"זו אחת התקופות הסוערות שאני מכיר מבחינה ביטחונית”, מודה המפקד היוצא של מערך ההגנה האווירית בחיל האוויר, תא”ל צביקה חיימוביץ’, שסיים את תפקידו בשבוע שעבר.

אנחנו נפגשים בסוללת כיפת ברזל, שם הוא מסכם 33 שנות שירות צבאי. אפילו בשבילו השנה האחרונה הייתה חריגה. “33 שנים אני בביזנס הזה, אבל רק בשנה החולפת יירטנו מטוס קרב סורי וכמה מל”טים של חיזבאללה וסוריה”, הוא אומר. “ב־10 במאי האיראנים ירו עלינו רקטות, ויום למחרת כבר היינו בסבב הסלמה בעזה”.

חיימוביץ’ ריאלי. הנחת המוצא של הצבא היא כי למרות השבועיים האחרונים השקטים יחסית בדרום ובצפון, המתיחות בצפון לא תיעלם כל כך מהר, גם אם מלחמת האזרחים בסוריה תסתיים. זאת בייחוד כאשר בישראל כבר העבירו במסרים ברורים, וכנראה גם בפעולות בשטח, שחיל האוויר ימשיך לפעול בסוריה נגד ההתבססות האיראנית והתעצמות חיזבאללה, גם לאחר סיום מלחמת האזרחים. “מה שאתה רואה מעל פני השטח - זה כמו מה שנמצא מעל פני הים”, הוא אומר. “אתה לא רואה מה קורה מתחת לפני הים. מעל פני הים לכאורה יש שקט, יש תיירות פנים וחוץ, וזה מצוין לאזרחים, לחברה, למדינה. אבל מתחת לפני השטח מתרחשים תהליכים שהם בתנועתיות ובהתעצבות קבועה בשנים האחרונות”.



במידה רבה הנתונים הסטטיסטיים מספרים אולי בצורה המדויקת ביותר עד כמה השנה האחרונה הייתה יוצאת דופן מבחינה ביטחונית: ב־75% מהזמן כל הכוחות הסדירים והיחידות של מערך ההגנה האווירית היו פרוסים בשטח באופן מלא. נוסף לכך גויסו כוחות מילואים בתקופות מתוחות, שבהן מדינת ישראל לא הייתה רחוקה ממלחמה שעמדה בפתח. לתפיסתו של חיימוביץ’, מערכות ההגנה מרחיקות את המלחמה, וישראל תגדיל באופן משמעותי את תקציבי ההגנה גם בשנים הקרובות.

מה תמונת המצב היום?
“זו שאלה מורכבת בשל שלל הזירות והאיומים סביבנו. בשנים האחרונות אנחנו נדרשים לתת מענה לכמה חזיתות וזירות בו־זמנית. מתעצבת כאן חזית צפונית שהיא שונה ואחרת מלפני שנים, והיא כוללת את החיבור של סוריה ולבנון לחזית אחת ללא גבולות. חיזבאללה עצמו נמצא בסוריה ובלבנון, כך שאינו יודע בעצמו היכן מרכז הכובד שלו. אני מציע לא לשים עוד כותרות ולעשות טקסי סיום למלחמה בסוריה. אני לא רואה עדיין את הסיום, הרי זה נמשך כבר יותר משבע שנים”.

אם אכן זה יסתיים, מה ישתנה בכוננות הישראלית?
“לפני שבע שנים חיזבאללה לא היה בסוריה והיום הוא שם. האם ביום שאחרי מלחמת האזרחים בסוריה יעזוב חיזבאללה את סוריה ויחזור ללבנון? אני לא יודע לנבא את זה. היום אני לא יודע להגיד דה־פקטו אם הדבר הזה ישוב לקדמותו. גם הנוכחות של איראן בסוריה לא הייתה קיימת לפני מלחמת האזרחים, וכיום היא מבססת את ההיערכות והנוכחות שלה שם. האם זה ייעלם ביום שאחרי? אנחנו עושים הכל כדי שזה יקרה: מאמצים מדיניים, מאמצים צבאיים ואסטרטגיים. אני מתקשה לראות את האיראנים מוותרים על הנוכחות והאחיזה בסוריה והולכים. זהו היעד הישראלי מספר אחת בזירה הצפונית - להרחיק את האיראנים. צריכים לעשות הכל כדי למנוע את ההתבססות האיראנית. אנחנו לא רוצים שהגבול האיראני, שהוא 1,200 קילומטרים מכאן, יהיה במרחק של 20־40 קילומטרים מהגבול שלנו”.



