"שנת חמישים סוף דצמבר בחוץ מלחמת רוחות" (יעקב גלעד, יהודה פוליקר, "חלון לים התיכון")

התימנים הגיעו בקיץ. כשהכנרת הייתה מעולפת והפסגות היו מעוננות. אבל בחשיכה ירדה צינה על מעברת פראדיה, והרוח השתגעה. האנשים חששו שתיקח איתה את אוהלם והם יופקרו לכוכבים. מחשבות אסוניות על דצמבר היו בלתי נמנעות. חסרי ישע הביטו העולים אל ההר והתנבאו: "בחורף הזה נמות".

"ימים מלאי רטט ורוויי סבל", כתב פרופ' יוסף גורני על החורף ההוא ועל אלה שבאו אחריו. הרטט היה שייך ל"נס העלייה ההמונית", כהגדרת גורני לחדוות השיבה, למגע הבראשיתי עם הארץ המובטחת. אבל הסבל הדף בזריזות את הריגוש. חברה עייפה שזה עתה יצאה ממלחמת קיום, שאיבדה בה אחוז אחד מאנשיה, מתחה איברים כדי לקלוט את פליטי השואה ממחנות עקורים, את אנשי השיירות שהיטלטלו מתימן הרחוקה, את יושבי גדות הפרת והחידקל, את היורדים מהרי האטלס והבאים מערי החוף בצפון אפריקה.

כדי להתמודד עם שצף הבאים הגה לוי אשכול, ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות, את הרעיון להקים מחנות אוהלים וצריפים זמניים בשולי הערים ובכפרים ערביים שננטשו. תוך שנתיים חיו כרבע מיליון איש בכ–80 מעברות. אחת הגדולות שבהן הייתה פראדיה או פרוד ב'. בשיאה חיו בה כ–800 איש, רובם עולים מתימן שהגיעו ב"מרבד הקסמים". המעברה התנוססה בשולי כביש עכו–צפת, סמוך לקיבוץ פרוד, אז גרדוש (על שם יוסף גרדוש, מייסד גרעין המקימים בהונגריה).

הם היו פועלים עם ידי משי. צורפים, סופרי סת"ם, רוכלים שניכשו כ–2,000 דונם וחפרו כרבע מיליון בורות לכסות הר טרשים קירח. חלוצים בעל כורחם שנטעו אורנים כדי לעשות כאן אירופה לוותיקים. בערבו של יום שבו לאוהלים הדולפים, לצריפי הפח המיטגנים, כדי לקום אל בוקר חדש לבנות כפרי עבודה שעליהם יתנוססו בחלוף השנים אמירים ושפר - כיום אימפריות צימרים עם פלזמות, ג'קוזי ושוקוצ'ינו שימחקו את זכר הראשונים.

כבוד להיסטוריה

האיש שמוביל אותנו בעקבות הראשונים הוא אסף לשם. לאחר נסיעה קצרה אחרי הטנדר סובארו 91' שלו, עוצרים בכניסה למושב שפר. לשם (48) הוא איש שלוקח ללב את כפיות הטובה של הזמן. בדממה השוררת כאן ב–11 בבוקר נשמעת לחישתו כזעקה, כתביעה לסגור חשבון פתוח: "תנו כבוד להיסטוריה של מדינת ישראל, זכרו את אנשי המעברה".

כשלשם מפזר את שערו המאפיר הוא נראה כישו, הדפס אוהלי המעברה על גב חולצתו הוא הצלב, ומסע הבלהות הבירוקרטי שנכפה עליו הוא הווייה דולורוזה. חודשים ארוכים אסף מדבר אל המדינה ונענה במילים אדיבות, אך לא בתשובה. מיטב לוליינות הלשון הפקידותית נשלפת להדוף את הסבריו, שידוליו, תחינותיו להקים מוזיאון במבנה המשטרה שהיה לב המעברה. "לצופה מן הצד נדמה כאילו מדינת ישראל כלל אינה מעוניינת להיזכר בפרק הזה בעברה", כתב למנכ"ל משרד התרבות יוסי שרעבי. "אני קורא לממש את קריאת השרה מירי רגב להזכיר את תרומת החלוצים השקופים של קום המדינה".

