"לא חלמתי להיות סופר", טוען גורן. "אם היה לי חלום, אז מנעורי בגדנ"ע אוויר חלמתי להיות טייס, לא משהו אחר. עם זאת, הייתה לי זיקה חזקה לכתיבה ולשפה העברית, והרביתי לקרוא ספרות מקור. בהדרגה התחלתי להשתעשע ברעיון שיום אחד יעלה על המדפים גם ספר שלי".
"אצלי הכתיבה באה מהבית", מוסיף גורן. "אבי, בוגר בית מדרש לרבנים בקישינב בטרם עלייתו ארצה ומורה בעיסוקו בקיבוץ, היה איש ספר ואני התחנכתי על ברכיו. בהיותי בצבא, כתבתי לא רק פקודות מבצע, אלא גם מאמרי הגות שהניחו תשתית רעיונית לרפורמות שיישמתי בהמשך. מעבר לכך, עד כמה שזה יישמע מפתיע, טיסה היא עשייה מאוד יצירתית ולכן איננה זרה לכתיבה ספרותית".
"אם הספר הקודם שלי נבע משירותי הממושך בחיל האוויר, ב'נעלמים' חזרתי לימי ילדותי ונעורי בקיבוץ מרחביה, הנקרא בספר שדות–עמק", מספר. "המניע שלי לכתיבת הספר היה התהייה איך מתוך הקבוצה הקטנה של ילדים ונערים שבה גדלתי, שניים מעמודי התווך בה שלחו יד בנפשם. בספר ריככתי את שאירע להם ואצלי הם רק 'נעלמים'. הדמויות בספר אינן משקפות אחד לאחד את האנשים המציאותיים, מה גם שיצרתי בו דמות שלישית של נערה, שהיא בדיונית לחלוטין".
את אחד משני הנעלמים, המוזכר בספר כיאיר דגני, קל לזהות כסגן משנה חיים יערי, בנו של מנהיג מפ"ם מאיר יערי (משה דגני בספר), ששם קץ לחייו ב–64'. השני, שנקרא בספר מיכאל, הוא ניצול שואה, שבספר אין רמז לכך שהתאבד. "עצם ההיעלמות עניינה אותי פחות, ואני מתאר אותה בתמציתיות רבה", אומר גורן. "עניין אותי יותר הסיפור האישי של כל אחד מהשלושה לאורך חייו עם ההתרחשויות והתהפוכות שחוו, מהן חברתיות, מהן רומנטיות, מהן אפילו משעשעות שהביאו אותם בסופו של דבר להיעלמות".
"כל אחד מהשלושה נשא בחובו מילדותו מטען שהלך והתפתח לאורך השנים", אומר גורן. "אחד מהם חי בצלו של אב שהוא מנהיג דגול ולכן הוא עומד במבחן השוואתי מתמיד. השני, כאמור ניצול שואה, נושא בחובו טראומה של נטישת אם ועם התבגרותו משתלטת עליו אובססיה למצוא אותה ולגלות מדוע נטשה אותו. השלישית, שירה, כאמור הדמיונית, היא בת לאם חד–הורית שעוברת תהפוכות אישיות מקצה לקצה - ממתירנות שלוחת רסן עד לפנייה לרוחניות ולדת".
"לא שמעתי על התאבדויות בעקבות מעשהו הקיצוני של אורי אילן, אבל אנשים צעירים שמו את עצמם במקומו ושקלו איך הם היו נוהגים במצבו. אני זוכר את עצמי מתחבט כטייס צעיר בשאלה מה אעשה אם אקלע למצב הזה: האם לומר משהו בשבי או לשתוק עד מוות, מה שלא בטוח שהוא מוצדק. אין בן אדם שיודע כל כך הרבה דברים עד כדי סיכון ביטחונה של המדינה".
"אני זוכר את יערי כהוגה דעות וכמורה הדרך שכונה האדמו"ר. חזן, לעומתו, היה אדם כריזמטי, מלא קסם אישי אך פחות מעמיק בהתבטאויותיו ובכתביו, ולא נתפס כמורה הלכה".
