בחזרה ל"מבצע דני": האם ניתן היה למנוע את מחיר הדמים?

"מבצע לרל"ר" לכיבוש לוד, רמלה, לטרון ורמאללה במלחמת העצמאות, שמפקדו יגאל אלון החליף את כינויו ל"מבצע דני", על שם דני מס מפקד הל"ה שנפלו בדרך לגוש עציון בינואר 1948, נחשב עד היום לאחד הגדולים והמסובכים בתולדות צה"ל. השתתפו בו 9,000 חיילים, ובמורשת הקרב של הצבא הוא מתואר כמוצלח במיוחד.

הביוגרפית של מפקד המבצע, פרופ' אניטה שפירא, כתבה בספר “יגאל אלון: אביב חלדו" כי השילוב בינו ובין סגנו יצחק רבין היה אידיאלי: “יגאל סיפק את המנהיגות ואת התעוזה בתכנון. רבין תרגם את הרעיונות לתוכניות ביצוע פרטניות, מדויקות, לוקחות בחשבון סיכויים מול סיכונים. יחד היו צירוף מנצח".

אבל אפשר לספק גם נקודת מבט שונה על אותו מבצע: הפעולה לכאורה לא השיגה את מטרותיה העיקריות וסבלה ממחדלים בתכנון ובפיקוד. להערכה זו שותף איש מחלקת היסטוריה של צה"ל, סא"ל ד"ר אלחנן אורן. בעבודת הדוקטור שלו שפרסם בספרו “בדרך אל העיר - מבצע דני" משנת 1976 הוא כותב: “אף כי המבצע היה ממושך יחסית בזמנו ומצומצם מאוד במרחבו הגיאוגרפי לעומת מבצעים שבאו אחריו, אינך מוצא בו כמעט מקרים של התערבות מכרעת וחורצת קרב של הפיקוד האופרטיבי תוך כדי הביצוע". אם אלון ורבין לא התערבו, אז היכן הופיע הצירוף המנצח?

• • •

מבצע דני נמשך תשעה ימים, בין 10 ל–18 ביולי 1948, לאחר חודש של הפוגה בקרבות. מכיוון שמבצע יורם, שנועד לאותן משימות בדיוק נכשל לפני ההפוגה, ניתן היה לצפות שחודש ללא אש ינוצל להכנות יסודיות - מה שלא קרה.

אבל משום שלא היה לבן־גוריון תחליף מנהיגותי, גנזה הוועדה את המלצותיה וביקשה ממנו לחזור בו מהתפטרותו. ב–7 ביולי, יומיים לפני חידוש הקרבות, התכנסה הממשלה כדי לדון במשבר. בזמן שהזקן שכב חולה בביתו, הושמעה בישיבה ביקורת על שלטונו הרודני, אבל רוב השרים הצביעו בעד חזרתו לתפקידו. המשבר חוסל באותו יום בפשרה בין הזקן לידין: הוסכם כי לא ימונה מפקד לחזית המרכז, אבל אלון יפקד על המבצע.

במשך חודש ההפוגה מטה מבצע יורם לא התפרק. אלון שעמד בראשו הכיר את מרחב הפעולה, אלא שגם במקרה זה המבצע תוכנן בחיפזון. כעת הגדודים והחטיבות לא הוכנו כראוי לבצע את המשימה הבאה. ידין העיד: “בגלל הסכסוך בזמן ההפוגה, רק ברגע האחרון יכולנו להרכיב את המטה למבצע דני".

בן־גוריון שב לאיתנו רק ב–11 ביולי, כשכוחות צה"ל השתלטו כמעט בלי קרב על לוד והכניעו את רמלה למחרת בלי קרב כלל. אלה היעדים המוגדרים היחידים שהושגו במבצע. כנראה מוטב היה לסיים אותו בשלב זה.