קיווה ש"איזו מרגול" תעבור ותעשה משהו, במקומה קיבל רוסי ששאל "באמת ככה חיו פה?". לשם. צילום: יוסי אלוני

המדינה, בדמותה של אילה מלשכת המנכ"ל, אמרה יפה תודה והשיבה: "ביכולתו של משרד התרבות לסייע לגופים לאחר שנתיים פעילות לפחות... כיוון שמדובר בהקמה, פנינו אל מנכ"ל המועצה לשימור אתרים מר עמרי שלמון. מבירור שערך לא מוכרת להם פנייה כזאת... ממליץ לפנות אל המועצה האזורית ו/או מנהל מחוז הצפון אורי בן ציוני".

נוסח המכתב למנכ"ל משרד התרבות נשלח גם אל עו"ד עמיר עופר, יועצה הפרלמנטרי של ח"כ נורית קורן. לאחר תודה וברכות לשנה העברית החדשה יש גם הבטחה: "מכתבך יועבר לח"כ קורן ואעדכן אותך". בצקצוק עייף ובאמפתיה עקרה נענו בינתיים קריאות של לשם לעמותת "אעלה בתמר" (כינוי לעליית יהודי תימן בתרמ"א–תרמ"ב, 1881) ולמוזיאון יהדות תימן החדש ברחובות.

הוא נולד ברחובות ב–1970, "שבועיים אחרי מות נאצר". כששאלתי למה קשר את תאריך היוולדו למות שליט מצרים, השיב: "אחרי נאצר עלה סאדאת, ואז התחיל לתקתק השעון שהשאיר את אבי בן ה–30 בחולות סיני".

רק זאת ניאות לומר על נפילת אביו במלחמת יום כיפור.

אין זה השכול היחיד שידעה משפחתו. אחי סבתו גרשון קופלר נספה עם כ"ג יורדי הסירה (הפליגו ב–18 במאי 1941 לחבל בבתי הזיקוק בטריפולי). סבו פאול צימליך היה נוטר בחניתה. הוא מגדיר את עצמו כאיש של גם וגם. מפא"י ההיסטורית מצד אמו, הפועל המזרחי מצד אביו; חי במעוז הטבעונות באמירים אבל אוכל בשר; עוסק בהדרכה כמורה דרך ("לא עובר את ואדי ערה דרומה"), אך לא מזניח את עבודתו כהיסטוריון (תואר שני מאוניברסיטת חיפה בלימודי ארץ ישראל).

בעקבות חמוטל בת אמירים הגיע לאזור לפני 20 שנה, ומאז הוא חוקר אותו. במשך שבע שנים הקים במו ידיו את ביתו. הבית מונח במקום הכי נמוך באמירים. חמוש בפטיש אוויר, סוג של בלאומילך מן הטבע, נאבק בהפרשי הגובה מהכביש למגרשו. חצרו משקיפה על נחל פרוד הנופל לנחל עמוד, רקפות צומחות בה. במובלעת שלמרגלותיו מתרוצצים חזירי הבר, הצבאים, סוסי הפרא, אולי אפילו הזאבים.

הוא מתכוון לפתח תיירות מורשת עם ארבעה מסלולים שתספר את האזור. במיוחד את זה של מעברת פראדיה. כמו על חולצתו, גם על פני קונסטרוקציית ברזל שבנה בחזית ביתו מתנוססת תמונת האוהלים. לצדה הכתובת: "אתר מורשת משפחתי–יישובי–לאומי". קיווה ש"איזו מרגול" תעבור ותעשה משהו. במקומה קיבל רוסי ששאל: "באמת ככה חיו פה?".

