ביום שקברתי את אבא שלי - גיליתי את סוד חייו | מרסל מוסרי

אחרי הלוויה של אבא שלי כולם חזרו הביתה כדי להרתיח ביצים קשות, להכין מזרנים לשבעה ולהוציא אלבומים ישנים למי שיתעקש להיזכר. על שביל העפר, שליד הברזים שבהם שוטפים את הידיים כי הן נגועות באבלות, ראיתי את אמא שלי. כל הלוויה לא בכתה. בוודאות. אולי בכוונה לא הגיעה עם משקפי שמש, כדי שלא יחשבו שמסתירה את דמעותיה. העיניים שלה היו יבשות לגמרי, גם כשליאת אחותי ספדה לאבא כל כך יפה ונשברה באמצע, שמעתי את הקהל בוכה איתה ומבקש שיביאו לה מים. אמא שלי, באלגנטיות השמורה לה, הוציאה בקבוק מי עדן מהתיק, הושיטה את ידה לליאת, שעמדה על הבמה, וליאת אחזה בידה, ירדה לאט, שתתה מים וחיבקה חזק את אמא שלי.

"די, בת שלי, די, ידענו שזה יבוא, תירגעי, את אחרי לידה".

כשאמי סיימה לשטוף את ידיה, בירכה על נטילת הידיים והודתה לעוד כמה דודות רחוקות שבאו במיוחד מעכו, עיר ילדותו של אבי, ואף הבטיחה שלא תנתק את הקשר ותגיע באחד החגים. ידעתי שהיא משקרת, גם הן ידעו, אבל משהו באצילותה ובחוסר הנגישות שלה גרם להן להסתכל אחת בעיני השנייה ולרגע להאמין לה.

אמא התעקשה לנסוע לבד ללוויה, אמרה שמיותר שכולנו נחלוק את העצב באותו הרכב ושאחרי לוויות יש רגרסיות, עצבים, בכי, עדיף שנגיע לבד ונחזור לבד. לא העזנו להתווכח, אני ואחותי כבר עשור מעל גיל 30, אין מה לדאוג לנו. היא הגיעה עם בעלה, אני הגעתי לבדי, כי לא מצאתי שום צורך להזמין את הגרושה שלי ללוויה. ואמי לבדה, בג'יפ המשפחתי שנהגה לחלוק עם אבא ועם עוד אלף צעצועים וקופסאות אוכל לנכדים.

"ניפגש אצלך, אמא, סעי לאט. את בטוב?", שאלתי.

"תעבור במכולת", אמרה, "הנה המפתח שלה, תביא עוגיות, עוגות, הרבה שתייה, קפה ומים".

"אבל בשביל מה? אנחנו האבלים, המשפחה תביא הכל, אסור לנו". את מנהגי האבלות זכרתי היטב, שני סבים, שתי סבתות ובן דודה שאהבתי, בסבב הלחימה הראשון.

"אני לא סומכת על אף אחד, שיהיה שפע, תעשה מה שביקשתי", לחשה ונכנסה לרכבה. "וחומרי ניקוי", אמרה כשפתחה את החלון, "אני לא בטוחה כמה יש לנו, שבועיים שלא זזתי מהמיטה שלו בקפלן, ונייר טואלט גם, יהיו הרבה אנשים".

עשיתי כדבריה. למעשה, אני לא זוכר מתי התנגדתי לה, גם את מרד הנעורים שלי השלכתי אל אבי בין מדפי המכולת שלו. בהתחלה ניחם בממתקים, אחר כך בשטרות ופעם אפילו בא איתי לאיים על מישהו שעשה לי טרור בבית הספר. אבל הסכם אחד היה לנו, כשיוצאים מהמכולת ונכנסים הביתה, הכל נשכח. לא מביאים לאמא את הצרות שלנו. לא הייתה לזה שום סיבה מוצדקת, אמא שלי לא עברה שום טראומה בחיים או מחלה שתצדיק את השקט והביצים שעליהן הלכנו. אבל ככה זה היה וכך זה התייצב. בכל שנה נעשה מאוחר יותר לשנות את הקיים, וכשחלה אבי, ערב יום הולדתו ה־70 בסרטן המעיים, אף אחד מאיתנו לא חיפש לשנות סדרי עולם, רק לעשות כל מה שאפשר כדי לשמור אותו איתנו כמה שיותר.

