כמה גנרלים נכנסים בסנטנה? | רון מיברג

הצרצרים נאספו למסיבה השנתית. אחרי הריקודים והשתייה פרשו כולם לעשות אהבה בשיחים. כאשר צרצרים עושים אהבה, הם מצרצרים. רעש ומהומה גדולים. צרצר זקן אחד עמד לבד באמצע השדה וצרצר כמו משוגע. ניגש אליו צרצר צעיר ואמר לו: סבא, הרי אתה לא עושה את זה, מה אתה מצרצר? כדי שלא ידפקו אותי, ענה הזקן. את הבדיחה הזאת סיפר לי מוטה גור לפני שנים רבות.

בפגישה ההיא עלתה תהייה: למה לא מוטה? גם הוא היה רמטכ"ל. היה בחברת כור, היה שר הבריאות, וסחב סכסוך דמים עם אריק שרון מהמיתלה. אותו שרון שאורי דן אמר עליו ש"מי שלא רצה את אריק כרמטכ"ל יקבל אותו כראש ממשלה". זה נאמר בימים שקשה היה לעכל את הנבואה המסייטת הזאת; עובדה: שרון היה ראש ממשלה מעורר געגוע רטרואקטיבי (הכל יחסי), שתיעב את בנימין נתניהו.

יש חשש שלדבר אמת על גדי איזנקוט ויאיר גולן יפגע בסיכוייהם להיבחר. עדות לעובדה שגם בשמאל יש קרנפים. לא מעניינת אותי האנגלית של איזנקוט או כמה ספרים קרא. גם לא שהוא גוץ. אני נזכר בעמרם מצנע. הגנרל האחרון בעת החדשה שנבחר באמריקה לנשיא, היה דווייט אייזנהאואר, מי שפיקד על הפלישה לנורמנדי וגרר את ישראל למבצע קדש, החודש לפני 70 שנה.

דמוקרטיות לא בוחרות גנרלים להנהיג אותן. זה אוקסימורון. שירות צבאי הוא מבנה היררכי, ומי שרוב חייהם נתנו פקודות, חלקן בלתי חוקיות, מבקשים שלטון. שלוש שנים בתוך המלחמה הכי מיותרת של ישראל, שני גנרלים הם התקווה הגדולה להדיח את נתניהו.

מספר בלתי סביר של גנרלים נכנסו לפוליטיקה הישראלית. משה דיין לא היה ראוי אחרי מלחמת יום הכיפורים ובשל התנהלותו האישית; הוא הוכיח אפס נאמנות כאשר דילג לממשלת בגין כדי להיות שר חוץ. חיים בר-לב היה רמטכ"ל ומשקל נוצה פוליטי. חיים הרצוג היה אלוף שהתמנה לנשיא כמו עזר ויצמן, שסיים בבושה גדולה. את יגאל אלון כיסה צילו של דיין, ומתי פלד היה ראש אג"א מהטובים שהיו לצה"ל.

את רפול לקח הים, איציק מרדכי ואמנון ליפקין-שחק הקימו מרכז שהיה קוריוז. אהוד ברק, האיש הכי מוכשר לתפקיד, מזמז אותו בהתנהגות שדמתה לזו של מישהו על הספקטרום. כ-30 גנרלים, מתא"ל ועד רא"ל, עברו בכנסת. עם הצטרפותם למועדון הפוליטי, חטף פואד כותרת ראשית ב"חדשות" על פעילותו הכלכלית בגדה במקביל להיותו מתאם בשטחים, ואברשה טמיר הוחשד בנטילת מסמכים שלא כדין מצה"ל.

ללא כל קשר לתוצאה, גולן ואיזנקוט הראו כי ברגע הקריטי, האמיתי והמפלג ביותר, הם לא מסוגלים להשתחרר מהדנ"א הצה"לי ונפלטת להם אמירה שמסגירה את השקפת עולמם האמיתית. האינסטינקט הפבלובי גורם להם להתנהג כמו שחונכו. הם חיילים בנפשם ולא חשוב אם הרגו ערבים אחד-אחד או אוטובוס-אוטובוס. נכון שגנרלים ואנשי ביטחון לשעבר הומים כיונים, אבל זה תמיד הצעד אחרי הבא.

