באמצע שנות ה–90, כשאריק שרון עוד הצטופף כפוליטיקאי בשורה השנייה, הוא הזמין ללשכתו את תא"ל במיל' יהודה דובדבני, שסיים שירות כנספח הצבאי בדרום אמריקה. שרון התעניין בשיטות לגידול פרות בארץ המתמחה בבשר משובח עבור החווה שטיפח בדרום. דובדבני התנצל, הודה שאין לו מושג בנושא, ואז שאל כבדרך אגב: "אריק, אתה יודע בכלל מי אני?".



שרון הכיר היטב את דובדבני, הלוחם שזכה בעיטור המופת על חילוץ פצועים בקרב החווה הסינית, מפקד גדוד הנח"ל המוצנח, האיש שהקים את חטיבת גבעתי, קמב"ץ חטיבת הבקעה בתקופת המרדפים. הם נתקלו זה בזה לא פעם כשהסתובבו במדים.

החווה הסינית. צילום: אורי דן, "במחנה"



אבל דובדבני לא התכוון לביוגרפיה הצבאית שלו אלא לשורשיו האישיים. "אני הבן של משה", הוא אמר למי שיכהן כעבור מספר שנים כראש ממשלת ישראל. “אריק התחיל לרעוד", דובדבני משחזר. “שלוש פעמים צלצל לאשתו לילי ואמר: ‘יהודה הוא הבן של משה'. היא ביקשה ממנו להירגע, לשתות מים, ואז, אחרי שהתעשת, אמר: ‘אתה למדת שלא משאירים פצועים בשטח מיצחק ג'יבלי מיחידת ה–101. אני את "לא משאירים פצועים בשטח" למדתי מאביך'. אריק הסתובב, פתח כספת והוציא מפה. התחיל להסביר כאילו חיכה לרגע הזה כל השנים".

משה דובדבני. צילום: פרטי



לפני 70 שנה משה דובדבני היה סרן בצבא שרק היה בתהליך הקמה. שם גדול בתחום הביטחוני עוד מלפני הכרזת העצמאות. מפקדם של נוטרים, בכיר בהגנה, מדריך בקורס קצינים. שרון היה מחניכיו. עם הקמת צה"ל הוחלט גם לייסד את חטיבה 7, לימים חטיבת שריון. בימיה הראשונים של המדינה מי חשב על טנקים?



זו הייתה יחידת רגלים מאולתרת שכוחותיה נאספו תוך כדי תנועה כדי לתת מענה למתקפות שהגיעו מכל עבר בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות. “ירושלים הייתה תחת מצור. אין מים, אין חלב לתינוקות, לחץ אימים", מספר דובדבני. “לא היו כוחות צבא ובן־גוריון קיבל החלטה שמגיעים לעיר הנצורה ובכל מחיר. התחיל ריב בינו לבין יגאל ידין, ששימש כרמטכ"ל בפועל. בן־גוריון חשב שצריך לכבוש את לטרון, ידין רצה כמה ימים להתארגנות. בן־גוריון קרא לשלמה שמיר, מח"ט חטיבה 7, הסתכל לו בעיניים ושאל: ‘אתה מוכן לצאת לתקיפה?'. שמיר הסכים".



שרון, אז צעיר בן 20, שימש כמפקד מחלקה בפלוגה שעברה הכשרה. דובדבני האב לקח על עצמו פיקוד על פלוגה שהורכבה מניצולי שואה, שרק מספר ימים לפני כן הגיעו באוניות ולא החזיקו עד אותו רגע רובה ביד.



“אחרי יומיים בארץ הם התגייסו בתל השומר", דובדבני סיפר. “ממש שארית הפליטה. אבי ידע רוסית, פולנית, יידיש, ערבית. הוא לקח אותם מהאוניה ואימן. החטיבה הוקמה תוך עשרה ימים ויצאו לקרב הראשון בלטרון. מדובר בפליט שלא נשאר שריד ממשפחתו, שלא ידע איפה הוא. אמרו לו: ‘אתה הולך להציל את ירושלים'".