שתי מטרות–על היו למבצע בעיני אביו מולידו, בן־גוריון: לפתוח את פקק לטרון לירושלים לא רק לתחבורה אלא גם לצורך העברת מים ממעיינות הירקון למרגלות תל אפק סמוך לראש העין; ולסלק את האיום על גוש דן מצד הערים הערביות לוד ורמלה, שהיוו קרש קפיצה פוטנציאלי לשם עבור הלגיון העבר ירדני.

מאז 19 במאי, אז שלח את חטיבת ניצולי השואה (7) לכבוש את לטרון, תלה ב"ג את כל יהבו על המהלך הזה. ידין התנגד: “לחצנו על בן־גוריון להתמקד במצרים. המחשבה שלי הייתה שאנחנו צריכים קודם כל להילחם נגד האויב החזק יותר".

בן־גוריון טעה, לדעתי, בגישתו כלפי לוד ורמלה, הן לא היוו איום על מרכז הארץ. פרופ' בני מוריס כתב בספרו “הדרך לירושלים" כי יומיים לפני סיום ההפוגה וחידוש הקרבות, אמר המלך עבדאללה לשגריר בריטניה בעבר הירדן כי הוא מוכן לקבל מדינה יהודית ולהגיע איתה לשלום נפרד. מוריס כתב שהזקן דיווח לממשלת ישראל שעבדאללה הרחיק לכת עד כדי הודעה רשמית לישראל “'שאינו רוצה להילחם בנו ואל ניגע אנו בו'. לא יכולנו לקבל הצעתו, לוד ורמלה היו בידיו". שר הפנים יצחק גרינבוים הסביר את הכיבוש הקל של לוד ורמלה: “מי שהתבונן במהלך הקרבות ראה שעבדאללה אינו רוצה להילחם".

ביום סיום ההפוגה בישר עבדאללה למתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, שצבא ירדן “לא יירה בימים הקרובים אם לא יירו עליו". מידע זה הועבר לבן־גוריון ולמטכ"ל צה"ל. עושה רושם שלא נשקף איום על גוש דן מצד הערים לוד ורמלה. אם ביקש הזקן לסלק משם את התושבים הערבים, כפי שאכן הורה לעשות לאחר הכיבוש, הוא לא היה זקוק למבצע דני.

באשר לאספקת מזון ומים לתושבי ירושלים וציוד צבאי ללוחמים: דרך בורמה שנסללה לפני תחילת ההפוגה אפשרה העברת כל אלה לבירה. מתחילת ההפוגה תכנן מהנדס המים שמחה בלאס את “מפעל השילוח": קו מים לירושלים מחולדה. חודש אחרי סיום מבצע דני, הושלם המפעל, והמים ממקורות הירקון דרך לטרון התייתרו.

ועוד עניין שכמעט לא נזכר במה שנכתב על אותו מבצע. ירושלים, שהייתה היעד שלו, לא נכללה בו, אף על פי שאלון דרש זאת. הסיבה: הבנה בין בן־גוריון למלך כי ישראל תניח לו להשתלט על יהודה ושומרון והוא לא יתקוף אותה. זה מה שאכן קרה, אולם השניים התקשו להגיע להבנה בנושא ירושלים, איש לא היה מוכן לוותר. מה עוד שבתוכנית החלוקה נקבע שהעיר תהיה תחת ריבונות בינלאומית.

משום שהנושא היה עדין ביותר, פוליטי יותר מצבאי, מינה ראשית בן־גוריון את נאמניו ישראל עמיר ודוד שאלתיאל, ראשי המודיעין של ההגנה, לפקד על הבירה. כאשר הזקן חשש שעבדאללה יתקוף בירושלים בתגובה למבצע דני, הוא זימן בדחיפות - ביום הראשון של הפעולה - את המפקד המועדף עליו, משה דיין, שהכניע את אצ"ל בכפר ויתקין בפרשת אלטלנה. ראש הממשלה הציע לו להחליף את שאלתיאל, אולם דיין סירב משום שביקש לפקד על גדוד בקרב.

