית חנן. "האחרים תקעו כמה שניות וברחו. אני תקעתי כמו שצריך, זה לקח הרבה זמן, והשוטרים תפסו אותי. לקחו אותי לקישלה, בית מעצר בעיר העתיקה, הרביצו לי קצת עם סרגל ושאלו מי שלח אותי. אני הייתי ילד עקשן, ולמזלי גם לא עינו אותי, אז לא סיפרתי כמעט דבר. זה גם הציל אותי במשפט".

בית פלוגת הכותל. צילום: משה כהןבית פלוגת הכותל. צילום: משה כהן

בראשית שנות ה־2000, אותו שופר שהביא אביו של קיראון איתו מתימן, הוחזר לישראל על ידי השוטר שהחרים אותו והועבר למוזיאון האצ"ל, לאחר שדילג בין שלוש יבשות וטייל בעולם במשך יותר מ־100 שנה. אגב, על תוקעי השופר שנלקחו למעצר מספרים שבעלי המכולת ברובע היהודי, בני משפחת מימראן, נהגו ללכת לקישלה ולפדות אותם עוד בטרם שברו את הצום.

"מוזיאון פלוגת הכותל, שתהליך הקמתו ושחזור הסיפור ההיסטורי אודותיו הוא ביוזמת בית"ר העולמית, מציב זרקור גדול על סיפורה המופלא של פלוגת הכותל", אומר ראש ההנהגה העולמית של בית"ר, נריה מאיר, רגע לפני שהבית, שמספר סיפור כמעט עלום, פותח את שעריו. "מדובר בחבורה צעירה ונועזת שיצרה מהפך בתודעה הלאומית והעולמית לגבי מצבם של יהודי העיר העתיקה באחת התקופות הכי קשות. חברי הפלוגה הגנו על יהודי העיר העתיקה, הפיחו חיים בקרב היישוב היהודי בירושלים ואף יצרו, ביוזמתם, קשר עם דמויות מפתח דיפלומטיות בקריאה לאפשר סממנים יהודיים בכותל.

דן מרידור. "אבי הצטרף לפלוגת הכותל ועבד במקביל בבית חרושת". צילום: הדס פרוש, פלאש 90

בנוסף, הם שאפו ותכננו כי כל סטודנט בירושלים ישרת בפלוגה, דבר שלא צלח בסופו של דבר. למעשה, הם הפכו את הפלוגה למוצב הקדמי של הפעילות הציונית בירושלים בשנות ה־30, נדמה כי מעולם לא עשו מעטים כל כך, פעולות רבות כל כך, במשך זמן כה מועט.

למרות זאת, היישוב היהודי הממוסד הושיט להם כתף קרה, ואף השכיח את סיפורם במודע כפי שעשה לאנשי בית"ר והאצ"ל בכל עשרות שנות שלטון מפא"י.  לכן נדרנו לשמר את הסיפור ההרואי ולשבץ בדפי ההיסטוריה את סיפורם של גיבורי פלוגת הכותל ובכך לתקן את העוול ההיסטורי רב־השנים, שנעשה על ידי ההתיישבות הממוסדת, ולהקים כמה שיותר מוסדות מוזיאליים שינציחו את העשייה הזו".