"עמדותיו של יערי בנוגע לשאלה הערבית ולהקמת המדינה", המשיך גורן, "כמו גם נאמנותו המוחלטת לברית המועצות ולמשטר שלה, הביאו לאי־אמון כלפיו מצד דוד בן–גוריון, שהרחיק אותו מתהליכי קבלת ההחלטות בטרם קום המדינה, ולא צירף את מפלגתו, מפ"ם, לשתי הממשלות הראשונות".
גורן גדל בקיבוץ מרחביה, בלב עמק יזרעאל. "חיינו בצניעות רבה ביותר, אפילו על סף עוני, בשונה לגמרי מהחיים כיום", הוא מתרפק על ימים אחרים. "אני זוכר שעד היותי בן 13 לא היו מים זורמים בחדר של הורי. היינו הולכים למקלחת ולשירותים הציבוריים ומצחצחים שיניים בברז של הגינה. האוכל היה פשוט ביותר, ואנחנו, הילדים, שיחקנו בצעצועים מייצור עצמי בקיבוץ, כשעל מותרות כמו אופניים לא היה מה לחלום.
"חינכו אותנו על אהבת הארץ ועל קולקטיביות רעיונית. זה היה קיבוץ פורח, למרגלות גבעת המורה, שבו טיפחו את הנוי הרבה יותר מאשר היום, וסביבו השדות המוריקים בעמק של פעם, שבו טיילנו בלי סוף. זאת הייתה ארץ–ישראל היפה".
בספר מיטיב גורן לתאר בשפה קולחת את הקיבוץ של אז, בראשית המדינה, על אנשיו ועל האווירה שהייתה בו. "אלה היו ימים אחרים, שבהם החברים לא החצינו רגשות", הוא מציין. "זאת אולי מפני שאז ראו בכך הפגנת חולשה ובמקביל לא דיברו על השואה".
לגבי "החינוך המשותף", שבו גרו הילדים מגיל ינקות בבתי ילדים בנפרד מהוריהם, אומר גורן: "אכן גדלנו בבית ילדים וראינו את הורינו רק שעתיים ביום. לי אין טראומות אישיות משם. ראינו בכך צורך השעה, כשהיה חשוב לשתף את החברות במעגל העבודה. עם זאת לא אכחיש שהרבה פעמים ההורים היו חסרים לנו".
5 ביוני 67'. במטס השני של מלחמת ששת הימים חצו שלושה מטוסי ווטור מטייסת 110 של חיל האוויר את גבולות סוריה וירדן והפציצו הרחק מהבית בתנאים לא תנאים וכנגד כל הסיכויים את שדה התעופה 3–H והשמידו מטוסים של חיל האוויר העיראקי שחנו שם. גם אם היו לו בהמשך גיחות מזהירות יותר אל שטח האויב, גיחה זו ש"בהתחלה לא ידענו היכן לחפש במפה את היעד שלנו", תיזכר תמיד על ידי גורן כדרמטית ביותר מבין 400 (!) גיחות הקרב שלו וכזו שהטביעה בו חותם עמוק.
"זאת הייתה גיחה בלתי אפשרית על פי כל קריטריון מבצעי של תורת לחימה", מציין גורן, אז טייס צעיר בן 25. "למרות שיורטנו לפני שהגענו אל היעד על ידי מטוסי האויב, עמדנו במשימה. אני השמדתי שם מטוס תובלה גדול ושני מטוסי האנטר והפצצתי את המסלולים. איכשהו חזרנו בשלום מהיעד המרוחק, כשהמטוס היה בטיפות הדלק האחרונות שלו".