הקרב בלטרון התרחש ב–25 במאי 1948. המטרה: לפתוח את הכביש לבירה, שעבר אז ממש בסמוך למנזר לטרון. ביקשו לפרוץ דרך לשיירות האספקה. זה היה אלתור אחד גדול. הציוד היה רעוע, והמידע המודיעיני התברר כלקוי: במקום פלוגה ירדנית ופטרול בריטי, כפי שחשבו, בשטח כבר היו פרושים שני גדודים חמושים בארטילריה כבדה.



נוסף לכל הכשלים בהכנות, תחילת התקיפה, שתוכננה לשעות הלילה, נדחתה לשעת בוקר, כשכל הגזרה כבר ערנית ומתוחה. “עלה השחר, ובחוץ חום אימים", יהודה מספר מפרטים שהגיעו אליו. “הם הלכו עד לאזור מטעי הזיתים שלמרגלות המנזר והתחילו לחטוף אש נוראית. שרון סיפר: ‘הייתי פצוע, שמעתי את הירי של המקלע, ולפי המנגינה זיהיתי שזה השכן שלי מכפר מל"ל. שמעתי אותו יורה עד שהמקלע נדם ואז נתתי את הפקודה הקשה בחיי, איש–איש לנפשו'".



שרון הפצוע מצא עוד חייל בדרך וביחד הצליחו לזחול ולהימלט מהתופת. דובדבני וחייליו הטריים נותרו בלב המערכה, כששדות החיטה היבשים מסביב החלו לבעור. הוא נפצע בשתי רגליו.

אריאל שרון באנדרטת לטרון. צילום: פלאש 90, משה מילנר, לע"מ



“מונדק, הרץ שלו, סחב אותו בסחיבת פצוע, הביא אותו עד להיכן שנמצא היום היישוב נווה שלום", דובדבני מספר. “אבי ניסה תוך כדי פציעה לארגן כוחות, אבל הם חטפו אש. הוא אמר למונדק: ‘אסוף פצועים ותביא אותם אלי'. היו ארבעה ומונדק כבר היה תשוש לחלוטין. אבי ביקש: ‘תעזוב אותנו ותציל את עצמך'. מונדק ענה: ‘משה, אני לא עוזב'. אבי המשיך: ‘יש לך אישה ושני ילדים, תציל את עצמך' ושם לו אקדח ברקה. מונדק השאיר קצת מים והבטיח שיגיע כוח חילוץ. הערבים המקומיים והלגיון סגרו עליהם. אנחנו יודעים בדיעבד שהיה שם קרב קצר".



כשהסתיימה הלחימה ואספו את המתים, משה דובדבני לא היה ביניהם. החלו סריקות בשטח, הרב הצבאי שלמה גורן הפעיל את קשריו במטרה למצוא את הנעדר, חשבו שאולי הירדנים לקחו אותו כקלף מיקוח, אולי נקבר בקבר אחים. עברו ארבע שנים עד שסרן דובדבני הוכר כחלל שמקום קבורתו לא נודע.



“הרב הצבאי הקים את חלקת הנעדרים בהר הרצל והיינו עורכים טקסים שם בז' באדר, יום לידתו ופטירתו של משה רבנו, שמקום קבורתו לא נודע", דובדבני נזכר. “העצים הגדולים שאתה רואה היום בהר, חלקם נשתלו על ידינו. כילד אמרתי לרב: ‘שמת לי אבן, מה אני עושה איתה?'. הוא אמר: ‘יהודה, תדבר עם אבא דרך האבן'. לא אמרתי אז קדיש. לא הייתי מסוגל".



משאלת מוות



יהודה דובדבני היה בן 3 וחצי כשאביו נהרג. אין לו שום זיכרון ממנו. הוא גדל עם אמו ואחותו בפתח תקווה, זוכר במיוחד ילדות לא קלה. “המועקה הייתה נוראית", הוא אומר. “אתה גדל עם אבא גיבור שהציב לך הוראות איך לחיות, וזה היה קשה מנשוא. אני, הילד של משה דובדבני, הולך במושבה ומרגיש את עיני כולם נעוצות בגבי. הייתי רבע עוף ואמרו לי: ‘תאכל כדי שתגדל ותהרוג הרבה ערבים'. לבית הספר באה יום אחד מורה חדשה ששאלה איך קוראים לי ואיפה אני גר. עניתי: ‘יהודה דובדבני מרחוב משה דובדבני'. היא הסתכלה בכעס: ‘מה הכתובת, ברצינות'. מהרגע הזה לא למדתי אצלה יותר".