בהינתן שהמלחמה בסוריה מסתיימת והאיראנים נשארים, אתם נערכים להמשך חיכוך?
“הנוכחות הרוסית - מעצמה שנוכחת בצורה דומיננטית באזור – משפיעה על התשובה לשאלה הזאת. עצם זה שנוכחת כאן מעצמה - לא ברמה דקלרטיבית אלא מעשית – הופכת אותה שותפה בלחימה במרחב רמת הגולן. היא לא אויבת של מדינת ישראל, ולכן אתה עושה הכל כדי להימנע מחיכוך. אבל פעולה של רוסים בשיתוף איראנים וסורים מייצרת מרחב קטן וצפוף עם מקדם חיכוך גדול. אתה רוצה לעשות הכל כדי למנוע את החיכוך הזה”.

כלומר אנו לא צפויים לראות בצפון ירידה בכוננות בחודשים הקרובים.
“מול שלושת המרכיבים בזירה הצפונית – חיזבאללה, איראן ורוסיה - אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתבונן מהצד על המציאות הזאת. אין לי פריווילגיה ליטול סיכונים. יש כאן תמונה שמחייבת אותנו להיות דרוכים ומוכנים להגיב”.

הנחת המוצא היא שישראל תמשיך לפעול כל עוד האיראנים בסוריה?
“הנחת המוצא היא שאנחנו כמדינה, כצבא וכחיל אוויר נעשה כל מה שצריך כדי למנוע את ההתבססות האיראנית בסוריה ולמנוע מחיזבאללה להצטייד בנשק אסטרטגי שעלול לירות לכיוון שלנו. זו האסטרטגיה שלנו. היא לא השתנתה בשנים האחרונות, היא רק נהיית מורכבת ומאתגרת יותר”.

זה בוודאי יהיה יותר מורכב לבצע פעולות כאשר מלחמת האזרחים בסוריה תסתיים ויחסי הכוחות יהיו ברורים יותר.
“אנחנו לא מתערבים בלחימה בסוריה, אנחנו לא צד שם. אם מתחת לשקט יש מדינה וצבא שמתבססים – זה לא שקט. זו סערה, ולא בכוס של מים. אם חיזבאללה נלחם בסוריה, מצטייד באמצעי לחימה חדשים ומשפר מיומנות וכשירות - זה לא שקט. אם הצבא הסורי נלחם ומצטייד - זה לא שקט. אנחנו נפגוש פה סוריה אחרת, והסוריה הזאת צריכה לפגוש אותנו מוכנים יותר.לשמחתי אנחנו עושים את זה. כשאני מסתכל על הצדדים השונים שעומדים מולנו, אני רואה שיש להם מכנים משותפים. עיקר המאמץ שלהם תופס אותי. הם מצטיידים בנשק תלול מסלול מכל הסוגים, מכל הטווחים ומכל הגוונים. הם בעיקר רוצים להביא איום קטלני ומדויק יותר למקומות שלתפיסתם הם משמעותיים יותר”.

צעד אחד לפני

חיימוביץ', בתחילת שנות ה־50 לחייו, שפורש כעת מצה”ל לאחר 33 שנה, התגייס ב־1985 ומילא מגוון תפקידים בחיל האוויר. בין היתר, שימש כמפקד גדוד 946, כמפקד מגמת פיקוד בבית הספר להגנה אווירית, כראש ענף תורה והדרכה במפקדת הגנה אווירית, כמפקד אגד נ"מ צפון וכמפקד כנף 167. באוגוסט 2015 מונה למפקד מערך ההגנה האווירית. הוא מתגורר בצור יגאל, נשוי לסיגל ואב לשניים. מי שיחליף אותו כעת כראש מערך ההגנה האווירית הוא תא”ל רן (רנכו) כוכב.