אפילו ניסה לשכוח איך חיו, הוא מקבל כל בוקר תזכורת מהשטח. מחלון מטבחו רואה לשם את צריח בניין המשטרה שהיה לב המעברה.

אותו הברוש

את רעיון הקמת משטרת פראדיה הגו הבריטים בהשראת סר צ'ארלס אוגוסטוס טגארט. טגארט שהיה מפקד משטרת כלכותה בהודו התמחה במלחמה בטרור ובדיכוי מרידות. את המצודה בפראדיה בנה במסגרת מיזם גדר הצפון - תוכנית הגנה על היישובים מפני חדירת כוחות ערביים לאחר המרד הערבי הגדול.

עכשיו ארבע אחר הצהריים וללשם דחוף להראות לנו את המצודה. בעוד כך וכך ימים עמדה להתקיים פגישה חשובה ברשות הטבע והגנים. "אני מרגיש שמשהו הולך לקרות", אמר, "שרק לא יחליטו להפוך את הבניין ההיסטורי הזה למלון בוטיק".

מטפסים בשביל העולה לתחנה. זה המשעול שהסרג'נט הבריטי ושוטריו הערבים עשו בו את דרכם לאחר ליל פטרול. על המדרונות סביב גגות אדומים. מושב שפר על הרחבותיו הוקם על מה שהיה המעברה. כליל החורש מתגנדר בפריחתו. כמעט אביב. רסיסי טיפות. שמיים שמתאמצים להפיק אקורד אחרון של חורף. אבל המשבים פייסניים. רמז אנין למערבולת האווירודינמית שנשכה אז את המבנה של טגארט.

הכניסה לבית המשטרה נותנת תחושת מאומה לא קרה. אותו השער, אותו הברוש, אותו חרוב. לרגלי הבניין ארגז משוריין עטוף חלודת דור שלישי. כזה בדיוק, מסביר לשם, היה צמוד לקיר משטרת נבי יושע. דרכו הושלכו הרימונים על הכוח הפורץ בשעה שחיבר את נפציו למטענים. חומת לבנים חוסמת את הפתח. נכנסים מסביב. לאחר שנגוזו הבריטים פעל פה כמה שנים בית ספר לילדים שנשרו מהמערכת. סוליותינו כותשות רסיסים של אריחי קרמיקה. מתכופפים תחת צינורות שחורים שמתחברים לכלום. פתחים ללא דלתות, משקופים ללא קירות, קירות שזועקים לפילינג. רק מעקות העץ לאורך גרמי המדרגות מחזיקים מעמד. "עץ מנדטורי, הבריטים בנו כמו שצריך", אומר לשם ומחביא קורה.

מבנה תחנת המשטרה. צילום: יוסי אלוני

אבל יש לקלף את הבניין מהכיעור שצרב בו הזמן. אינך צריך להיות בעל מעוף כלאונרדו כדי למצוא כאן צירוף הנדסי שובה עין במגושמותו, אותנטיות שמתחננת להכרה והזדמנות היסטורית להקים מוזיאון שיעשה צדק עם הדור הנשכח של המעברות.

"אתה רואה את האורנים?", שואל לשם ממרום הקומה השנייה של המשטרה, "זה הכל התימנים, לפניהם הכל היה ריק. היית רואה 360 מעלות, לא היה מה שיסתיר". אני מצמיד את הפנים לפתח הירי הצר. הריאות שרות הלל לצחות האוויר, הראש מרחף אל לילה אחד בדצמבר 1950.