יש להם קווים אדומים והם לא יעברו אותם. דעתם המיידית תהיה נתונה לצבא ולצרכיו. מי שזקוקים לשיקום הם האזרחים והמדינה. המסר לעולם יהיה מעיק. אם נתניהו ילך, יחליפו אותו אנשי צבא שהמקצוע האזרחי שלהם הוא חיילים במיל'.

תא"ל (במיל') אריה מזרחי, שחזון מדיני אצלו הוא מצרך נדיר, העדיף להגיע לכנסת דרך המחוז. תא"ל (במיל') אפרים סנה, שכולם קראו לו דוקטור, בולדוג מוצק וסבוך גבות, נעץ את שיניו בחלום הח"כיות ולא הרפה. אלוף (במיל') אורי אור, עם חזות הנער היפה שהתבגר, נראה מחויב לרעיון הפוליטי בסגנון הרביני. הוא הרגיש ראוי לכנסת, אבל לא רוצה ללחוץ את ידיהם של כל ערביי הגליל לשם כך.

ליוסי גנוסר, עם עמדותיו הלא שגרתיות של איש שב"כ בכיר לשעבר, היה דיאלוג טוב עם העולים החדשים מרוסיה. גנוסר, שהכריז שהוא מוכן לדבר עם אחמד ג'יבריל, הצטייר כתרומה מרעננת למפלגת העבודה. במרחק של כמה צעדים, קשוב למתופף פרטי, פסע יאנוש בן-גל בצעדי הגמל הארוכים שלו, כמי שטרם החליט מהו: פוליטיקאי או קוריוז. כאשר החבורה עלתה לבמה או נכנסה בצעדים נמרצים לסניף, אף אחד, גם בן-גל עצמו, לא ידע מה יאמר לחברים. אל תרד על ההסתדרות, התחנן בפניו ד"ר סנה. בן-גל חייך עם פני הינשוף הערמומיים שלו.

החבר׳ה הרציניים הלכו להרצות את עיקרי תפיסתם המדינית והביטחונית במועצת הפועלים של כרמיאל. הגיעו בשתי מכוניות אל ביתו של מזרחי בכפר סבא, עברו למכוניתו המרווחת של מזרחי ונסעו לצומת בנימינה, שם המתין להם בן-גל. השאירו את מכוניתו של מזרחי וטיפסו כולם, חמישה גברים בריאים, לפולקסווגן סנטנה של בן-גל ומשכו צפונה לכרמיאל.

צפון מדינת ישראל, כמו דרום לבנון ורמת הגולן, היה הבייבי של החבר'ה הרציניים. שם הם נפגשו והכירו. החונטה של העבודה; חמישה ביטחוניסטים שהחליטו להציל את העבודה מעצמה ואת עם ישראל מהליכוד, לקחו את התזות המדיניות הרעננות שלהם לסניפים נידחים. חוץ מד״ר תא"ל (במיל') אפרים סנה, הרציני והשקול ביניהם בכל מה שקשור לאיך הם נתפסים ומה יגידו עליהם, לא הפריע להם המונח חונטה.

כאשר הם שטחו את עיקרי חשיבתם המדינית, שמעו הפעילים האפורים והרדומים קול רענן ומרתק שלא נשמע בשנים האחרונות; מי שלא עבר את המסלול הצבאי, כולל דרגי הפיקוד הגבוהים, ולא נחשף לדיאלוג הקטנוני ולעקיצות ההדדיות, לא מבין את סוג הרעות הנרקמת בין גנרלים שבתי הקברות מלאים בחבריהם ובפקודיהם.