דובדבני התגייס לצבא כשרוח אביו מרחפת מעליו. “הוא השאיר צוואה לא כתובה", יהודה משוכנע. “מפקדים הולכים קדימה, לא משאירים פצועים בשטח ואהבת עם וארץ ישראל. עם הצוואה הזו אני חי עד היום".



יהודה התגייס לצנחנים, הפך לקצין. יד ימינם של איציק מרדכי, אמנון ליפקין שחק, משה לוי ורחבעם זאבי. בכל אחד מהתפקידים בלטה אצלו המקבילה למשאלת מוות: ריצה קדימה כשמסביב הכדורים שורקים.



“שאלו לא פעם אם רציתי למות ולהגיע לרף של אבי", הוא מחייך. “התשובה היא לא, רציתי לחיות, אבל הצוואה הייתה שאחלץ פצועים בכל מחיר. אבי קבע איך אתנהג, והעוצמות הן אדירות. כל מי שרוצה לעשות פרופסורה בפסיכולוגיה צריך לבוא אלי. הייתי מ"פ בגדוד 890 במבצע שכבשנו אי בים סוף. הביצוע היה של גדוד 202, ואנחנו היינו כוח עתודה. אמורים לטוס לשארם ומשם להמשיך במסוקים. לפני ההמראה שאלו איפה אני, והתשובה הייתה ‘בהר'. כולם הבינו שמדובר בהר הרצל, שם אני מקבל את הכוח. במבצע נכנסה הסיירת לשדה מוקשים והכניסו אותי ליעד הכי קשה, מלחמה של פנים אל פנים. וחוזרת השאלה: ‘פחדת?'. לא, הייתי בהר".

יהודה דובדבני עם שמעון פרס ומוטה גור. צילום: אריאל בשור



דובדבני לא היה יוצא לפעילות בלי כובע שאביו השאיר מאחור כמזכרת. מפקד קשוח, בלתי שביר. במלחמת יום הכיפורים, בחווה הסינית, שימש כסגנו של איציק מרדכי, מג"ד 890, וקיבל את עיטור המופת, אחרי שביצע חילוץ פצועים תחת אש.  



“שם אני מגיע לרף שאבי הציב לי", דובדבני משוכנע. “שקלתי משהו כמו 48 ק"ג, נורא רזה. אני יכול לסחוב פצועים? אבל קיבלתי כוחות נפש אדירים. החינוך מהבית, ההיסטוריה, הכל התנקז לרגע הזה. שלושה סחבתי. בשלב מסוים אמרתי לאחד המ"פים: ‘אתה לוקח את הפלוגה ורץ לתעלה'. מרחק של 300–400 מטרים ואני נשארתי לבד מאחור כדי לחפות. ריכזתי את רימוני העשן אלי, העשן התאבך, משכתי אש. המצרים החלו להתקדם. לקחתי רימון, הוצאתי נצרה, כי החלטתי שאני לא נופל בשבי. באיזשהו שלב המצרים הפסיקו לנוע. הקטע שאני נשאר לבד, פותח רימון, זה החיבור לאבא. כל מה שהיו שמים לי שם, היה בר התמודדות, כי זה הרף שהוא הציב. כל החיים התכוננתי ללחצים האלה".