לדברי חיימוביץ’, מה שבעיקר השתנה בשנה האחרונה הוא הצורך לתת מענה לכמה זירות בעת ובעונה אחת. אחד האירועים הדרמטיים ביותר בזירה האווירית בשנה החולפת היה חדירתו של מל”ט איראני משטח סוריה לישראל בפברואר האחרון. המל”ט יורט בידי מסוק קרב, ובתגובה לחדירה תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי בסוריה. בעקבות ירי סורי לעבר המטוסים, אחד מהם נאלץ לנטוש והתרסק בשטח ישראל. כמו כן, בשנה האחרונה עלו לכותרות עשרות תקיפות של מחסני תחמושת ושיירות נשק איראניות בסוריה, שלפי מקורות זרים יוחסו לישראל. בשבוע שעבר הודיע צה"ל באופן רשמי שבשנה וחצי האחרונות בוצעו כ־200 תקיפות של יעדים שונים בסוריה, הכוללים בעיקר מטרות של נשק מתקדם ותשתיות צבאיות של משמרות המהפכה האיראניות ברחבי סוריה. תקיפות אלה כללו הטלות של כ־800 טילים ופצצות, רובם ממטוסי קרב.

בינתיים, חיימוביץ’ מוטרד מאוד ממה שהוא מכנה “האיום האווירי החדש”. “האיום הזה מורכב ממל”טים, ממזל”טים ומרחפנים, שהם יותר נמוכים, יותר מהירים ויותר קטלניים”, הוא אומר. “לפני שלוש וחמש שנים היו כאלה שאמרו שהאיום האווירי נעלם, אבל למעשה הוא רק שינה מצב”.

בזעיר אנפין, הקושי בהתמודדות עם טרור העפיפונים מצביע על הקושי האפשרי במציאת פתרונות צבאיים לטכנולוגיות שלעתים קיימות כמוצר שלם בשוק האזרחי. בחיל האוויר מתבצע בימים אלו מחקר עמוק בניסיון למצוא פתרונות להתמודדות עתידית עם רחפנים. חיימוביץ’ טוען שזמן הפיתוח וביסוס היכולת המבצעית נגד האיום החדש עשוי להימשך כשלוש שנים.



אתה חושב שהמלחמה הבאה תעמוד בסימן רחפנים ומל”טים?
“המלחמה הבאה תעמוד בסימן של חימוש רב שהצד השני יירה עלינו - מפצצות מרגמה קצרות טווח ועד טילים ארוכי טווח. מה שיהיה שונה בעימות הבא הוא שבממד האווירי הנמוך נפגוש אזור שיהיה רווי כלי טיס זעירים, מל”טים ורחפנים. לנו, כמערך הגנה אווירית, זה ממש לא משנה אם חומר הנפץ יתעופף לכיוון ישראל באמצעות טיל או מל”ט. יש מל”טים שמסוגלים לשאת כ־200־300 קילו חומר נפץ”.

אבל חיימוביץ’ טוען שהאתגרים הללו לא חייבים להגיע רק במלחמה כוללת וגדולה. “אנחנו חוזרים להשתמש במתודות של פעם ממלחמה גדולה; חוזרים לימי קרב. בשנה האחרונה לא היו מלחמות גדולות, אבל היו ימי קרב, וזה בפירוש תרחיש שיכול להתממש גם בשנה הקרובה”, הוא אומר. “האויב ינסה להפתיע באמצעים חדשים, בניסיון לעקוף את היתרון הטכנולוגי של חיל האוויר וצה”ל. זו לא צריכה להיות מלחמה בסגנון יום כיפור. אין כבר מלחמות גדולות. הסיפור זה לא רק הכמויות, אלא גם עניין של בחירות. הרי יש לך א־סימטריה במלחמה הזאת. אנחנו כצבא רוצים לקצר את ההיערכות, ואילו הם רוצים להאריך את המערכה. לכן אנחנו לא רוצים לאפשר להם התחמשות באלפים, מה שיאפשר להם עימות לאורך זמן”.

מה תמונת המצב בהתמודדות עם רחפנים?
“חיל האוויר מוביל היום את מאמצי הפיתוח, והוקם שם גוף ייעודי שמכווין גם את התעשיות הביטחוניות. אין היום פתרון מוחלט לצרכים הביטחוניים והאזרחיים של ישראל. אנחנו צריכים מערכת שתדע לגלות את הרחפן עוד בעומק שטח האויב, תגלה את הרחפן במרחק קילומטרים מהגבול כאשר מדובר בכלי פלסטיק שטס בגבהים נמוכים. זה אתגר ענק. בסופו של תהליך אני לא יודע אם נצטרך להקים יחידה נפרדת לנושא, אבל חד־משמעית זה ידרוש התאמה ארגונית. אנחנו לא רוצים להשקיע בטילים שיעופו לעבר רחפנים. אין עדיין צבא בעולם או טכנולוגיה קיימת שמספקים פתרונות לצרכים שלנו. אנחנו צריכים לגלות את זה רחוק יותר ולהפיל בלי שזה ישבש את המערכות שלנו מבחינה צבאית או אזרחית.