שישה ימים אחרי סיום המבצע מונה דיין למפקד חטיבת ירושלים ולמפקד המחוז - ובן־גוריון השיג את מבוקשו. העיר נחלקה בינו לבין עבדאללה, המלחמה עם המלך כמעט הסתיימה. מבצע דני נועד בין היתר למנוע את השתלטות עבדאללה על כל ירושלים, אף על פי שביולי 1948 לא הייתה לו יכולת לעשות זאת - ולכן גם לא כוונה.

• • •

במבצע דני השתתפו חטיבות הראל (בתוספת כוח מעציוני הירושלמית) ויפתח של הפלמ"ח; חטיבה 8 המשוריינת בפיקוד יצחק שדה שתוגברה בגדוד 33 של אלכסנדרוני; חטיבת קרייתי התל אביבית, חיל האוויר, חייל ההנדסה וחייל התותחנים. בגזרת המבצע פעלה רק חטיבה עבר ירדנית אחת, גדוד ממונע כעתודה, סוללת תותחים אחת עם שמונה קנים, 450 לוחמים פלסטינים וחמש פלוגות מתנדבים. חטיבה עבר ירדנית נוספת הייתה ממוקמת בגזרת ירושלים. בסך הכל הכוח הישראלי היה גדול פי שלושה מהכוח הערבי שעמד מולו.

בתשעת ימי המבצע נערכו קרבות ונכבשו כפרים ערביים רבים, שתושביהם גורשו וברחו. לפי פרופ' אלון קדיש, כפי שכתב בספר “כיבוש לוד", “שהו בלוד כאלף מזוינים מקומיים עם ציוד בלתי מספיק, כ–200 לגיונרים ושבעה משוריינים". לכיבוש העיר הוקצו חמישה גדודי צה"ל, אבל בלילה שבין 10 ל–11 ביולי רק הגדוד השלישי של הפלמ"ח היה מוכן להתקפה.

ביום ראשון 11 ביולי בשעה 11 תקפו שתי פלוגות פלמ"ח את העיר, נתקלו בירי של המגינים ונסוגו. המג"ד משה קלמן ביקש לשגר לעזרתו גדוד הטנקים, אבל לא נענה. דיין, שהגיע עם גדוד הקומנדו 89 בשעה שלוש לבן שמן, האזין בקשר לבקשתו של קלמן, התקשר למח"ט יפתח מולא כהן ותיאם עמו פריצה של אחד הגדודים ללוד - ללא ידיעת מפקדו הישיר יצחק שדה, שכעס מאוד כשנודע לו על כך.

אחרי חמש בערב נע דיין ללוד בשריונית שלל עם תותח שני פאונד שקיבלה את הכינוי “הנמר הנוראי", תשעה זחל"מים, עוד עשר שריוניות ו־20 ג'יפים. הכוח נסע בכביש הראשי של העיר, ירה לכל הכיוונים והגיע עד גבול רמלה. בדרכו חזרה הוא הסתבך בקרב עם כוח עבר ירדני שהיה ממוקם בבניין המשטרה. אחרי 47 דקות בלבד חזר דיין לבן שמן. לוד התמוטטה. לגדוד של דיין נספרו תשעה הרוגים ו–17 פצועים.

למהלך של דיין ולתוצאותיו אין דומה במלחמות ישראל. הוא העניק רוח גבית לקריירה הצבאית שלו. מפקד חטיבת גולני היום, אל"ם שי קלפר, פרסם לפני שמונה שנים מאמר בכתב העת “מערכות", שכותרתו “מנהיגות המג"ד בשדה הקרב", שעליו זכה במקום שני בפרס הרמטכ"ל לכתיבה צבאית.

“בקרב הזה", כתב קלפר, “הפגין מפקד הגדוד את התכונות הבאות: אומץ לב וחוסן נפשי לעמוד מול לחצי הקרב; מקצועיות שבאה לידי ביטוי בהגנת שדה הקרב ובהפעלה נכונה של הגדוד; הקניית ביטחון ומסוגלות; דבקות במשימה, נחישות ויוזמה; פיקוד מלפנים - בשני הקרבות היה מפקד הגדוד בראש אנשיו ברגעי ההכרעה".