חזרנו למעברת חולון מהיכרות ראשונה עם תל אביב. זה היה מוצ"ש, ולנו מלאו שלושה שבועות בארץ. אבא סגר את האוהל ביריעה שתפקדה כדלת, אמא הורידה את האחרות. אחרי חצות התגלגלה על ראש אוהלינו נהמה אדירה. אלוהים אחז כנראה בשני משוטים אדירים והרביץ לאטמוספירה. הרוח הצליחה להתגבר אפילו על צחנת בתי השימוש הציבוריים לידנו. תוך רבע שעה הפכה המעברה למתחרה עיקשת לאגם החולה שהיה עדיין בחיים. כשפתיליות נפט בידיהם נסו אנשים מהאוהלים אך נלכדו בבוץ. השיטפון חנק את הפתיליות. הבזקי הברק חשפו אנשים בפיג'מות צועקים ברומנית ובעיראקית לתוך הלילה. שכבנו מאובנים מרטיבות במיטות הסוכנות. ואז התעופף מעלינו האוהל, ואמא כיסתה אותנו בשעוונית. וכשהתעופפה השעוונית, עלה למזלנו הבוקר.

עלייה לרגל

הצינה ברדת חשיכה פוגשת אותנו על גג המשטרה. מעלה שאלות על המפגש של התימנים עם הארץ החדשה. מאיצה מחשבות על אנשי בראשית אחרים, גם הם עטורי זקן ופאות שבאו לבנות חיים חדשים בקצה אחר של העולם. בתחילת המאה שעברה נעשה ניסיון שווא ליישב יהודים ממזרח אירופה בדרום–מערב קנדה. חבל ססקצ'ואן היה מדבר קרח, ואוטווה הייתה להוטה להביא אליו אנשים ללא מולדת. משרד הפנים הקנדי הציע דיל לא רגיל לאודי הפוגרומים ברוסיה: 160 אקרים תמורת 10 דולר".

משוללים כל ידע בעבודת אדמה, חשופים למזג אוויר קטלני, הם נחתו בארץ הקפואה. "מזל שהיו האינדיאנים", סיפרו לי צאצאיהם כשביקרתי במחוז. העומדים מאחורי הסטנדר בברדיצ'ב, המתפלפלים בסוגיית ביצה שנולדה ביום טוב בז'יטומיר, למדו מאנשים עם שמות כ"רוח גדולה" ו"סוס מטורף" איך לעבד שדה שקפא למוות, איך לרפד בקש כפות רגליים שיצאו אל הכפור, איך לבנות בתים עם קירות בוץ ותקרה מגזעי הצפצפה.

לבאים מצפון תימן לא המתינה הדרכה מפי מי שחיו לדורותיהם באזור. "עד כה היו במקום שני מדריכים, כעת עומדת לבוא גם מדריכה", נאמר בדוח על המעברה מ–1950. "במעברה זו לא היו עד כה חילופי מדריכים, ושני הראשונים ממשיכים. שניהם צעירים בני 21 ובלתי מנוסים, מכל מקום עושים כמיטב יכולתם".

המדריכים במעברת פראדיה גרו בבית המשטרה. לא לצד האנשים אלא מעליהם. כל גיחה לשיחה עם המדריך במשרדו קיבלה משמעות של עלייה לרגל. של הבקעת המצודה שהשקיפה על האוהלים מרום מעמדה. ליושבי האוהלים לא היה סיכוי לצלוח את היומיום בלי לבוא במגע עם הרשות, עם הממלכה. לא רק כדי לראות את המדריכים, אלא גם כדי לקנות בצרכנייה, ללכת למרפאה, לבדוק את הפעוטות בטיפת חלב. איש לא התכוון להשפיל איש, למבנה המעברה היה ודאי הצידוק התפקודי והטופוגרפי, אבל כשאני מביט אל הבית המתנשא מלמטה, גם אני מרגיש זעיר, מבין את התלות, את חוסר האונים ובעצם את הסיפור כולו.

שטח מעברת פראדיה, אז. צילום: דוד אלדן, לע"מ

שטח המעברה פראדיה, היום. צילום: יוסי אלוני

מרים גמליאלי שרדה כדי לספר. כשמלאו לה 83, סיפרה לאסף לשם על חייה במעברת פראדיה. היא נולדה בכפר מהצרי ברמת ברט בתימן, לא ברור בדיוק מתי, ונישאה לשלום צברי. שלוש שנים לאחר שילדה את בנם סעיד - לימים עדי - הרתה שוב והתאלמנה. אף על פי שנשאה את ילדו של איש אחר, הסכים שלום גמליאלי לקחת אותה לאישה שלישית.

