"מאז הבריחה מלבנון - ואין שם אחר לפינוי במהירות, באופן לא מסודר והשארת ציוד סודי - חלפו 18 שנה, ואני עדיין לא מבין אם צה"ל תפקד בצורה כושלת, או שזה היה מהלך של הדרג המדיני והדרג הצבאי הכי בכיר שהוסתר ממפקדי החטיבות". כך פתח אל"ם בדימוס נועם בן צבי, שפיקד בשנת 2000 על החטיבה המערבית ביק"ל, יחידת הקישור ללבנון, את חשבון הנפש הכואב שלו על מהלך הנסיגה החד–צדדית של ישראל מדרום לבנון. בגזרה שלו החלה הדרמה ביום שלישי 23 במאי, ואותה ואת תוצאותיה נתאר בהמשך. ארבע שנים הוא פיקד עליה, אבל דווקא ביום הגורלי נעדר מהשטח.



הטענה שעומדת במרכז דבריו של בן צבי: הכל היה מתוכנן ולא סיפרו למפקדי החטיבות. תוכנית שלמה - ולא עדכנו עליה לכאורה את האנשים בשטח. המח"טים, לפי בן צבי, תמכו בנסיגה, אבל מסודרת. כבר החלה היערכות לקראת הביצוע שלה בחודש יוני, ופתאום, ללא התרעה, הדרג המדיני והפיקוד הבכיר בצה"ל מוציאים לפועל נסיגה חד–צדדית, שהוסתרה לכאורה, לתחושתו, ממפקדי החטיבות. למה? זו שאלה, כאמור, שבן צבי שואל את עצמו עד היום.



בן צבי במהלך שירותו הצבאי. צילום: מאיר וקנין, סוכנות ג'יני



אתה מצביע על הדרג המדיני והצבאי הכי בכיר.
“כן, אבל לא רק לראש הממשלה ברק ולרמטכ"ל מופז, אולי גם לאלוף הפיקוד גבי אשכנזי, מפקד אוגדה 91 משה קפלינסקי ומפקד יק"ל בני גנץ. ושים לב - מדובר בארבעה רמטכ"לים. אין לי הוכחה חד–משמעית למהלך הסתרה מכוון, הגעתי למסקנה הזו באמצעות ניתוח האירועים מיום שלישי, 23 במאי, ועד יום חמישי, 25 במאי".



מה הייתה עמדתך לגבי הנסיגה מלבנון?
“כל מפקדי החטיבות בגזרה היו בעד נסיגה מסודרת. אמרו זאת בגלוי בדיונים. הרמטכ"ל מופז התנגד. אלוף הפיקוד אשכנזי ומפקדי האוגדות קפלינסקי וגנץ לא הביעו בדיונים את דעתם. אבל מכיוון שראש הממשלה ושר הביטחון הכריע, התכוננו לסגת באופן מסודר בסוף יוני. היו תוכניות מפורטות ונעשו סידורים: התחלנו לפנות ציוד ולהעביר מוצבים לצד"ל. אבל כחודש לפני המועד המתוכנן התרחש אירוע מדהים: במקום נסיגה מסודרת התחוללה בריחה. גם מי שהיה בעד נסיגה, כמוני, אינו יכול לשכוח את ביזיון הבריחה".



הבטחת בחירות


במאי 1999, סמוך לבחירות, הבטיח אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה (ישראל אחת) לראשות הממשלה, כי יוציא את צה"ל מלבנון כשנה לאחר היבחרו לתפקיד, אם אכן יזכה באמון הציבור.



אל"ם בדימוס סמי מגידו, ששירת באותה תקופה ביחידת הקישור ללבנון כחונך של מפקד צד"ל, הגנרל אנטואן לאחד, העיד: “לאחר הצהרת ברק, אנשי צד"ל חששו שישראל הולכת לעזוב אותם. הנאמנות שלהם קיבלה תפנית. ההצהרה גרמה לזעזוע רציני. הם שאלו שאלות - ולא היו תשובות. ואז הם חשבו שאולי יש כוונות זדוניות. מאותו שלב היו הרבה עריקות, ואלה שנשארו לא מילאו את התפקיד שלהם ולא דיווחו אמת. כל אחד עשה הערכת מצב עם עצמו איך נסיגת צה"ל תשפיע עליו. אנשי צד"ל התרחקו מאיתנו והחלו לשתף פעולה עם צבא לבנון וחיזבאללה".