בלילה נסוגה פלוגה של הלגיון מרמלה. בבוקר ה–12 ביולי תפס גדוד 42 של חטיבת קרייתי את השכונה הצפונית בעיר. הנכבדים ניסו להימלט, נתפסו וחתמו על כניעה.

בצהריים חדרו ללוד שלושה משוריינים של הלגיון, אשר לפי בני מוריס היו “במסגרת סיור או אולי בחיפוש אחר מפקד גדוד שתעה בדרכו". התפתח מולם קרב שאליו הצטרפו תושבים רבים שירו על אנשי הפלמ"ח מחלונות הבתים. אחרי חצי שעה עזבו המשוריינים את העיר. שני אנשי פלמ"ח ו–250 תושבים נהרגו.

תושבים רבים, בעיקר ילדים נשים וזקנים, ברחו למסגדים ולכנסיות. במסגד דהמש מצאו מקלט 75 נמלטים. על החלונות הם תלו דגלים לבנים. אחד עלה לצריח והשליך רימון על כוח פלמ"ח. המג"ד קלמן פקד, לפי עדותו, לחסל את כל מי שנמצא במסגד. ברשותי עדות של אחד מאנשי הפלמ"ח הטוען שהם שיגרו לעבר המקום פצצות מטען חלול דרך פיאט ו"הדביקו" את היושבים בו לקירות. שבתאי חיימוב, שהיה אדריכל העיר, ורפעת דיפסי, שהיה ממונה על המסגדים, העידו בפני כי בהוראת מערכת הביטחון המסגד היה נעול עד 1966 - כדי שהזוועה לא תיחשף. רק אז ניתן אישור להיכנס אליו, ועל הקירות נתגלו סימני דם.

בספרו של אריה יצחקי, “לטרון - המערכה על הדרך לירושלים", נטען כי יום למחרת הטבח “יגאל אלון שאל את בן־גוריון: ‘מה ייעשה באוכלוסייה זאת?'. הזקן הניף ידו בתנועה שאמרה ‘סלקו אותם'. אלון ורבין קיימו התייעצות והחליטו שחיוני לסלק את התושבים". לפי יצחקי, בקטע שצונזר מהאוטוביוגרפיה של רבין “פנקס שירות" נטען: “תושבי לוד לא עזבו מרצונם. לא היה מנוס משימוש בכוח ומיריות אזהרה כדי להניע את התושבים לצעוד כ–20 ק"מ עד שהגיעו לקווי הלגיון". אלון אישר את הפרטים באוזני.

• • •

כיבוש לוד ורמלה וכפרים במרחב השפלה וגירוש תושביהם לא רק שלא פתרו את בעיית הדרך לירושלים והמים אלא אפילו הרעו אותה. פליטים רבים הגיעו לרבת עמון ויחד עם התושבים המקומיים קיימו הפגנות נגד הלגיון, שלא הגן עליהם. המשטר בממלכה עמד בסכנה, והמלך ומפקדי הלגיון נהגו באקטיביות יתר בהמשך המבצע כדי להוכיח שאין שום קונספירציה עם ישראל.

בינתיים הצבא המצרי בדרום הגביר את יוזמותיו ההתקפיות. ידין דרש להעביר חלק מכוחות “דני" לנגב. גדוד 89 של דיין, היחיד שבכל המבצע ביצע פעולה צבאית התקפית מוצלחת של ממש על יעד מרכזי - כפי שיתברר בהמשך - נשלח דרומה.

בגלל חילוקי הדעות בפיקוד העליון, בוזבזו שני ימי לחימה ואפשרות להמשיך להכות באויב בלי לתת לו שהות להתארגנות. לצה"ל המקרטע היו דרושים, לדברי ידין, לפחות שלושה שבועות כדי להשיג את יעדי המבצע ולפתור את בעיית ירושלים. אבל בן־גוריון דרש לכבוש בכל מחיר את מרחב לטרון וגם הקפיד לא להפר את צווי מועצת הביטחון.