יש לכם 40 דקות



לדובדבני בער לספר שמיד אחרי אותה לחימה קשה בחווה הסינית, כשהגדוד סופר עשרות אבידות, היה חשוב לו לחזור מהר לכשירות לחימה. “ריכזתי את החיילים ואמרתי: ‘יש לכם 45 דקות למסדר בוקר'", הוא נזכר. “חשבו שהסתובב לי בורג. אנחנו אחרי קרב שבו חצי כוח הלך, יורים מסביב. אמרתי שאני מתכונן לרגעים האלה כל החיים. מטרת מסדר הבוקר הייתה להחזיר את הגדוד למצב שבו אחד מסתכל לשני בעיניים ואין דם ופיח. אני רציתי שיתחילו לצחצח נעליים ולמגלר את הנשק. ‘יש לכם 40 דקות, כבר עברו חמש'. לא מנקה? סטירת לחי. אחרי 45 דקות גדוד 890 עמד מגולח, מצוחצח ועם מחסניות נקיות".



זה נשמע לא אנושי.



“סיטואציה אמיתית, אתה בצור שבלבנון. מולך בניין בן 18 קומות. ילדים מתרוצצים בחצר, נשים תולות כביסה. אומרים לך שיש ירי של צלפים משם וטאח, יש לך פצוע בכוח. אתה אומר שיש ילדים, נשים, מה אני עושה, מוריד את הבית? לא. עוברות ארבע דקות והקמב"ץ שלך חוטף כדור ונהרג. בהתחלה רצית לחפש פתרון, אבל עכשיו אתה אומר פצצה של 250 ק"ג ממטוס על הבית עם הילדים והנשים. זו מלחמה. אז אחרי זה יבוא עיתונאי ויתחיל עם שמאל וימין? שיגיד. אלה החיילים שלי. אני לא רוצה שיהיה מצב שאמא תבוא ותשאל: ‘הסכמת שהבן שלי יחטוף כדור בשביל הילדים האלה?'".



אין צד אנושי במלחמה?



“עם אמנון ליפקין שחק היו לי המון שיחות נפש כסמח"ט שלו. במבצע ליטני הייתי אחראי על הטור הממונע וקבענו בסיום תנועה להיפגש בשעה שבע וחצי. ינוש, שהיה אלוף הפיקוד, אמר שלא אצליח. אמנון ענה: ‘יהודה שרץ, הוא יצליח'. מתחילים תנועה ואני עולה על מוקש אחד, מוקש שני, יורד מהשביל ופורץ דרך צדדית עם טרקטור, מקום שלא היו בו מוקשים. לפתע מתייצב מולי ילד בן 12 עם אר–פי–ג'י. יורה והורג אותו. שבע וחצי, כמו שקבענו, מגיע לאמנון עם שתי כוסות תה. אז אני מתאר לו את מה שעברנו בדרך ואומר: ‘לא יכול להיות שלום. מתייצב היום מולי ילד בן 12 עם אר–פי–ג'י'. הוא חונך בקו שאני חונכתי, האם שנינו יכולים לעשות שלום? לא חושב. יכול להיות שכילד הייתי עושה את אותו הדבר כמוהו. יש שנאה, תרבות, מורשת, צוואה מדור לדור. כשאתה לוקח את ההיסטוריה, השבטים פה נלחמו על אדמה, מים, רכוש, גמלים, כבשים. זה המזרח התיכון".



יהודה דובדבני עם עזר וייצמן. צילום: אריאל בשור
איציק, מה הסיפור?



תפקידו הצבאי האחרון של דובדבני היה נספח צה"ל בדרום אמריקה. כששב ארצה, שר הביטחון מרדכי והרמטכ"ל ליפקין שחק ביקשו שיישאר במערכת. הוא מונה לראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, היה מהוגי הרעיון להקמת הנח"ל החרדי וממקימי המכינות הקדם־צבאיות.



במשרד הביטחון עלה הרעיון לנסות לפתוח שוב את תיק ההיעדרות של אביו משה. אולי יצליחו לאתר את הקבר בעזרת יחידת אית"ן (איתור נעדרים)?



“אני נמצא עם אריק שרון בסיור בבקעה, הוא ביקש שאסביר לאיזה תורם אמריקאי עלי ועל אבא", סיפר. “פתאום טלפון משר הביטחון מרדכי, ביקש שאבוא אליו ללשכה. אני נוסע מהר לקריה, והרל"שית אומרת: ‘תיכנס, מחכים'. מה קורה, מה עשיתי? נכנס לשר שמבקש שאשב. הוא שואל איפה אחותי ניצה, איפה אמא שלנו? אני בדאגה: ‘איציק, מה הסיפור?'. הוא מסביר: ‘אני חושב שמצאנו את אבא שלך'. מהרגע הזה אני הולך על עננים. אנשים לא מבינים, כשיש לך קבר זה משהו אחר. זה יגון, עצב, אבל יש קבר".