זה היה ליל שבת כשנחתו בלוד והגיעו ב–9 בערב למחנה העולים בעין שמר. בחדר האוכל כובדו בארוחת ערב שבת. על מזרנים, עם עוד עולים ששוכנו באולם ענקי, עשו את הלילה הראשון במולדת.

מרים שהתה בעין שמר שבועיים בגלל מחלת בתה שזה עתה נולדה. במעברת פראדיה, כך זכרה, נאלצה לטלטל רבות את הפעוטה לטיפת חלב בבית המשטרה. כשהתאוששה הקטנה, הצטרפה לנשים שעבדו בשזירת סלים, בקטיף טבק באזור מעלות–תרשיחא ובהשחלת העלים לצורך ייבושם. המלאכה הזאת, סיפרה ללשם, נעשתה "בבתים גדולים של ערבים", כנראה בכפרים סמועי או מירון שהתרוקנו במלחמת השחרור מיושביהם.

מרים הסתדרה איכשהו, אך לבעלה שלום גמליאלי הייתה המעברה קשה. בתימן עסק בתכשיטנות, ופה נאלץ לחפור בורות. העברית מעולם לא מצאה את מקומה בפיו. רוב חייו החדשים דיבר תימנית. הקור העז עשה בו שמות, וימים היה מרותק למיטתו. אורית צברי–פלג, נכדת סבתא מרים ובת סעיד שהיה לעדי, דיברה איתי על אסתמה, אינהלציות ולב חלש.

לא רק עגמומיות המעברה החלישה את לבו של גמליאלי. אחרי מות אשתו הראשונה ועל פי החוק נגד פוליגמיה הותר לו להחזיק רק באשתו השנייה ולגרש את השלישית, מרים. והברוטליות השלטונית לא עצרה. לאחר שידו לא השיגה לשלם לה מזונות, הושלך לכלא.

עבדה בשזירת סלים ובקטיף טבק. מרים גמליאלי. צילום: יוסי אלני

"איזו אישה הייתה סבתא מרים?", אני שואל את נכדתה אורית שגרה באמירים. "צדיקה", היא עונה במילה אחת.

לא התמרמרה לאחר שגורשה?

"היא הבינה שזה קרה בגלל אילוץ חיצוני. לא ידעה קרוא וכתוב אבל הייתה לה חוכמת חיים".

מה הזיכרון הכי חם שלך ממנה?

"בחתונתי עם אייל החמיאה שמאוד יפה לי השמלה. זאת הייתה דרכה לומר שנפלא המחשוף המאוד צנוע שלי".

בת 90, יש אומרים שאפילו יותר, הייתה סבתא מרים במותה.

אין מנוס

נסים מנוס נולד במעברת פראדיה. בנם של סעדה ומסעוד. אני מצלצל בערב פסח, והוא מנפנף אותי: "תתקשר אחרי החג, וחוץ מזה הייתי קטן ואני לא זוכר כלום". אבל לפני ניתוק הוא מצייד אותי בפרט מוכמן מבחינתי: "היה לי אח תאום דוד (זכריה) והוא נעלם". את הסיפור על דוד–זכריה אני דולה משורותיה הכואבות, הבלתי נתפסות, של האחות תמי אוחיון באתר עמותת "עמר"ם".