אמי בילתה איתו ימים ארוכים בבית החולים, ובלילה חזרה הביתה מותשת ישר אל מיטתה. אחותי טיפלה בכל הבירוקרטיות, ואני לקחתי חופשה ארוכה מאולפן העריכה שבו אני עובד, וחזרתי שוב לשנות העשרה, להזמין ולמיין סחורה, להיות נחמד ללקוחות, לדעת למי לרשום ומי אף פעם לא מחזיר, לבדוק תוקף של מעדנים וגבינות ולצרוח בפעם האלף על איש המקררים, שבגללו הולכת לי סחורה בעשרת אלפים שקלים.

20 דקות אחרי, פתחתי את המכולת. מאז שהתדרדר מצבו לפני שבועיים, היא לא עבדה. באפי כבר הרחתי את הריח החמוץ של הדברים שהיו צריכים להיזרק. הדלקתי את המזגן ואת האוורור, פתחתי חלונות, ועל דלת המכולת הדבקתי במסקינג־טייפ ירוק מודעה בשחור-לבן המכריזה כי אבי, עמוס, איננו עוד.

אחר כך פתחתי לי פחית ספרייט, התיישבתי מאחורי הקופה, ונתתי לזמן לעבור. ידעתי מה יקרה אם אגיע עכשיו, אחיות שלו יצעקו וירביצו לעצמן, כאילו השנים לא עוברות והאנושות לא מתפתחת, אמא שלי תעבור בין חדרי הבית ותראה שהכל מדוגם, ליאת אחותי תפזר מזרנים ותפיל את העצבים העצורים בה על בעלה המסכן, ובין לבין, ישלחו אותי עם איזה אחיין קורבן, להדביק את מודעות האבל בכל השכונה.

שיעבור לו הזמן, אף אחד לא יגווע שם מרעב, ואבא שלי גם ככה יישאר מת.

פתחתי את המגירה שמאחורי הקופה, וממנה הוצאתי את קופסת הקרטון בשחור ולבן. "הכרטסת של החובות", אם תרצו. רוב הדברים שנרשמו שם, בכתב ידו הלא ברור של אבא שלי, היו מתחילת שנות האלפיים, זה לא שמאז הוא לא מכר סחורה. השכונה מסביבו התפתחה, השיכונים הקטנים ובנייני הרכבת נהרסו והוחלפו במגדלים גבוהים עם שומר וחדר כושר. אף אחד לא ביקש בהקפה, ואם ילד נכנס בלי מזומן, אבא או אמא שלו העבירו תוך רגע בביט.

צחקתי מהשמות שנכתבו שם, עם חלק למדתי בכיתה, חלק כבר מזמן לא איתנו, ולחלק ראיתי שהוסיף עוד 20 או 30 שקלים יותר ממה שהיו צריכים לשלם, כנראה כי ידע שיש להם, אבל הם סתם נהנו מהאפשרות של לא לשלם עכשיו.

את המגירה שמתחת לא העזתי לפתוח, גם בה הייתה כרטסת, אבל אסור היה לי לגעת בה. לא הרבה ביקש ממני אבי, למעט שכן, צִיַּתי.

ידעתי שהיא תגיע, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.

את קולות צעדיה האיטיים ורעש מקל ההליכה שלה שמעתי עוד כמה שניות לפני שנכנסה ועמדה מולי.

"שלום", אמרה, הביטה במודעת האבל, ואז בי ושוב במודעת האבל ושוב בי.

"המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", לחשה.

"תודה, אסתר", אמרתי.

אף על פי שזרקה בה שיבה וקומתה התנמכה, נותרו תווי פניה יפים ומתוחים כפי שהיו.

היא ניגשה אליי, נעמדתי, הרמתי את הכיסא שעליו ישבתי והעברתי אותו מעל הקופה. "שבי, את רוצה לשתות?", שאלתי.

"לא, לא, תודה לך. הרגע הגעתי מהמועדון, בסוף הרחוב, הייתה לנו הרצאה".

"על מה?", שאלתי.

"הוא סבל?", השיבה בשאלה ומיד אחר כך התנצלה, ומילותיה התבלבלו, ומקל ההליכה שלה, שהשעינה על דוכן השוקולדים, נפל, וגם על זה התנצלה. וליבי יצא אליה כמו שלא יצא לגרושתי כשבכתה כי התגרשנו כשבחרה לגור אחרי האוקיינוס, וכמו שלא יצא לליאת אחותי, כשלפני שבועיים, בברית, נתנה לבנה הבכור את שמו של אבי, עמוס, והתפרקה גם שם בבכי. וכמו שלא יצא לאמי, על כך שאף רגש, לא שמחה ולא תוגה, נוגע בה.