את משה דובדבני מצאו בחודש מאי 1998, בדיוק לפני 20 שנה, בבית הקברות בנחלת יצחק, תל אביב. מתברר שאחרי הקרב בלטרון גופתו אותרה על ידי המחפשים. משום שהיה קצין, הביאו אותו וחייל נוסף לבית הקברות בתל אביב. אבל באותו יום העיר הופצצה על ידי מטוסים מצריים. בשל הכאוס, הוא נקבר בבית הקברות כחייל אלמוני.



יהודה ביקש לפתוח את הקבר, ואם זה אכן אביו, אז שגופתו תועבר לחלקה הצבאית בהר הרצל בירושלים. ההתנגדות באה מכיוון יד ימינו של שר הביטחון, חיים ישראלי, ששימש עוד כעוזרו הנאמן של בן־גוריון.



כשדובדבני למד במכללה לפיקוד ולמטה וביקש להכין עבודה על קרב לטרון, הוא נענה בשלילה. תמיד חשד שישראלי היה זה שמנע ממנו את הנבירה בחומרים הישנים. כשהגיע למשרד הביטחון, קיבל אישור לחשדו. “נכנסתי אל ישראלי לחדר וסגרתי את הדלת", דובדבני משחזר. “הוא אמר: ‘אני יודע למה באת, אתה צודק. זה אני'. הוא אמר שגנז את תיק לטרון, כי זו הייתה מורסה והוא לא רצה שישמיצו את בן־גוריון. לטרון היה כתם".



בפתיחת הקבר שוב היה זה ישראלי, בעל הכוח הרב במשרד הביטחון, שביקש למנוע את הצעד. “אמרתי לשר הביטחון שיתקשר לרב הראשי גד נבון ויגיד שיהודה רוצה לפתוח את הקבר ולקבור את אביו בהר הרצל. מרדכי שאל: ‘יש משהו שאני לא יודע עליו?'. עניתי שכן. איציק צלצל, הרב ביקש כמה דקות למחשבה וחזר עם תשובה חיובית. סיפרתי לאיציק על חוב ישן. כולם חושבים שברוך גולדשטיין הוא הסיפור הגדול הראשון במערת המכפלה. הסיפור הראשון היה איתי".



דובדבני פותח בעוד סיפור. “ב–1976 הייתי מפקד בסיס הטירונים בשא–נור. המושל בחברון, חבר אישי, אמר שהוא שוכב במיטה עם 40 מעלות חום, ביקש שאחליף אותו באופן זמני. אמרתי שאני לא איש ממשל, ענה שאשתמש בהיגיון הבריא. אחרי רבע שעה אחד המ"פים צעק בקשר: ‘נכנסו למערת המכפלה, פוגרום'. הגעתי למערה והתחלתי לבכות. ערבים נכנסו וקרעו ספרי תורה. נתתי צעקה: ‘קחו רגליים של כיסא ותתחילו לשבור ראשים'. התקשרתי לרב הפיקודי לספר מה קרה ואין תגובה ממנו. פניתי לרב גורן, שאותו אני מכיר מילדות. הוא אמר: ‘זו שעה קשה לעם ישראל, יתחילו מהומות, אל תיתן לאף אחד להיכנס, אני בדרך'. אחרי שעה וחצי הוא הגיע ונתן הוראות. מטאטאים, מסדרים. הסביר לי ולחיילים שצריך לבצע קבורה לספרי התורה. פרצתי למתחם בתי החרושת לחרסינה והעמסתי כדים גדולים על קומנדקר. מילאנו את הכדים בקרעים ובבוקר אמורה הייתה להיות הלוויה. הרב המשיך בהוראות וביקש שבלילה אקח טרקטוריסט ערבי ונחפור שישה בורות. זה בית קברות ישן, לא בדיוק יודעים איפה הקברים המקוריים. בחפירה אפשר למצוא עצמות. עשיתי כדבריו וחזרתי משם גמור לחלוטין. הרב ראה ואמר: ‘מחר נעמוד ביחד ואבקש מחילה לשנינו'.