כטייס מיראז' 3, הפיל גורן במלחמת ההתשה מיג 21 סורי וסוחוי 7 מצרי שחדרו לסיני בניסיון לתקוף את מוצבי צה"ל: "למען האמת, ההפלות לא היו קשות במיוחד, והעליונות שלנו בקרבות האוויר הייתה תמיד ברורה וחד–משמעית. בשלבים מסוימים זה היה יותר אתגר כמעט ספורטיבי. בהתשה היו קרבות אוויר יזומים שקראנו להם 'טקסס', כאילו היינו יוצאים לשדות הציד הנצחיים לצוד מיגים. המשימות הקשות יותר היו תקיפות בעומק ובחזית באזורים מוגנים על ידי טילים, כולל תקיפות לאור ירח בגובה נמוך שהיו הקשות ביותר. העניין הוא שלקרב אוויר יש גלורי שאין בדברים אחרים".
בהיותו במלחמת יום כיפור טייס פאנטום, הפיל גורן מסוק תובלה מצרי עמוס בלוחמי קומנדו, שהוביל אחריו "ארמדה" של 12 מסוקים בדרכם לפשיטה על בסיס רפידים. הייתה זו שעת בין ערביים, כשבחסות החשיכה נעלמו המסוקים האחרים. הפלת המסוק המוביל סיכלה את הפשיטה על הבסיס. לדברי גורן, זאת הייתה הפלה קריטית, משום שהבסיס העורפי ברפידים לא היה ערוך לתקיפה אווירית, לא כל שכן לפשיטת קומנדו. ברור לו שאם זו הייתה מצליחה להם, עלול היה להתרחש אסון בבסיס".
"עם זאת", הוא אומר, "בהמשך המלחמה פיתח חיל האוויר טקטיקות חדשות, והלחימה האווירית הפכה יעילה מאוד, ואפשרה למרות התנאים הקשים להעביר את המלחמה לשטח האויב ולהגיע 100 ק"מ מקהיר ו–40 ק"מ מדמשק. בעקבות מלחמה זו הפיק חיל האוויר את הלקחים ופיתח תורות לחימה ואמל"ח, שיושמו בהצלחה במלחמת לבנון הראשונה".
"הקרדיט על התכנון ועל השליטה המבצעית הלך - ובצדק - למי שהיה רמ"ח מבצעים אחרי, אביאם סלע, שהוא משכמו ומעלה, ועוד יותר לטייסים האמיצים שביצעו את התקיפה בפועל", מעיר גורן. "באשר אלי, מסתבר שאי אפשר להספיק הכל. צריך גם מזל בחיים. החמצת תקיפת הכור בעיראק לא הייתה ההחמצה היחידה שלי. החמצות לא חסרו לי, אבל לשמחתי טעויות מקצועיות עשיתי מעט מאוד".
בתפקידיו הבאים היה גורן מפקד בסיס חצור, ראש להק מודיעין, ראש להק אוויר, ראש מטה חיל האוויר וסגן מפקד החיל. בתפקידו זה פעל נמרצות להפסקת פיתוח מטוס הלביא. "אני שלם לחלוטין עם המהלך הזה", הוא מצהיר 30 שנה לאחר המחלוקת שעוררה פולמוס ציבורי עז. "הלביא היה קטן וחלש יותר מה–F16. אומנם הוא היה המוביל בעולם מבחינת התחכום הטכנולוגי של מערכות האוויוניקה שלו, אבל היה מוגבל מבחינת הטווח שלו ומבחינת כמות החימוש שיכול היה לשאת. לו היינו מתעקשים עליו, זה היה מונע הצטיידות במטוסי F16 ו־F15 מהדגמים המתקדמים שהיו יכולים להגיע ל'מעגל שלישי', כולל איראן, וזה גם היה גורם לשעבוד תקציב הביטחון לפרויקט אחד תוך כדי עצירת פיתוחים חדשים של נשק".
"לא רק שזה היה חונק את צה"ל", הוא מוסיף, "בסופו של דבר זה היה גם מסבך אותנו עם השדולה החזקה של התעשיות הביטחוניות בארצות הברית. כך התפנו לנו תקציבים לפרויקטים לא פחות חשובים, כמו נושא כלי הטיס הבלתי מאוישים. כששומעים על הישגיהם, זה במידה רבה הודות לביטול הלביא".