למרות הרצון להסתיר את הנסיגה הקרבה, על מנת להפתיע את האויב בדרום לבנון, מידע בנושא הגיע לבני הברית שלנו במדינה המדממת: ככל הנראה אנשי שב"כ המליצו לאלה שעבדו עבורם לעבור לישראל. גם קצינים בכירים, שרים וחברי כנסת העבירו מידע. הגנרל לאחד ומפקד החטיבה המזרחית של צד"ל נביה אבו רפע נפגשו עם ברק בתל אביב. על פי אבו רפע, ראש הממשלה ושר הביטחון הבטיח להם שיהיה בסדר ולא הציג בפניהם את התוכנית שלו.



לאחר מכן נפגשו לאחד ומגידו עם הרמטכ"ל מופז במחנה גיבור בגליל העליון. מפקד צד"ל ביקש שוב פרטים על התוכניות של צה"ל. היו, למשל, שמועות שהצבא יישאר באזור ביטחון דק. מופז, על פי מגידו, השיב שצה"ל נגד נסיגה חד–צדדית, אבל אין הוא יכול להתחייב מה תהיה ההחלטה של ברק. לאחר הפגישה טס לאחד לצרפת וחזר רק ביום היציאה.



שיירת צד"ל ממתינה לאישור כניסה לישראל. צילום: יוסי אלוני



למרות כל הדרישות לקבל תשובות, אבו רפע טוען כי לבסוף הגנרל לאחד המנוח היה מעורב בהסתרת תוכנית הנסיגה החד–צדדית - טס לצרפת באותו זמן, כדי שלא יידרש לספק תשובות לפקודיו. הגנרל טען להגנתו, לפי בן צבי: “הכל אתם תכננתם - שלחתם אותי לאירופה כדי לעשות את הנסיגה".


ב–10 במאי החל צה"ל לפנות ציוד ממוצב רותם בגזרה המערבית. במשך שבוע נעו בלילות שיירות עם תחמושת וציוד - בין היתר רהיטים ומטבחים. כעבור שבוע הועברו המוצבים הריקים לשליטת צד"ל.



אבו רפע נזכר: “הבנו שצה"ל נוטש אותנו. הסתכלתי בעיני החיילים שלי וחשבתי מה להגיד להם. בישיבות קצינים כבר בדקנו חלופות. אחד אמר: ‘אשאר בלבנון ואשב בכלא עשר שנים'. שני חשב: ‘אברח לארצות הברית'. החלטנו להיכנע לצבא לבנון. טלפנו לביירות אבל הם לא ענו לנו. מכיוון שלאחד היה בצרפת, אני הייתי המפקד הבכיר. לילה לפני הנסיגה נפגשנו עם בני גנץ במרג' עיון. הוא אמר: ‘אתם חשובים לנו. תישארו איתנו עד הסוף. תקבלו משכורת'. ישב לידי קצין מהשב"כ של צד"ל. הוא לחש לי: ‘אמרו לנו לעזוב הלילה'. אמרתי לגנץ: ‘בני, אל תדבר יותר. נגמר הסיפור'".



חפיפה בהולנד


לאחר הפינוי המסודר של צה"ל מדרום לבנון, כפי שתוכנן, אמור היה אל"ם בן צבי לצאת להולנד, כדי למלא את תפקידו החדש: נספח צה"ל במדינה. מכיוון שנותר כביכול כחודש עד הפינוי, הוא התבקש לטוס להולנד ביום שלישי, 23 במאי, כדי לקיים חפיפה קצרה עם הנספח היוצא בני לידור ולשכור דירה למשפחתו. בן צבי היה אמור לשוב ארצה ביום ראשון.



“המטוס היה צריך להמריא בשש בערב", נזכר בן צבי. “עוד לפני זה ישבתי עם צוות של שלדג. אמרתי להם: ‘חבר'ה, אתם עושים צחוק? צה"ל הולך לסגת מלבנון ואתם מתכננים מבצע?'. הם השיבו שזו הפקודה. במהלך הפגישה קיבלתי טלפון מסגני, אברהם כהן, שאמור היה למלא את מקומי בזמן שהותי בהולנד. הוא אמר שמתקדמת לוויה של כמה מאות לבנונים לכיוון הקו האדום, הכפר קנטרה בגזרת הסלוקי, שאותו אסור לחצות. מי שמנסה לעבור - נורה. הכפר היה נטוש, אבל התברר שהנפטר היה בעבר תושב שם וקרוביו ביקשו לקבור אותו בחלקה של משפחתו. פקדתי על כהן לעצור את הלוויה בכל מחיר, גם לירות בהם אש חיה. הייתי בטוח שימלא את הפקודה. עליתי למטוס וטסתי להולנד".