“הנושא של כלי הטיס הבלתי מאוישים (כטב"ם) הוא כבר סיפור אחר. מעבר לשימוש בשנה האחרונה שבוצע בסוללות הפטריוט, התפיסה המובילה בהתמודדות העתידית עם הכטב”מים היא בוורסטיליות של מערכות ההגנה האוויריות הקיימות. אני מלווה את כיפת ברזל מהיום הראשון שלה. חוץ מהשם והכותרת, אי אפשר להשוות בין כיפת ברזל של תחילת הדרך לזו של היום. אין לזה אח ורע בעולם. בתחרות הזאת אתה נדרש כל הזמן ללמוד, לעדכן ולשפר את המערכות, וזה בסוף מביא אותך ליכולות טובות הרבה יותר. אנחנו צועדים לעבר יותר ויותר מערכות ורסטיליות שיודעות לעשות גם וגם. טילי יאחונט יוכלו בעתיד להתמודד גם עם טילי שיוט, כיפת ברזל תוכל להתמודד עם נשק תלול מסלול. זה נותן הרבה יותר גמישות. הבאנו את המערכת של כיפת ברזל לפעול ביכולות ובתנאים שגם מי שייצר אותה לא מאמין להן. הניסויים של כיפת ברזל הצליחו מעל ומעבר, והיכולת מוכחת ומשתפרת”.

“שינינו בשנים האחרונות את כל תפיסת ההגנה האווירית", מבהיר חיימוביץ'. "היום אנחנו במצב של טשטוש גזרות האחריות בין המערכות ומעבר מתפיסה של שכבות פעולה לשילוב ואינטגרציה מבצעית. הרעיון בסופו של דבר הוא לפתח מערך שבו מערכות ההגנה השונות מדברות אחת עם השנייה ופועלות על פי הצורך”.

מה בנוגע להתחמשות הצד השני?
“בכל מרחב האיומים אני נותן קרדיט לצד השני שלומד מהאירועים. אנחנו רואים שהם מעבירים ביניהם את הלקחים, הם מנסים להתמודד עם היכולות שלנו, ולכן זה מרוץ. אני רוצה להיות צעד אחד לפניהם. אנחנו לא שוקטים על השמרים שלנו.

כשנסראללה מדבר בנאומים שלו על פגיעה בחיפה או בחדרה, אין לנו פריווילגיה לא להתייחס לדברים האלה. זה מחייב אותנו לשפר את היכולת, את המענה ואת תפיסות ההפעלה כדי להיות מוכנים. כשיפגוש אותי האיום של נסראללה, הוא ימצא יכולות בהגנה ובהתקפה. אני אומר את זה מתוך ידיעה. זו התוצאה של המרוץ בשנים האחרונות”.

אתה חושב שהעורף הישראלי מוכן למלחמה?
“כשאני פוגש את החברה האזרחית, אני רואה שהיא מורגלת למציאות שבה יורים רקטה, והסיכוי גבוה מאוד שיהיה יירוט. מלחמות גדולות לא קורות כל יום”.



אבל אם תפרוץ מלחמה, הצבא והדרג המדיני יידרשו להחלטות קשות: על מה מגנים ועל מה לא.
“זה עניין של סדר עדיפויות. אי אפשר להגן על הכל כל הזמן. יהיו תעדופים בין זירות ובין יעדים. מערכות כיפת ברזל, קלע דוד וחץ 2 ו־3 (מערכת נגד טילים בליסטיים – טל”ר) עובדות. עכשיו זה מספיק גמיש ודיפרנציאלי, כך שלא בכל מקום צריך את כל השכבות הללו. אין לאף מדינה את היכולות הללו. אין אף מדינה בעולם שמאז מלחמת לבנון השנייה נורו אליה קרוב ל־14 אלף חימושים ב־12 שנה, בהם 3,350 חימושים במלחמת לבנון השנייה. 800 בעופרת יצוקה, 1,500 בעמוד ענן ו־4,700 בצוק איתן. מול הדבר הזה בנינו פתרונות. התפקיד שלנו במלחמה הבאה הוא לצמצם את המספרים”.