ב–8 בדצמבר 1950, בפחון שלה במעברת פראדיה, ילדה סעדה מנוס תאומים, כנראה זהים. למרות ההריון והלידה התקינים, התעקש אחד המדריכים במעברה, משה, מאגודת הפועל המזרחי, לפנות אותה לבית החולים הסקוטי בטבריה. בבית החולים הובאו שני התינוקות לאם להנקה ראשונה ונראו בריאים וחיוניים. להנקה שנייה ושלישית הובא רק אחד התאומים, נסים. האחר, דוד–זכריה, כך נטען, חולה. גם ביום השלישי לא הובא להנקה. האחות הזהירה את האב מסעוד שרוצים לקחת מהם את הילד שכלל אינו חולה. מסעוד הנסער תבע לראות מיד את הילד. נמסר לו שהתינוק הועבר לבית חולים בחיפה, כנראה רמב"ם. כשהגיע לרמב"ם התבשר שהפעוט נפטר ונקבר בעפולה. סיבת המוות, הוכחה למותו, תעודת פטירה, מיקום קבורה מדויק - כל אלה נמנעו ממנו. אבל אבא מסעוד לא ויתר. הוא נסע בכל זאת לבית העלמין בעפולה, אך לא מצא לא קבר, לא זכר לקבר, לא כלום.

כשלבם מר עליהם, כשבידיהם רק התינוק נסים, שבו סעדה ומסעוד למעברה. בערב נשמעת נקישה על דלת הצריף. האורח היה "איזה אדון גורדון", מנהל העבודה של מסעוד, שהתייצב עם ציוד טיפול ראשוני לאח הנותר. "פעולה נדיבה זו הייתה חריגה", אומרת תמי אוחיון. החשד גבר מעצם העובדה שאדון גורדון היה ניצול שואה, נשוי ללא ילדים. זאת ועוד. שכניו סיפרו כי זה ימים אחדים שבכי תינוק בוקע מביתו. כמה מהם אפילו ראו את הקטן וטענו שהוא דומה מאוד לאח שאצל ההורים. כשגוברים הרינונים, עוזבים הגורדונים את המעברה ועקבותיהם לא נודעו.

כעבור שנה וחצי עוזבים גם סעדה ומסעוד מנוס. מפראדיה התגלגלו לראש העין, לגבעת חיים איחוד ומשם הלאה - לא ברור לאן. הם מתו צעירים והלומי תוגה. "אני ואחַי", מבטיחה תמי אוחיון, "לא נואשנו מלמצוא את אחינו. עד היום אנחנו מחפשים אותו".

המטבח המאולתר של המעברה. צילום: דוד אלדן, לע"מ

הברז היחיד

הראשונים באו בקיץ. התחילו ליישב את מעברת פראדיה ב–6 ביוני 1950. מאה משפחות שעשו את הדרך ממחנה עין שמר שוכנו במה שהגדיר עובר אורח: "ציבורים–ציבורים של אוהלים קודרים מפולשים לארבע רוחות השמיים".

כעבור חודשיים כבר יש במעברה 210 משפחות, 800 נפש. לטובתם הוקמו כמה צריפים ששימשו גן ילדים ובית ספר. קמה צעקה על כך ש–40 ספרי תורה שהובאו מתימן מתפלשים בעפר הפחון וחשופים לשיני העכברים. מקצים גם צריף לבית הכנסת.

מנסים לסרוג חיי יומיום. מפזרים ברזיות ברחבי המחנה. רשת תעלות שתמנע שלוליות נחפרת ביניהן. קו צינורות ממעיין רומילה מספק מים בגרביטציה. אבל בשרב הגדול של שלהי יולי מידלדלים המים במעיין עד שהם מתייבשים לחלוטין. נשים יוצאות לשאוב מים ממעיין סמוך. שבות עם פחים מלאים על ראשן. כשמכונית עם טנק מים על גבה מגיעה, תורים משתרכים אחרי הברז היחיד שתקוע באחוריה.