אלון החליט לחזור פחות או יותר על מהלך מבצע יורם, שעליו פיקד ללא הצלחה לפני ההפוגה: להשתלט על מרחב לטרון ממזרח. המשימה הוטלה על חטיבת הראל של הפלמ"ח. המח"ט יוסף טבנקין הוציא לפעולה את הגדוד השישי בפיקוד צבי זמיר. המטרה הייתה כיבוש “רכס התותחים" (פארק קנדה היום) מידי הירדנים. על הגדוד הרביעי בפיקוד יוחנן זריז היה לעבור דרכו מערבה ולהשתלט על המשטרה וסביבתה. ההנחה הייתה שהירדנים דיללו את הכוח בלטרון כדי להתמודד עם צה"ל בגזרות אחרות.

ההערכה שכלי רכב אינם יכולים לנוע על “רכס התותחים", אף על פי שהלגיון הוביל למקום תותחים במשאיות, התבררה כטעות. התוצאה: פלוגה בפיקוד אליעזר (לוסיק) הן, שכבשה את היעד, לא לקחה איתה נשק נגד טנקים מסוג פיאט, שהיה אז בשימוש צה"ל. הרעיון היה שאת הפיאטים תישא פלוגה בפיקוד זלמן כהן (זומה) שתחפה על פלוגת לוסיק בעת הכיבוש ותעביר לה אותם אחריו. פלוגה שלישית בפיקוד זיוי צפרירי אמורה הייתה לבצע התקפת הטעיה על גבעה סמוכה.

הכוח יצא למשימה בליל 16–15 ביולי. זמיר וסגנו עמוס חורב קבעו את מקומם הרחק מן היעד. פלוגת לוסיק אכן השתלטה על היעד ופלוגת זיווי מילאה את משימתה. אבל פלוגת זומה לא העבירה את הפיאטים ללוסיק. העיד לוסיק: “בטרם עלות השחר התקרבו אלינו משוריינים של הלגיון עד למרחק של מטרים מעטים. למשוריינים הייתה גם השפעה פסיכולוגית קשה מאוד.

האנשים עמדו זו הפעם הראשונה באש רצינית, ראו לראשונה טנק מתקדם לקראתם, ואין בידם נשק הגנה נגדו. קמה בהלה. האנשים התחילו להתפזר ולברוח. הנה מתפזרת הפלוגה לכל הרוחות. אולם המפקדים אזרו עוז ורוחם לא נפלה: הם התחילו להחזיר את האנשים לעמדות על ידי דוגמה אישית, בהתפרצותם לפנים אל מול האש כדי לשתקה. על המשוריינים נזרקו רימונים והם התרחקו מרחק של 40–30 מטר. הם המשיכו אומנם באש, אולם על משבר הקרב שביראת הטנקים התגברנו. הפלוגה התחברה והשיבה אש".

לוסיק יצר קשר עם זומה ודרש ממנו לשלוח את הפיאטים. גם זמיר דרש זאת ממנו. אבל זומה לא שלח. מכיוון שזמיר מיקם את עצמו רחוק, הוא לא יכול היה לפקד על זומה אישית. לפי לוסיק, “משעלה השחר ראינו כי המשלט החולש עלינו נמצא בידי הערבים. חיפשתי באופק, אימצתי ראייתי, היינו בודדים בשטח. משום שהקשר לא פעל, לא יכולתי לקבל הוראות נוספות ממטה הגדוד. שוב בדקתי את האופק. הוא היה שומם ולא נראתה בו כל תנועה של כוחותינו. ידעתי: אם נישאר במשך היום נהיה מכותרים. פקדתי על אנשי לסגת".

לפי קמ"ן הגדוד אריה טפר, עדותו של לוסיק שהתפרסמה בספר הפלמ"ח הייתה מצונזרת ולא סיפרה את כל מה שבאמת התרחש שם. לדבריו, באמצע הקרב עזב זמיר את המקום בטענה שנעקץ על ידי עקרב והעביר את הפיקוד לסגנו חורב. לוסיק ופקודיו לא נסוגו אלא ברחו בלא סדר. חיילי הלגיון רדפו אחריהם והרגו רבים.