ואל אסתר ליבי יצא, אני מניח שהקלישאה על התפוח והעץ נכונה, כי גם ליבו של אבי יצא אליה. הבאתי סודה קרה מהמקרר, פתחתי לה והגשתי, "היא יותר טעימה מהמים במועדון, תשתי". חייכתי אליה, היא לחשה את ברכת שהכל, שתתה חצי בקבוק בלגימה, והשיבה לי אותו, וכשלקחתי, אחזה חזק בידי, לא התנגדתי. גם לא כשהניחה את לחייה על ידי, ולא כשעצמה את עיניה, ולא כשהריחה את כף ידי, ולא כשדמעותיה הכבדות הרטיבו את אצבעותיי.

אחר כך ביקשה ממני נייר, ניגבה את פניה וביקשה ממני להביא לה את התיק השחור שלה. היא פתחה אותו, שלפה מעטפה כבדה ונתנה לי.

"התפללתי שתהיה פה, לא הייתי במועדון, הייתי בבנק, הנה, כל מה שלקחתי ולקחו הילדים. מבזוקה ועד לנקניק. הכל, יש פה. בסדר?"

"אין לך פה חוב, אסתר", אמרתי, "הרגע עברתי על הכרטסת".

"יש לי, הוא רק לא רשם".

"אין לך, אקח אותך לבנק ותפקידי חזרה, הם עוד פתוחים".

"בבקשה", אספה שוב את ידי, "בבקשה ממך, תיקח את זה, היום הכל בסדר, באמת".

פתחתי את דלת המכונית, הוצאתי את המקל של אסתר, עזרתי לה לעמוד וליוויתי אותה עד הבנק.

"תחזירי להם הכל. את רוצה שאקח אותך הביתה אחרי? את רוצה לבוא איתי לשבעה?"

"לא", אמרה ודמעותיה זולגות, "אני אשב בבית שלי, אתה כמוהו בדיוק, אתה לב טוב". הסתכלה עליי, התכופפתי מעט, אחזתי בזרועה, קירבתי אותה אל שפתיי והפעם נישקתי אני כף ידה.

"אהבתי את עמוס", אמרה, "הוא ידע, נכון?".

"כולנו ידענו", השבתי, הסתובבתי ונכנסתי אל הרכב.

במכולת, סידרתי בתוך ארגזים ירוקים מארזי עוגיות, עוגות, שתייה, כלים חד־פעמיים ומוצרי ניקיון, שתהיה לו השבעה הכי מתוקה שיש, כמו שאמא רוצה.

ולפני שיצאתי, פתחתי את המגירה השלישית, והוצאתי את קופסת הכרטסת השנייה, זו המוסתרת תחת חשבוניות, מפתחות וצעצועים ששכחו במכולת. את כל מכתבי האהבה שבה שרפתי במצית וזרקתי לפח שבחוץ.

אחר כך נסעתי לשבעה, הכל כבר היה מדוגם. אמי עמדה לבדה במטבח ועישנה בשרשרת.

"הבאת הכל?", שאלה.

"כן, יש המון, איך את?".

היא מעכה את הסיגריה במאפרת הכוס המאולתרת והתחילה לנבור בשקיות.

"איפה הכסף?", שאלה.

"איזה כסף? הקופות ריקות".

"המעטפה, היא לא החזירה לך 20 שנה של חוב?".

המצלמות, שכחתי מהמצלמות.

"על מי את מדברת? לא החזירו לי כלום".

אני זוכר את מבטה הקר, הזועם והמאוכזב.

"ככה?", שאלה.

"ככה", עניתי.

ביום השבעה הראשון על אבא שלי לא נשמע שום קול בכי, כל מנחם שנכנס, התקבל בחיבוק צמוד מאמא שלי, בדיחות שמעולם לא סיפרה, בקבוקי יין שמורים שנפתחו וקול צחוק מתגלגל שגרם לאחותי ליאת לקום וללכת משם, ולי להבין בפעם הראשונה, איך נראית אישה שמסירים לה את הגידול ומספרים לה שהיא בריאה.

ועל אף כל זה, בלילה חזרתי שוב למכולת ובכיתי כל כך על אבא שלי ועל אסתר שלו.