אם האזרח לא יבין שבמלחמה ייפלו רקטות גם בתל אביב, החוסן הלאומי יהיה נמוך.
“בצבא ובחיל האוויר תמיד עמדנו על העניין הזה שבמלחמה הבאה ייפלו טילים ורקטות. מלחמה של חודשיים־שלושה תגיע לאלפים. אם לפני כמה שנים הייתי יכול להגיד לך שפצמ”ר הוא עד 7 קילומטרים, רקטה היא עד 100 קילומטרים וטיל הוא מ־100 קילומטרים וצפונה, כיום היטשטשו הגבולות. פצמ”ר יכול להפוך יותר רחוק וטיל יותר קצר, אין משמעות לחלוקה המקצועית של פעם. אי אפשר לעשות הבחנה ביניהם. אם יש לי עכשיו איום שהוא יותר ניכר, גדול, קטלני ומדויק – לא אחסוך משאבים וארצה ליירט אותו עם קלע דוד ועם כיפת ברזל. יש לי שלוש או ארבע מערכות שחולקות יחד את המרחב הזה. אין יותר חלוקה דיכוטומית.

“האמירות שאני שומע על עלות כספית של טילי היירוט אל מול מחיר הטיל - זו דמגוגיה בגרוש. להגיד שקסאם או גראד עולים 1,000 שקל מול טיל מיירט של 100 אלף דולר – זו אמירה סתמית. את הבדיקה צריך לעשות בהסתכלות רחבה יותר: מה היה הנזק שנגרם כתוצאה ממלחמה, הפסד ימי עבודה, נזק לרכוש, אובדן תחושת הביטחון והשלכות על תיירות”.

ואולי בכל זאת יש כאן טרור כלכלי ותודעתי שמופעל ללא הפסקה, מתוך ידיעה שעל טילים שישראל מיירטת, אין מחיר ענישה גדול לחמאס.
“אני אומר לך מניסיון אישי, הפן הכלכלי מעולם לא היה שיקול בהפעלת הכוח שלנו”.

אחת הבעיות בעימותים האחרונים הייתה קשורה לסוגיית המלאי של הציוד והתחמושת, שהגיע ברוב המבצעים האחרונים לקו האדום. במלחמה הבאה יעלה שיקול של מלאי על השולחן?
“שיקול של מלאי הוא לא כלכלי, אלא קשור לאורך נשימה. האם זה משפיע על המדיניות של היירוט? בהחלט כן”.

כמה השתפרנו בנושא המלאי?
“הרבה. אני לא יכול לשתף במספרים, אבל השיפור הוא בשיעור ניכר”.

אם יפרוץ עימות ארוך, לא יהיו לנו פערים?
“אני מעריך שזה לא יגיע למצב הזה, מכיוון שאני מכיר את המספרים, והם גדלים כל הזמן, גם עכשיו כשאנחנו מדברים. יש לנו כמויות גדולות מאוד לעומת העבר, ולא רק בכיפת ברזל. מצבנו טוב הרבה יותר”.

לא סוללות, יכולות

ביולי האחרון עלתה מערכת קלע דוד לכותרות. על רקע אזעקות שהופעלו בצפון וקולות של פיצוצים, התברר כי סוריה ירתה טילים בליסטיים במסגרת המלחמה המתנהלת בה. מכיוון שהיה חשש שהם ייפלו בשטח ישראל, שיגר צה”ל לראשונה שני טילים של מערכת קלע דוד בניסיון ליירט אותם. לעומת כיפת ברזל, שהצליחה ביירוט כבר במבחן הראשון שלה ב־2011, זה של קלע דוד הסתיים בכישלון. המיירט הראשון של קלע דוד השמיד את עצמו מעל הכנרת וחלקיו נפלו בישראל. המיירט השני נפל בשטח סוריה והחטיא את המטרה. בעקבות כך עלה חשש ששבריו, אם יש כאלה, יגיעו לבעלות הברית של אסד והן ינסו ללמוד את הטכנולוגיה המתקדמת שפיתחו ישראל וארצות הברית.

“זו הייתה הפעלה מבצעית ראשונה”, אומר כעת חיימוביץ’. “הסורים ירו עשרות טילי SS-21 בפרק זמן קצר, במסגרת המלחמה הפנימית, ופגעו 500 מטר מזרחית לגדר. היינו צריכים להחליט אם ליירט, ואם זה בשטח ישראל או לא. ראינו שבשאר המקרים הנפילות היו בשטח הסורי. אף אחד מהטילים לא פגע בשטח מדינת ישראל. אם זה היה מכוון לשטח ישראל, זה היה מיורט”.