יאנוש, שהתגייס למפלגה לפני בחירות 88׳ וכיכב בתשדירי הבחירות עם תוכנית שלום מטורללת של גנרלים, הוא האיש שעצר בגופו את הסורים בעמק הבכא. אורי אור היה אלוף פיקוד המרכז לפני שהיה אלוף פיקוד הצפון. אריה מזרחי היה קצין תותחנים ראשי. אפרים סנה, פוליטיקאי בן פוליטיקאי, התעקש להיות מתאם הפעולות בשטחים, באובססיה של שמאלן שאינו נרתע מלנהל את הכיבוש. יוסי גנוסר, מבכירי השב״כ לשעבר וחנון קו 300, התקשה להאמין כי כך נראים חיינו; יורים, בוכים ומחפשים אשמים.

בן-גל גהר קדימה במושב הנהג וניסה לזהות את הכביש המתפתל בתוך הערפל הסמיך; ראשו גירד את גג המכונית. גנוסר, סנה ומזרחי הצטופפו מאחור, ירך נגעה בירך. מי שדילגו על טרשי הצפון בלילות של קטיושות ומחבלים ונתנו פקודות לגלח בתים ולקדם כוחות, לא נרתעו ממגע פיזי. ביום שלישי, בסניף המפלגה בהוד השרון, אמר בן-גל דברים ברורים. "אורי אור יודע כי אני אלך מאחוריו בשביל צר ולא אתקע לו סכין בגב, ואני יודע כי יוסי, ההולך מאחוריי, שומר על גבי".

אפרים סנה ניחש שכאשר מוסדות המפלגה יגלו את החונטה מניחה בונגלור (מטען צינור) ליד דלת המפלגה, הם ינסו לפורר את החבילה ולשסות את החברים איש ברעהו. סנה אמר: "הם לא יצליחו". רבין יזמין אחד, ופרס יזמין אחר, ולמחרת יהיה כתוב בעיתון כי מישהו קיבל מינוי. "אנחנו סומכים אחד על השני", אמר סנה, "יש לנו מטרה משותפת".

אחרי לילה של חשבון נפש, הלכה החונטה לבית ספר תיכון באילת כדי לשכנע תלמידי י"ב מנומנמים, כמעט פלגמטים. בן-גל קם ולקח את המיקרופון כמו חוליו איגלסיאס לפני שיר דביק במיוחד; כדרכו, הוא ירה בתוך הנגמ"ש. אמר שהוא מעריך את החרדים, שהחרדים טובים למדינה. טוב שיש מי שעדיין לומדים תורה, סבו היה יהודי דתי, הוא צם ביום כיפור, היחידות הדתיות היו הנועזות ביותר במלחמת יום הכיפורים. נדמה היה שעוד רגע הוא עמד לפצוח בשיר חסידי.

איך מתאבדת חונטה? מצמידים את הראשים בשורה והקיצוני יורה כדור שהורג את כולם. בדרך לשדה התעופה הם לא גערו בו ממש. הם היו רחוקים עדיין משער הגיא הפוליטי שלהם מכדי לנזוף איש ברעהו. אבל אם בן-גל שלף את הנצרה, אף אחד לא התנדב לקפוץ על רימון היד.

לאולמות הם נכנסו כמו הרולינג סטונס להופעה בברצלונה. בכרמיאל הפליג מזרחי בתיאורים טכניים פופולריים על טילי קרקע-קרקע ולא הגיע לפואנטה. בן-גל אלתר משהו בדבר המשב הרענן שהחבר׳ה הרציניים יכניסו למפלגה ולתפיסתה המדינית. סנה נשא נאום מקצועי בדבר הצורך הקיומי לפרק את החיבור בין ישראל לפלסטינים; גנוסר אמר שצריך לדבר עם אש"ף, כי הפלסטינים הם עם, אם נוח לנו ואם לאו.

הם לא היו חבורה הומוגנית מבחינת רמתם האינטלקטואלית או עומק הבנתם את המצב. חלקם באו לשחק בפוליטיקה מכיוון שהצבא נגמר להם מתחת לשרשרות. היו ביניהם מי שהצורך בהעברת המסר המדיני נגוע אצלם בתחושת שליחות היסטורית. יש מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר בעבור שגיונותיה של המדינה, והחליטו כי אינם יכולים יותר לשמור על שתיקה.