הנה שגרת מעברה כפי שהיא משתקפת במסמך ללא חתימה מ–1950 ושמו "דוח על מעברת פרוד ב' (פראדיה)":

"עבודה: קק"ל מעסיקה את כל האנשים המוכשרים לעבודה ברציפות ובאופן מניח את הדעת. עובדים יום–יום 220 איש בשכר של 1,400 לירות. כיום עסוקים בעיקר בהכשרת קרקע וסידור הדרך למקום של אחת מנקודות הקבע. כ–30 נשים עוסקות בקליעת סלים הנמכרים יפה. יש קושי בהשגת חומר הגלם המובא למקום בעזרת משרד הסעד בצפת. באם תהיה תחבורה למקום, אפשר יהיה להגדיל את התעסוקה במקצוע הזה על ידי הובלת חומר גלם נוסף.

"בעזרת משרד הסעד מצפת סודרו 12 נשים בעבודת משק בית בעיר. הן גרות ואוכלות במקום עבודתן ומקבלות 8 ל"י לחודש ובגדים.

"צרכנייה: אין מחסור במצרכי אוכל, אולם טרם הגיעה הצרכנייה לסדר עבודה יעיל, ותורים ארוכים מקשים על הקנייה".

"מרפאה: נשלח רופא ומקום מגוריו בקיבוץ השכן (פרוד - מ"ח). הרופא מבקר במקום ארבע פעמים בשבוע, מחוץ למקרים שבהם הוא נקרא במיוחד.

"בריאות וסניטריות: מצב הבריאות אינו טוב ביותר. ישנם כעשרה חולי צהבת, 40–50 חולי עיניים. גם מצב הבריאות של התינוקות הינו ירוד.

"כלי רכב לקשר: למרות שהמעברה שוכנת על אם הדרך וסמוך לצפת, בכ"ז (כך במקור - מ"ח) דרוש ליישוב בן 800 נפש כלי תחבורה שיחנה במקום.

"הנהלה עצמית: עדיין לא עלה הדבר להקים ועד מקומי. אולם פעולה והסברה בכיוון זה הולכת ונעשית, ויש לקוות כי אפשר יהיה לקיים בחירות ולבחור בוועד שייקח על עצמו את עול הטיפול ביישוב הזה".

"בית ספר: מרכז החינוך שלח למקום מורה צעירה לחודשי החופש. מורה זו מרכזת סביבה כ–200 ילדים מכל הגילים ובאמצעים פרימיטיביים מעסיקה אותם. מקווים שלקראת שנת הלימודים החדשה יהיו מורים נוספים ותתחיל פעולת הוראה יותר מסודרת".

אבל תחילת השנה מביאה איתה מאבק על דמות החינוך. כמעט כל התושבים רוצים בתוכנית לימוד ברוח הפועל המזרחי. כמו כפר שמאי הסמוך, הם מבקשים להשתייך להתיישבות הדתית. המדריכים מתנגדים וניגפים. על אף התעמולה נגד, הרוב נרשם לחינוך הדתי, והחלוקה מחויבת המציאות. מה שמאלץ אותו לעבור לצד האחר של הכביש, למעברת הפועל המזרחי. המיעוט נשאר במקומו, במעברת מפא"י. שתי המעברות ממשיכות לקיים שירותים אחידים, סידור שגורם סבל לאנשי מעברת המזרחי. מעתה הם צריכים להרחיק אל המפא"יניקים כדי לקנות בצרכנייה או לראות רופא.

ואחרי כל אלה, ההפרדה בין הזרמים בחינוך לא מעוררת תאוות דעת בלתי נשלטת בקרב התלמידים. רבים מהם נראים משוטטים בין הפחונים בטלים מלימודים. מקצתם טוענים כי אין הם מסוגלים לנדוד שלושה קילומטרים עד לבית הספר.