לרשות מפקד “דני" אלון ומפקד הראל טבנקין עמד כל הגדוד הרביעי, אבל הוא נותר באפס מעשה. לא נעשה דבר כדי לבצע את המשימה או לפחות כדי לסייע לפלוגת לוסיק להיחלץ בביטחון. לאורך כל הקרב בלטו ליקויי שליטה מצד אלון, טבנקין וזמיר. וללא שליטה, אין משמעות מבצעית לפיקוד, והקרב התגלגל להקרבת לוחמים לשווא. לפי אלחנן אורן, חלל אחד פונה משדה הקרב ו–18 הרוגים ופצועים הופקרו בבריחה. הפצועים נרצחו על ידי האויב. 15 פצועים נחלצו. היסטוריונים וסופרים ששמותיהם נקשרו בפלמ"ח ובממסד השתלטו על שיח מלחמת העצמאות ועל הוראתה במערכת החינוך וביקשו להעלים את הפרשה.

• • •

שישי בצהריים, 16 ביולי, התקבל מברק ממזכיר האו"ם, הנורווגי טריגווה לי, ובו הודיע לממשלה כי מועצת הביטחון החליטה שהפסקת אש בירושלים תחול למחרת והפסקת אש בכל החזיתות כעבור יממה נוספת. בשבת בבוקר החליטו אלון, רבין ועוזריהם לכבוש את לטרון ולחסום את דרכי התגבורת של הלגיון. רדיו רמאללה שידר “פייק ניוז" כי הלגיון צפוי לכבוש בחזרה את לוד ורמלה - והשניים התייחסו לכך ברצינות. החסימה נועדה למנוע גם את האפשרות הזו. בן־גוריון רשם ביומנו: “בלטרון שתי פלוגות של הלגיון מחופרות יפה ומצוידות בנשק כבד. נפציץ אותן מהאוויר והלילה ינסו יפתח והראל לכבוש המקום". התקפה לא הייתה באותו לילה. למחרת בבוקר כתב הזקן: “מניחים שבמשך היום יכנסו ללטרון".

אלא שעד הניסיון הכושל האחרון לכבוש את לטרון אירע מגה–אסון בחסימת הכביש מבית סירא לחרבתא (מרחב מודיעין, מכבים–רעות של היום). על הגדוד הראשון של הפלמ"ח שעליו פיקד אז אתיאל עמיחי הוטל לכבוש בליל 18–17 ביולי את הכפר שילתא בפיקוד המ"פ יצחק חופי, ואת רכס חירבת כוריכור (היום היישוב הקהילתי לפיד) בפיקוד המ"פ פנחס זוסמן (סיקו). אלה התבקשו גם לפוצץ גשרים מצפון ומדרום לבית סירא. מחלקה בפיקוד קצין הסיירים והמודיעין רחבעם זאבי (גנדי) אמורה הייתה לחבל בגשר הנטוי על ואדי מאלאקי (היום נחל מודיעים). גנדי נתקל באש ולא ביצע את משימתו; “חקה" השתלט על שילטא הנטוש. הפלוגה של סיקו הגיעה ליעדה, התחפרה, אבל הזניחה מבנה על הרכס שבו הייתה ממוקמת פלוגת לגיון, אף על פי שהלוחמים הבחינו בקיומה.

הסמג"ד אסף שמחוני יעץ לסיקו לכבוש את המבנה ולחסל את הפלוגה. אבל לאחר התייעצות בקשר עם המג"ד עמיחי, דחה סיקו את ההצעה - ועד מותו סבל מייסורי מצפון על כך. הלגיונרים הזעיקו תגבורת ובשמונה בבוקר הותקפה פלוגת סיקו באש עזה שגרמה לנפגעים רבים. סיקו החליט להתגונן במקום עד חשיכה ובוא תגבורת ישראלית, אולם המג"ד הורה לו לסגת תחת אש. מתוך 80 חיילי הכוח 45 נהרגו, 25 נפצעו ואחד נפל בשבי. תשעה לא נפגעו.