בעקבות אביהו בן–נון, שהיה הראשון שהגיע למטכ"ל לפני פיקוד על חיל האוויר, חצה גורן ב–89' את הקווים לעבר ה"ירוקים", כשהתמנה לראש אכ"א בדרגת אלוף.
שהוא נשאל אם כחיל אווירניק בדם זה היה מעבר מסובך מבחינתו, משיב גורן: "כשהייתי בין המועמדים לתפקיד, היו שאמרו שלתפקיד כזה של עיסוק באנשים צריך להבין את המנטליות של החיילים דרך הרגליים. מי שהתעקש על המינוי שלי היה הרמטכ"ל דן שומרון, בגיבויו של שר הביטחון יצחק רבין. על חששות הממנים חיפתה הידיעה שביכולתי להביא לכלל צה"ל דברים הקשורים לתרבות הארגונית בחיל האוויר, שעליו שומרון היה אומר בהומור ש'זה צבא זר, אך ידידותי".
גורן מספר על המהפכה שחולל בצה"ל כראש אכ"א, תוך שימת דגש על הערכת ומינוי קצינים על פי קריטריונים ונוהלי קידום אובייקטיביים; יישום תרבות ארגונית של תהליכי תכנון מסודרים, כשפקודות מבוצעות עד תום; פיתוח וטיפוח קצונה צעירה ואיכותית, וגם קיום סביבת עבודה המכבדת את בעליה. "את זה הבאתי אל כוחות היבשה מחיל האוויר", הוא מציין.
"כמו כן, בכהונתי זו נעשה מהפך בשירות המילואים; נעשה טיפול יסודי בשירות הדרוזים והבדואים בצה"ל; ומכיוון שעדיין לא היה פיקוד העורף, בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה הטיל עלי הרמטכ"ל שומרון לטפל בנושאים שנגעו לתפקוד האוכלוסייה האזרחית תחת איום הסקאדים שנחתו על המדינה. כמו כן, אז הושלם אכלוס היישוב רעות והוקם פרויקט נוה אפק, בראש העין".
גורן מודה שהתכוון לפנות לתפקיד ביצועי במגזר הציבורי, כגון מנכ"ל משרד ממשלתי: "בשנות ה–90, כשהייתי מאוד קרוב לאהוד ברק - אם כי כמו רבים אחרים נדחקתי על ידו בהמשך הצדה - עזרתי לו כראש המטה שלו בפריימריז בעבודה לקראת בחירות 96'. ההמשך ידוע - שמעון פרס הפסיד לבנימין נתניהו בעוד שהעבודה נשארה בחוץ וגם אני. מאחר שהתוכנית שלי השתבשה, פניתי למגזר העסקי ושוב לא הייתי פעיל בפוליטיקה.
"במקום זה רכשתי את חברת שירגל כנפיים, המפעילה בית ספר ללימודים עיוניים של תעופה אזרחית, שמקנה את הידע הנדרש לעובדי טיס מכל סוג שהוא, מטייסים חובבים ועד קברניטים בחברות תעופה, גם פקחי טיסה, מפעילי כלי טיס בלתי מאוישים ועוד. החברה צמחה באופן דרמטי תחת ניהולי".
"טסתי אחרי פרישתי מחיל האוויר במטוסים קלים והפסקתי ביוזמתי כשהגעתי לגיל 70".
כשגורן, הנשוי בשנית לשולי ומתגורר ברמת השרון, נשאל אם העביר לילדיו את מורשת חיל האוויר, הוא נותן להבין שיש לו משפחה מעופפת. לדבריו, שלושת בניו שירתו כטייסים בחיל האוויר ובתו שירתה כפקידת מבצעים בחיל. לימים נישאה לטייס.
התרעות פיקוד העורף