מה גרם לאי־פגיעה בטילים בשטח הסורי?
“למרות התחקירים, אני לא יודע להגיד באופן מלא. אולי בגלל שזה בשטח סוריה, המיירט התייחס לטיל כאל מטרה לא מאיימת, ולכן מבחינתו כבר לא הייתה מטרה. אנחנו בכל מקרה רוצים שהוא יפיל אותו, ואנחנו כבר משפרים את זה”.

חיימוביץ’ מבהיר שזוהי תקלה טכנית שנמצאת בטיפול. “אנחנו בעיצומם של תהליכים. ביצענו שינויים מול התעשיות הביטחוניות, שינויים של תוכנה, למדנו מהאירוע הזה הרבה והמערכת משתפרת”, הוא אומר. “מבחן האמת הוא בסוף הפלטפורמה הטובה ביותר לשינוי. החיכוך המבצעי הוא שדה הניסויים הכי טוב שיש לנו”.

יש לנו יכולות לתת הגנה גם לשטח האויב?
“מותאמות חלקית, אבל יש”.

יש שיגידו שהיכולות ההגנתיות באות על חשבון ההתקפיות. היכן עובר הגבול ביניהן?
“התפקיד של ההגנה הוא לאפשר לדרג המדיני לקבל החלטות שקולות, לאפשר לציבור להמשיך את החיים הסדירים שלו, לאפשר לצבא לצאת בזמן שהוא רוצה, בתמרון יבשתי ולא מתוך אילוץ. ההגנה היא מרכיב קריטי בשגרה, כי אין מלחמה כל יום. זה מאפשר לך לדחות את המלחמה. צריך לדבר על איך משלבים את ההגנה עם ההתקפה”.

צריך להשקיע יותר משאבים בהגנה?
“חד־משמעית כן. כדי להתמודד עם המציאות והיכולות חייבים להמשיך להשקיע בהגנה. אני לא סופר סוללות, אני רוצה יכולות. קראנו לא מזמן על כוונת הממשלה וראש הממשלה להגדיל את תקציב הביטחון. זה בדיוק זה. יש דרג מדיני וצבאי שמבינים שצריך להמשיך לבנות את ההגנה במקביל לבנייה של הכוח ההתקפי”.

הייתם שותפים לתוכנית הרב־שנתית ולהגדלת תקציב הביטחון?
“חד־משמעית, זה תרגום של נתונים שחיל האוויר העביר. אנחנו כינור ראשון בדבר הזה. תוסיף לזה את ההסכם עם האמריקאים, שכולל חיזוק להגנה האווירית (לפי ההסכם, שנחתם ב־2016, ארצות הברית תעניק לישראל 38 מיליארד דולר למשך עשר שנים - כולל הסיוע בתחום מערכות ההגנה מפני טילים – טל”ר) ופרויקטים משותפים איתם”.

מה המשמעויות של התוספות?
“בשנה וחצי האחרונות הקמנו שני גדודים, וזה יימשך. הוקמו שלוש סוללות כיפת ברזל וקלטנו את מערכות חץ 3 וקלע דוד. נקים עוד סוללות כיפת ברזל ונייצר עוד יכולות של הגנה קבועה בשגרה. חלק מהתכנון הוא הגדלת כוח האדם כי נדרש יותר כוח אדם סדיר ביחס למה שיש היום. נידרש לעוד כבר בתקופה הקרובה. בשלוש השנים האחרונות גדלנו בסדר גודל של 30%. אם תשאל היום את הרמטכ”ל, הוא יגיד לך את אותו הדבר. הוא מבין את זה היטב. הרחבת גודלו של מערך ההגנה האווירית מתבטאת גם במספר הקצינים שמסיים את ההכשרה החילית. צמחנו מ־60 בכל מחזור לפני שלוש שנים, ליותר מ־100 במחזור האחרון, וזה צפוי רק לעלות”.

חיימוביץ’ גם מתגאה בשילוב נשים במערך שלו. “שילוב הנשים במערך ההגנה האווירית הוא מהוותיקים בצה”ל, כבר יותר מ־17 שנה”, הוא אומר. “35% מהמשרתים במערך הן נשים. שליש מבוגרי קורס הקצינים הן נשים, ולפני כמה חודשים מונתה סמג”דית ראשונה בקלע דוד. יש לנו היום מפקדת סוללה בכל אחת ממערכות הנשק, וברור שבשנים הקרובות יהיו גם מג”דיות”.