יוסף ארגמן כתב בספרו “חיוור היה הלילה - גרסת סיקו": “איך זה שמתכנני המערכה לא העניקו למג"ד ולמ"פ את המודיעין הדרוש למבצע החסימה? כיצד לא העריכו שהגדוד הראשון של הלגיון יילחם שם בעוז שכזה על מנת לפרוץ את טבעת הכיתור? כיצד לא הכינו סיוע ארטילרי על אף שלגדוד השלישי באל בורג', שני ק"מ מגבעת כוריכר, היו מרגמות?". וחמור מזה: הקרב לא תוחקר לעומק לכל אורך שרשרת הפיקוד, עד יגאל אלון.

• • •

אני מניח שמרבית הקוראים שטרחו והגיעו לקטע אחרון זה, אחרי תיאור וניתוח “מבצע דני המהולל", הבחינו בכשלים מצד מי שהקימו את המדינה, בנו את צה"ל ופיקדו עליו. ועדיין, הדרמה הטרגית הזאת לא הסתיימה, שהרי את לטרון המיותרת עוד לא כבשו.

ב–12 השעות האחרונות של המבצע השיגה חטיבת הראל, כמעט באקראי, את מטרותיו של המבצע ופתרה את בעיית ירושלים לא רק עד סוף מלחמת 48' אלא עד 67': כוחות של הגדוד הרביעי של הפלמ"ח בפיקוד יוחנן זריז פעלו להרחיב מדרום את “מסדרון ירושלים" בגזרה שעליה שלטו יחידות מצריות. המטרה של ידין ואלון הייתה למנוע חבירה בין הצבא המצרי לבין הלגיון. בצהרי היום האחרון למבצע השתלטו הפלמ"חניקים על משטרת הר–טוב ועל תחנת הרכבת ונאחזו ברכס בית שמש. כך אפשרו לסלול את “כביש הגבורה" ממזכרת בתיה ועד הקסטל דרך צומת הר–טוב. הכביש נחנך ב–7 בדצמבר 1948 ושימש את ירושלים לכל מטרה עד מלחמת ששת הימים.

אבל ב–18 ביולי 1948 בן־גוריון, ידין ואלון עדיין לא הבינו את המשמעות האסטרטגית של המהלך הפלוגתי חסר האבידות בהר–טוב והחליטו לנסות שוב לכבוש את לטרון. המשימה הוטלה על שני טנקי קרומוול, שנרכשו לפני תום המנדט מאנשי שריון בריטים שערקו מיחידותיהם והצטרפו לצה"ל, שישה זחל"מים מגדוד 82 ושתי פלוגות מהגדוד הראשון של הפלמ"ח בפיקוד הסמג"ד חיים אבינועם.

ההתקפה החלה שעה וחמש דקות לפני כניסת ההפוגה לתוקף. אחרי 17 דקות פתח הטנק בירי לעבר המשטרה. שני הפגזים הראשונים פגעו ביעדם וגרמו להשמדת תותח נ"ט שהיה מוצב על גג המבנה ולמות צוותו. שותק גם מקלע בינוני שהוצב באחד מצריחי המשטרה. נדמה היה שהמשימה תושג.

אבל הפגז השלישי נתקע בקנה ומכשיר החילוץ נותר בעורף. המט"ק הבריטי החליט לשוב לאחור כדי לתקן את התקלה. זה צעק באנגלית לאבינועם כי הוא חוזר לתקן את התקלה ומיד ישוב. הסמג"ד שלא הבין את דבריו הורה לזחל"מים להסתובב לאחור ולנסוע אחרי הטנק. תם המבצע באקורד מגוחך.

לפי יצחקי, כשדווח למפקד הלגיון, הגנרל גלאב, כי צה"ל נסוג מלטרון, הוא הגיב: ‘מסור את אהבתי לחיילי'. ואז יצא מהבית, פרץ במחול סקוטי בשבילי גינתו כשהוא קורא בהתלהבות: ‘הורה, הורה'".