בן צבי מוסיף ומספר: “בזמן שהייתי מעל לים, התברר לי מאוחר יותר, כהן קיבל הוראה לא לירות. האבלים הבינו שאיש לא מפריע להם, חצו את הקו האדום והגיעו לבית הקברות. הם קברו את הנפטר והמשיכו לכפר הסמוך טייבה. אנשי חיזבאללה ראו שהשתנו כללי המשחק. הם הצטרפו לתהלוכה והשתלטו בטייבה על המוצב שהעברנו קודם לכן לאחריות צד"ל. מפקד גדוד 70 של צד"ל נוכח בכך שהגזרה המערבית קורסת, הוא טס למפקדת יק"ל במרג' עיון, נפגש עם גנץ והבין ממנו שצה"ל לא מתכוון לעזור. אצבע לא הרימו בשביל לעזור לו. בצד"ל ראו שזה המצב והתחילו לברוח גם מהגזרה המזרחית.



“הגעתי להאג ומיהרתי לשגרירות. התקשרתי בטלפון האדום לסגני, שהיה בבינת ג'בייל. הבנתי ממנו שהגזרה המערבית קורסת ושאנשי צד"ל בורחים מהמוצבים. בלי לדווח לאיש ובלי לקבל אישור, מיהרתי לשדה התעופה, מצאתי מקום פנוי במטוס שהמריא לישראל, ולמחרת בסביבות עשר בבוקר הגעתי לנתב"ג".



בזמן הזה נכח מופז בתרגיל גיוס בגליל העליון. ההתרחשויות בדרום לבנון הפתיעו אותו. לאור ההצלחה בטייבה, יצאו תהלוכות למוצבים נוספים.


האלוף בדימוס גיורא איילנד נזכר: “כשהתהלוכות האזרחיות התעצמו, התקיימה פגישה מתוחה במוצב זרעית, בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הצפון ואלופים נוספים במטה הכללי. נשאלה השאלה מה עושים עכשיו, בשעה שצד"ל התחיל להתמוטט. היו אז שתי אפשרויות: האחת, לשלוח אוגדה או שתיים במקום צד"ל כדי להחזיק את הקו ולהילחם. השאלה הייתה אם נכון להילחם על הקו, חודש לפני שניסוג ממנו. האפשרות האחרת הייתה להתאים את עצמנו למצב שמתהווה ולהקדים את יציאת צה"ל מלבנון. במעמד ההוא, במוצב בפיקוד הצפון, ההחלטה לא הייתה פשוטה כלל.



"מה שעזר לראש הממשלה להחליט שצה"ל ייצא מיד היה קשור לא רק למציאות הצבאית כפי שתוארה, אלא גם לצירוף מקרים של אירוע מדיני. באותו בוקר התקיים דיון באו"ם, שעיקרו מתן אישור למזכיר הכללי לסכם עם ישראל את נושא היציאה מלבנון ואת נושא קו הגבול הבינלאומי. המשמעות הייתה שראש הממשלה ושר הביטחון יכול להסתמך על החלטת או"ם שמאפשרת לישראל לעשות את מה שבעצם התכוונה לעשות. כך חברו התנאים המדיניים אל המצב הצבאי".



פגישה גורלית


באותו יום חזר הגנרל לאחד מצרפת. בנמל התעופה קיבל את פניו מגידו והשניים נסעו לפגישה עם ברק. על פי מגידו, מפקד צד"ל שאל: “האם אתה מצפה שנמשיך להחזיק ברצועת הביטחון?". ברק, על פי מגידו, לא ענה. ראש הממשלה ציין רק שלדעתו תתרחש בלבנון פריחה כלכלית, המערב ישקיע בה מיליונים, וללבנונים יהיו חיים טובים. כשיצאו מלשכתו, המתין להם מפקד יחידת הקישור גנץ. זה שאל, לפי מגידו: “מה אמר ברק?". מגידו השיב: “לא הבנתי". גם לאחד השיב כי לא הבין.