מדובר בהרבה מאוד סקס-אפיל, אמר בן-גל. מי שטרחו ובאו שמעו מסר רענן וטרי, אולי אפילו קיצוני, וקיבלו תמורה מלאה עבור זמנם. המשיכה הראשונית הייתה לבוא ולהציץ באנשי הביטחון שהיו כה סקסיים במדים עם החרבות הצלובות על כתפיהם. הנערים המזקינים האלה היו איחוד של הביטלס.

הם עשו לא מעט שגיאות, מה שקורה יותר מדי לגנרלים שרואים פלסטינים דרך הכוונת, בעיקר החטאה משוועת של הפוטנציאל האלקטורלי שהמונח מדינה פלסטינית שולח צמרמורות קשות במעלה גבו. חבל רק שהיו כה מרוצים מעצמם.

בן-גל היה מלך הגולים העצמיים. כאלה שגרמו לד"ר סנה לדמוע אל כף ידו. בן-גל שפך את חמתו על קופת חולים. המילה הסתדרות הרדימה את אור כמו שעון של מהפנטים. סנה נכנס למצב של ייאוש מופנם, כאשר בחר בן-גל לספר על מפגשו האחרון עם הרפואה הציבורית. זה היה סיפור אישי על תרופה שביקש לקבל לאשתו; בסופו מצא את עצמו מי שעצר את הסורים ברמת הגולן, אוחז בידו מספר 124 בתור. הוא אמר תודה רבה וקנה את התרופה באופן פרטי. היה נדמה כי כרסום העוגיות הכפייתי של סנה נועד למנוע ממנו לשמוע את בן-גל. מול מאתיים אילתים הם החזירו את הרמה, את יהודה ושומרון ואת רצועת עזה. גנוסר אמר: "לא יכול להיות שהיה לי את מי להרוג ואין לי עם מי לדבר".

לא כולם שואפים להתרפט במושבי הכנסת. יש ביניהם כאלה שהיו מעדיפים לדלג ישר לשררה בפז״ם מקוצר; היה מעניין לראות את הגנרלים הסמכותיים, שעשרות שנים לא הכינו לעצמם כוס קפה; שחתכו גורלות בנביחה לתוך המע״ד של המ"ק בג׳יפ המח״ט או בווגוניר של האוגודנר - שוחקים את צמיגיהם הפרטיים בדרכים.

אחרי אחת עשרה בלילה הם הגיעו ל"לה ברקודה", מסעדת דגים בחוף אלמוג. בן-גל אכל טבעות קלאמרי מטוגנות. סנה הזמין דג. מתוך העייפות הכרונית עלתה תהייה אמיתית בדבר סיכויה הריאליים של העבודה לשוב לשלטון. זה היה תמוה; דווקא הם לא חזו את פריחתו של רבין ואת עייפות החומר של יצחק שמיר. לא היה קשה לנחש את המהפך, אבל כנראה שהחונטה קיבלה תצ"א לא מעודכנים.

באילת הם דיברו על מלחמה. כל מלחמה. ראית את נחיריהם מתעופפים כמו אוזניו של דמבו. למשל המלחמה שתפרוץ אחרי שהליכוד תטרפד את ועידת השלום או תעזוב אותה תוך הסתייגות נמרצת מהדיאודורנט של המשלחת הסורית. המלחמה תפרוץ בין השנים 92' ל-95' והיא בלתי נמנעת. החונטה דיברה על המלחמה הבאה כעל עובדה מוגמרת. למרות האמירות המשכנעות על שלום, פשרה טריטוריאלית ומדינה פלסטינית, הייתה האמירה על המלחמה האפקטיבית ביותר.

“לאירוע הפרידה של ברק מהרמטכ"לות", כותב אדליסט, “הגיע יצחק רבין היישר מביקור בדרום קוריאה. הוא סיפר שהנשיא הקוריאני אמר לו: ‘שמע, אני הנשיא הראשון מאז ייסוד קוריאה שלא היה גנרל'. רבין החזיר לו: ‘אני ראש ממשלה ראשון בישראל שכן היה גנרל'. ‘אולי אני לא האחרון', אמר רבין והשאיר את האנשים בהרגשה שהיה רוצה לראות את ברק כממשיכו".