חזירות | נתן זהבי

כדאי לעצור לרגע על הנתון האחרון. אנשים בישראל מוותרים על טיפול רפואי חיוני כי אין להם כסף. הם לא בחרו לוותר על חופשה או על שעון יוקרתי, ידם אינה משגת לשלם על בריאותם.

אלה רק הנתונים היבשים והרשמיים, והם אינם מספרים דבר על תחושתה של אמא שמחזירה מוצר למדף בסופר כי בקופה התברר שאין לה מספיק כסף לשלם תמורתו, או על אדם מבוגר שנאלץ לבקש הלוואה כדי לשלם חשבונות, או על מי שעבד 40 שנה ומגלה שבזקנתו הוא נדרש לחשב בקפידה אם יוכל להרשות לעצמו השנה לתקן את השיניים. אנשים כאלה נתקלים במדינה בעיקר כשהם צריכים ממנה משהו, ואז נפתח בפניהם מסלול מכשולים מפרך, הכולל טפסים, אישורים, בדיקות זכאות, הכנסות בן הזוג ומסמכים מהבנק.

כדי לקבל סיוע זעום של כמה מאות שקלים נדרש לפעמים אדם לחשוף את כל פרטי חייו ולהוכיח שוב ושוב שהוא אכן זקוק לעזרה, בעוד בפרשות שוחד מתואר עולם מקביל שבו לא צריך לעמוד בתור כי אפשר להכיר את מי שקובע את סדריו.

הבעיה אינה בכך שיש מי שיש לו הרבה ויש מי שיש לו מעט. כסף רב שהושג ביושר אינו פשע, ועושר אינו הוכחה לשחיתות. הבעיה מתחילה כשהכסף מעניק לאדם גישה מיוחדת להחלטות שאמורות להתקבל אך ורק לטובת הכלל, וכשהאינטרס הציבורי נדחק מפני מי שמחזיק בקשרים המתאימים או בכסף המיועד לשוחד.

אבל אם החשדות נגד סער ורעייתו יתבררו כנכונים, מדובר במשהו חמור בהרבה מעוד כמה מעטפות מזומנים שעברו מיד ליד. מה בעצם נמכר בעסקת שוחד? לא רק מכרז, עבודת ניקיון, שיפוץ בית ספר או שירות עירוני כזה או אחר; מה שנמכר הוא ההחלטה מי יזכה להשתמש במשאבים ששייכים לכולנו. נמכרת האפשרות של אדם אחד לקבל יתרון פסול על פני אדם אחר, לא בזכות הצעה ראויה יותר, אלא בזכות קשר ישיר עם מי שמחזיק במפתחות. מי שמשלם קונה השפעה, ומי שאינו משלם נשאר מחוץ למשחק.

אולי הגיע הזמן להוסיף לספר החוקים חוק חדש: חוק נגד החזירות. חזירות היא התנהגות המאופיינת בתאוות בצע מופרזת, ברדיפת ממון, כוח, רכוש או הנאות אישיות תוך התעלמות מצורכיהם של אחרים, מזכויותיהם ומכללי המוסר וההגינות.

אבל מערכת דמוקרטית שמבקשת לשמור על אמון הציבור אינה יכולה להסתפק בתקווה שנבחריה יהיו אנשים ישרים; היא זקוקה לכללים נוקשים, לשקיפות מלאה, לפיקוח אמיתי ולשומרי סף המסוגלים לבדוק גם את האנשים החזקים ביותר. מעל לכל, היא זקוקה לציבור שלא מתרגל. כי יש דבר מסוכן כמעט כמו השחיתות עצמה והיא ההשלמה איתה.

יש בישראל בעיות עומק של שכר, דיור, מיסוי, יוקר מחיה, חינוך ובריאות ששום מעצר של ראש עיר לא יפתור, והן דורשות הכרעות כלכליות וחברתיות שאפשר וצריך להתווכח עליהן. אבל דווקא משום שהבעיות האלה קשות כל כך, אי אפשר להתייחס בקלות ראש לאפשרות שכספי ציבור והחלטות שלטוניות משרתים אינטרסים פרטיים. כסף ציבורי אינו כסף חסר בעלים. יש לו מיליוני בעלים והוא מגיע מהקופאית בסופר, מנהג האוטובוס, מהמטפלת הסיעודית ומהמורה, כולל אנשים שאינם מצליחים לגמור את החודש. מי שמקבל סמכות לחלק אותו אינו מקבל שום זכות לעשות בו כרצונו.

זהו המבחן האמיתי של נבחרי הציבור, ולא גודל הדגל שהם מניפים או עוצמת הקול שבה הם נואמים. לקראת הבחירות נשמע הרבה על נאמנות, פטריוטיות ואחדות, מילים גדולות שכבר נשחקו מרוב שימוש. הייתי רוצה לשמוע במקומן על דברים מעשיים. איך מונעים ניגודי עניינים, איך מפקחים על מכרזים, כיצד חושפים קשרים בין בעלי הון לנבחרי ציבור, ומדוע מי שנזקק לסיוע נדרש לעבור שבעה מדורי בירוקרטיה בעוד בעל עוצמה כלכלית מגיע ישירות למקבלי ההחלטות.

אולי הגיע הזמן גם להפסיק לקרוא לאנשים העניים "מסכנים". אדם שחי מקצבה זעומה אינו בהכרח מסכן; הוא יכול להיות אדם חכם, גאה, מוכשר ובעל כבוד עצמי, שחסרים לו פשוט כסף והזדמנויות הוגנות. המסכנות האמיתית של חברה מתחילה כשהיא מתרגלת לכך שאנשים שעבדו כל חייהם אינם יכולים לחיות בכבוד, ובו בזמן היא נאלצת לחקור שוב ושוב חשדות שלפיהם אנשים שקיבלו לידיהם כוח ציבורי ניסו להתעשר באמצעותו.

בישראל יש אנשים שמחשבים כמה כסף נשאר להם עד סוף החודש, ויש מי שסופרים מיליונים. בחלק מפרשות השחיתות שמתגלות כאן, יש מי שחשודים בכך שהצליחו להפוך את הקופה הציבורית למקור הכנסה פרטי. בין אלה לאלה נמצאת מדינה שלמה, עם ממשלה, כנסת, עיריות, תקציבים, חוקים ופקידים. מדינה שאמורה לדאוג שהכסף הציבורי ישרת את הציבור. זהו רעיון פשוט שמתחיל להסתבך בצורה מסוכנת ככל שמתקרבים אל מוקדי הכוח.