גם סמר שרף אל–דין, סמל בסיירת של צד"ל, לא הבין. “עוד לפני יציאת צה"ל שהינו תשעה לוחמים במוצב העמוק ביותר בגזרה המזרחית. 16 פעמים חיזבאללה תקף אותנו. איש הקשר שלנו בצה"ל היה דרוזי מדליית אל–כרמל. התקשרתי לטלפון הנייד האישי שלו וביקשתי הוראות. הוא השיב שאסור לנו לירות. שמענו את חיזבאללה דורסים בחוץ. ביקשנו שצה"ל יפגיז ונכנסנו לבונקר. הפציצו אותנו בלי סוף במשך חמישה ימים. לאנשי חיזבאללה היו הרוגים והם הסתלקו. ביום האחרון אנחנו הסתלקנו מהבסיס בשלוש לפנות בוקר. אני הגעתי לביתי בחאצביא.



ברק והגנרל לאחד. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ



“אחרי תקופה לא ארוכה קיבלתי טלפון מחבר בישראל. הוא אמר: ‘יש לך 20 דקות לברוח. קח את המשפחה, אני מחכה לך ליד הגבול'. ידעתי שיש פה משחק גדול, אני לא פראייר. ראיתי אצלנו את חיזבאללה. ביקשתי שישלחו טנקים כדי לחלץ אותנו. החבר אמר לי: ‘צא מהכפר כרגיל. אל תסתכל לאחור. תבוא לשער פטמה, אחכה לך. כשיצאתי, קראו לעברי אנשי חיזבאללה: ‘הבוס שלך מחכה לך בפטמה. תברח למדינת ישראל, שייתנו לך לאכול שניצל".



אבו רפע: “השייח'ים הדרוזים שלנו פנו אלי ושאלו מה אני מתכוון לעשות. אמרו שהם לא רוצים לפתוח במלחמה. אמרתי להם: ‘מי שבנה 20 שנה לא מפרק הכל תוך דקה'. קראתי לקצינים ואמרתי: ‘מי שרוצה ללכת לישראל, שילך. היו כאלה שרצו להישאר וביקשו עצה מה לעשות. השבתי: ‘קחו את החיילים. אדבר עם השייח'ים שקשורים לצבא לבנון והם יעבירו אתכם אליהם'. ניסיתי להתקשר גם לקצינים הישראלים. אף אחד לא ענה. לימים נודע לי שהם קיבלו פקודה לא לענות. הצלחתי לתפוס את חבר הכנסת איוב קרא. אמר שיחכו לי בגדר. בדרך טלפן אלי דוד שלי, שהיה לו חבר, שר בממשלת לבנון. השר אמר לו: ‘תגיד לנביה שישים לב על הדרך שהוא הולך בה. יש אנשים שהוא חושב שהם ידידים שלו אבל הם יהרגו אותו'. הכוונה הייתה לאנשים מצד"ל ששירתו את חיזבאללה.



“הגעתי בצהריים לגדר עם כל המשפחה, אישה וארבעה ילדים. העברתי אותם לחורפיש וחזרתי לגדר, שם פגשתי כמה מג"דים שלנו. באו אלי אנשי משטרה צבאית ודרשו ממני את הנשק שלי. אחד מהם אמר: ‘התפקיד שלך נגמר, אדוני, תן את ה–16–M שלך'. הלכתי לכיוון החברים שלי. רדפו אחרי, עצרו וחקרו אותי ארבע שעות ליד הכפר רג'ר. אחר כך הם עלו לשני ג'יפים, הסתלקו והשאירו אותי לבד. הלכתי ברגל לבסיס שלנו במטולה. זרקתי את האקדח, הורדתי את המדים ועליתי למרצדס שלי. בתחתונים ובגופייה נסעתי למשפחה בחורפיש".



עלייה לצפון


בחזרה לבן צבי, ששב במהירות מהפסטורליה הקצרה באירופה לסערה בגבול הצפוני. “בנתב"ג חיכה לי הנהג שלי, נסענו לצפון", הוא משחזר. “התברר לי שלא רק שסגני קיבל פקודה לא לירות בלוויה שחצתה את הקו האדום, אלא שהוא לקח את שתי פלוגות החי"ר ואת פלוגת הטנקים של צה"ל בגזרה המערבית וברח דרומה. השאיר ציוד רב, כולל נגמ"שון עם ציוד סודי מאוד. על השערים בין לבנון לישראל צבאו אלפי אנשי צד"ל. אחרי זה ריכזו אותם בבסיס ליד הכנרת. נסעתי לשם ודיברתי איתם. אחרי יומיים דיברתי עם גנץ על מה שקרה. לא קיבלתי תשובות. אמרתי לו: ‘שים את המפתחות ולך הביתה'".