“הרב נבון ידע על אותו סיפור ולכן הסכים לבקשה שלי. במשרד הביטחון חששו שאתפרע כשאראה את הקבר הפתוח, אמרתי שלא ידאגו ושלחתי נציג. פתחו את הקבר, אבי היה עם נעליים, התברר שהתעללו בו. הלכתי להר הרצל, בחרתי מקום שממנו רואים את חלקת הנעדרים. אחרי 50 שנה הייתה לאבי לוויה ממלכתית גדולה".

יהודה דובדבני בהלווית אביו. צילום: פלאש 90, משה מילנר, לע"מ

אתה מסוגל להבין היום את משפחות גולדין ושאול?



“מבין אותן ואת הלחימה שלהן. הערך שלא משאירים פצועים בשטח ומביאים את החללים לקבר ישראל הוא מהחשובים ללוחמים, למשפחות ולחוסן המוסרי. הקושי הוא לא בהסתערות אלא במדרגה האחרונה לפני שאתה נכנס לביתה של משפחה שכולה. הדלת פתוחה? סגורה? מי יפתח? את מי יפגשו העיניים, אחות, אמא? אתה לחוץ ובאותם רגעים צריך להיות שלם עם מה שעשית. תכננת? בדקת?".

הדר גולדין. צילום: דובר צה"ל



מישהו רוצה לדבר איתך



אחרי פרסום מציאת גופת האב, קיבל דובדבני יום אחד טלפון מרוני דניאל, הכתב הצבאי של ערוץ 2. “הוא אמר לי: ‘יש מישהו מבת ים שרוצה לדבר איתך, זו הכתובת. ממליץ שתיקח את אחותך'. שיערנו שמישהו הולך לספר לנו על אבא. נכנסים, מקבלים אותנו ילדים מבוגרים שמציגים את אביהם. הוא קם ואומר: ‘אני מונדק, סחבתי את אביכם הפצוע בקרב'. ישבנו ושמענו את הסיפור המלא ממנו. השאלה הייתה איך 50 שנה לא אמרת כלום? הוא הסביר שהתבייש, כי השאיר את משה בשטח, ואנחנו לא מבינים מי הוא היה. הוא אמר לנו: ‘כשאיים עלי עם אקדח שאעזוב אותו, אתם חושבים שהאמנתי שיירה בי? אבל כשמשה אומר תעזוב, הייתי צריך לעזוב'. לימים אחותי קיבלה שיחה ממי שהיה קצין של אבא בקרב. הוא סיפר שבזמן הלחימה התחבא באחד הכוכים וביקש מאיתנו סליחה. אמרתי לאחותי שאין מחילה, נקודה".

דובדבני ומונדק המחלץ. צילום: אריאל בשור, חמד אלמקת



השושלת הצבאית של משפחת דובדבני לא הסתיימה עם יהודה, שהגיע לתפקיד קצונה בכיר. בן אחותו הוא תא"ל במיל' משה (צ'יקו) תמיר שהיה מח"ט גולני וסיים את הקריירה הצבאית שלו בהדחה בגלל פרשת הטרקטורון. הקצין אפשר לבנו הקטין לנהוג בכלי הצבאי באירוע שהסתיים בתאונה. היום הבן הוא קצין בצבא וגם אחיו.



“רצינו שילדינו ימשיכו בדרכנו", דובדבני אומר. “לצ'יקו היו כל מיני אירועים במהלך השירות. באחד מהם הוציא את גופת בנו של נסראללה מתוך ואדי. איך? זר לא יבין זאת. אתה שואל? זה בגנים. ואף על פי שזרקו אותו מהצבא, הילדים ממשיכים את דרכו". 