שיעור במעברה. צילום: דוד אלדן, לע"מ

את תשומת הלב של נהג בכביש עכו–צפת לוכדת חבורה שמביטה בשעמום על המכוניות. "המורה דפק את הראש שלי בארון ובגלל זה ברחנו", מסביר אחד כבן 14 לנהג שהוא במקרה גם כתב העיתון "חרות". "אנחנו רוצים ללמוד במזרחי", מוסיף אחר, "שם יש מורה טוב משלנו". והכתב, יעקב חזון שמו, משתף את קוראיו בהלם התרבות שלו עצמו, בחוויית הסטריאוטיפ שנשבר לנגד עיניו. "נוכחים לדעת שאותם עולי תימן התמימים, שקראנו להם 'חומר נוח' להתאקלמות מפלגתית, אינם תמימים כל כך ויודעים להבחין היטב בין ימין לשמאל. הדבר הזה מתבלט אף אצל הילדים".

על אותו הכביש ומאותו עיתון נוסעת גם הכתבת י"ע. ב–11 בינואר 1951 היא מפרסמת את רשמי מסעה: "האוטובוס עושה תפנית שמאלה, אוהלים וצריפים מזדקרים בצד הכביש, ילדים קטנים בעלי פאות מתרוצצים בהמולה מסביב - זוהי מעברת פראדיה! השמש מציצה בגניבה מבעד לעננים, שלוליות מים מבהיקות בינות לחגווי הסלעים, הצריפונים נוצצים לאחר הגשם - הכל מחייך בעליצות - גם עיני הילדים הרציניות... עוצרים, קצין מחיל הים מוצא מקומו לידי. 'הן בא אתה מהמעברה', אמרתי, 'כיצד השפיעו הגשמים על הצריפונים?'. 'הם עמדו יפה במבחן', ענה, 'רוב האנשים כבר הועברו אליהם, ורק מספר קטן נותר עדיין באוהלים'. ומה דעתך אתה על אנשי המעברות?', שאלתי, הוא שתק רגע: 'אודה על האמת, התימנים הם חומר אנושי נפלא, סבילים לתנאים קשים ותמיד מרוצים, הם מסתפקים במועט ואינם מרבים להתאונן, הארץ זקוקה לסוג כזה של אנשים'. הצצתי עליו, צעיר גבוה רחב כתפיים. 'אני בא מסקנדינביה', העיר בצודו את מבטי. אכן קיבוץ גלויות - הרהרתי לעצמי - תימן וסקנדינביה, מחר ייעלמו המחיצות ואנו נהפוך לאומה".

איפה האוכל?

בשלהי 1952 מתחילה מעברת פראדיה להיעלם. "יישוב מתרוקן מיושביו", מבשרת הכותרת של צבי גולדברג ב"על המשמר". כשלבם טוב עליהם, עוברים לבתיהם ראשוני התור לשיכון. אבל מהר מאוד החלום הופך לסיוט. לתימהונם של האנשים מתברר שחסרים שני נתוני יסוד להקמת יישוב חקלאי: קרקע ומים. וחוץ מזה השטח שעליו נבנה הכפר מדרוני וזרוע סלעים לרוב. הבאים בתור רואים את הניסיון המר של קודמיהם ומעדיפים להישאר בפחונים.

הסוכנות רוצה לכפות עליהם לעזוב ולוחצת על קק"ל לא להעסיקם בייעור. השבתת ההורים ממיטה רעב על הילדים. מבקרים במעברה מספרים על בני שנה וחצי ששוקלים רק חמישה קילוגרמים, על רופא רב חסד מהקיבוץ השכן שמביא במכוניתו חלב ומחלק לילדים. אבל "זמנים", יומון המפלגה הפרוגרסיבית, מטיל על התושבים, "שלא ידעו להתאקלם", את האחריות לכישלון.

בנובמבר 1953 מעברת פראדיה ננטשת סופית. 20 המשפחות האחרונות עוזבות לאזור פתח תקווה. משאירות מאחוריהן עבר מיוסר וחורף גלילי חדש.

גמליאלי, פה זה ארץ ישראל: סיפורה של המעברה שקלטה את עולי תימן

מיוחד: סיפור הגבורה של העולים ששרדו את יישוב האוהלים הדולפים והפחונים המיטגנים ועדיין לא זכו להכרה ולתשובה: מה עלה בגורל ילדיהם החטופים?