במבט לאחור, האם לא עשינו את הדבר הנכון?
“פינינו את לבנון בלי הרוגים. רבים רואים בכך הישג. אותי חינכו בצנחנים אחרת. הדרגים הבכירים אצלנו קיבלו מידע שאזרחים לבנונים חוצים את הקו האדום. הם אמרו לעצמם: ננצל את המצב שנוצר. למה להתעקש? למה להרוג אזרחים לבנונים ולהישאר עוד חודש ויהיו לנו הרוגים? נצא. אני משווה את הבריחה מלבנון לבריחת המצרים מערבה במלחמת ששת הימים. הם השאירו נעליים, אנחנו השארנו ציוד".



מה נאמר בתחקירים על האירוע?
“המח"טים טענו שצה"ל ברח מלבנון. אנשי צד"ל התמוטטו כי גנץ וקפלינסקי לא נתנו למפקדים שלהם פקודות ולא אפשרו להם לירות על חיזבאללה, שהשתלט על המוצבים שלהם. אם היו מפעילים מחלקה של נגמ"שים עם שלושה טנקים היו מונעים את ההתמוטטות. פגז אחד היה עוצר את המעבר של הקו האדום. התחקירים של צה"ל היו כיסוי תחת. את מה שקרה באמת צה"ל לא חקר".



אבו רפע: “זו הייתה נסיגה מיוחדת במינה. מסורבלת ובלתי מבוקרת. כשלוחמי חיזבאללה יורים עלינו בשער פטמה ואין תגובה, זה אומר מבחינתי הכל. היציאה הציגה את ישראל כמדינה חלשה בעיני הערבים. הם הבינו שניתן להביס אותה. ישראל גם לא כיבדה את ההסכמים שלה עם בני בריתה, הפגינה חוסר נאמנות כלפיהם. אנחנו, אנשי צד"ל, לא שילמנו את המחיר. אנחנו המחיר בעצמו".



תגובות


ממשרדו של אהוד ברק נמסר בתגובה: “אהוד ברק גאה בהחלטתו להוציא את כוחות צה"ל מלבנון ולקטוע בכך טרגדיה מיותרת בת 18 שנה, שעלתה בחיי לוחמים רבים. ברק גאה בכך שהיציאה בוצעה חרף התנגדויות והסתייגויות מהסוג העולה בכתבה ומסוגים אחרים - ללא אף הרוג או פצוע מבין לוחמי צה"ל. מהלכים מבצעיים לא מתבצעים על פי הזמנה אלא על פי הנסיבות. כך היה גם ביציאה מלבנון. ׳יציאה מסודרת׳ כמתואר בכתבה, שמועדה כמובן ידוע גם לחיזבאללה, הייתה מתבצעת בהכרח תחת אש, ואכן הייתה נחזית כבריחה. לטובתנו, זה בוצע כפי שבוצע.



"ברק נפגש מספר פעמים עם ראשי צד״ל ועדכן אותם ככל שניתן היה בנסיבות העניין הלא פשוטות. מעולם לא נאמרה להם על ידי ברק מילת שקר אחת. כל השאר זה רכילות ותסכולים ישנים. השאלה האמיתית שהייתה צריכה להישאל איננה מדוע זה בוצע כפי שבוצע במאי 2000, אלא מדוע זה לא בוצע עוד ב–1985? לטובת כל מי שהיו נשארים בחיים כך".



אלוף במיל' משה קפלינסקי מסר בתגובה: "לא היו דברים מעולם. את דעותי הברורות בדבר הנסיגה וההעדפה לקיים אותה בהסדר הבעתי מעל כל במה אפשרית בתוך המסגרת הצבאית. תמוהה בעיני העובדה שקצין ששהה בחו״ל בזמן הנסיגה מביע עמדה בנושא 18 שנה אחרי האירוע. אמירותיו בנושא הפקודות הן בלשון המעטה לא אמת".