תא"ל במיל' משה (צ'יקו) תמיר. צילום: חמד אלמקת



סוכר במכלי הדלק



דובדבני בן ה–73 לא נפרד לגמרי מהמסגרת שמלווה אותו כל חייו. הוא מעביר הרצאות, נפגש עם חיילים צעירים. לא מזמן היה בסיור בגזרת הדרום עם מח"טים לשעבר של גבעתי ומפקדי גדודים.



“שאלה אחת מרכזית ביקשתי לשאול", הוא אומר. “'אתם נותנים פקודה לירות, פוצעים מאות, אבל ילד הוא בסוף זה שיורה. אתם חושבים שזה עובר לו ככה בקלות? אתם לא חושבים שתהיה לזה השפעה שלילית? הוא בא הביתה, מדבר בסלון. איך אתם מטפלים בילדים בעתיד? איך אתם נותנים להם אחר כך פקודה להסתער?'. כשעשיתי מסדר בוקר אחרי הקרב בחווה הסינית, הודעתי שלא ייכנסו פסיכולוגים. המפקד שנותן את הפקודה הוא זה שיתדרך ויוציא את הלוחם מהלחץ. היום לכל גדוד יש צלפים, אתם לא מבינים שזה יהפוך לבעיה בעתיד? אמרו לי להגיד גם משהו יפה. שאלתי: ‘רוצים פתרון לבעיה הנוכחית? שהשב"כ ישלח כמה מאנשיו, שבטח יודעים איזה חברות אוטובוסים מובילות את המפגינים לגדר, יכניסו סוכר למכלי הדלק ובבוקר אף אוטובוס לא ייסע. בתחבולות תעשה לך מלחמה".



יש בעיה בצבא של היום?



“כשאבי נלחם היו 600 אלף תושבים במדינה. אווירה אחרת, קולקטיב. היום ההגשמה היא אישית. ראיתי את הטקסים של יום העצמאות. אני זוכר שבזמנו הייתי צריך לארגן את הגנרלים לבוא אליהם - והם לא רצו. יום העצמאות? זה עונש מבחינתם. אני מסתכל היום, וכל האלופים מתייצבים בבית הנשיא. יושבים ומצטלמים. אתה שם, אתה קיים. אם אתה יושב על הגבול, מי יודע עליך? התרבות היא אחרת, וזו הבעיה.



“אתה יודע מה אומרים לי מ"מים בגבעתי? פעם דור נחשב 25 שנה, היום שנתיים. אנחנו לא יכולים לדבר איתם, לא מבינים אותם'. אנחנו עוברים מליגה לאומית לאנשים בינוניים. הפלסטינים מחנכים את הילדים שלהם בצורה אדירה. תנסה עכשיו להגיד שהם מוותרים על זכות השיבה. הם לומדים לשנוא אותנו מבית הספר, ואנחנו נותנים להם כסף לקנות את הספרים. מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו. המערכת הליברלית, שוברים שתיקה ודומיהם. שואל אותי? מוציא אותם מחוץ לחוק".



טוב למות בעד ארצנו?



“למות לא, לחיות כן. הייתי במצבים שמישהו היה צריך לחלץ, לתפוס פיקוד, להוציא אנשים מהתופת. לזה חונכתי. לא אלך אחר כך לתת הסבר בתחקירים. כשרפול אמר לי שאני הולך להקים חטיבה חדשה, גבעתי, הוא ביקש דבר אחד: ‘אל תשנה את האופי שלך'".



ב–27 במאי יתקיים בלטרון כנס שכותרתו: “לא משאירים פצועים בשטח". יועלה בו סיפורו של משה דובדבני, שנהרג שם לפני 70 שנה, כמו גם סיפורו של הדר גולדין, שהוריו עדיין מחכים לגופתו המוחזקת בידי חמאס.

"כשני שומע שמצאו עוד נעדר ממלחמת השחרור, או מגוש עציון, זו הרגשה אדירה", יהודה אומר. "אני יודע שהאב והאם כבר אינם בחיים, אבל עבור מישהו אחר במשפחה זו סגירת מעגל. אני לא הולך לכך הקברים בהר הרצל, לי יש היום את הקבר שלי".