"הוא עשה לכם את העיניים?": הכלב ויקטור כנראה למד היטב מבעליו | ליאור דיין

לקראת כל מערכת בחירות קברניטי הערוצים מפנים את לוח השידורים לטובת כל מיני תוכניות מיוחדות וכתבות על מערכות בחירות בעבר. הפעם, אני לא זוכר באיזה ערוץ, יצא לי לצפות בכתבה על מערכת הבחירות הגורלית של 1996 (פרס־נתניהו). הכתבה הצמידה אותי למרקע, אבל לא רק מפני שהיא הייתה עשויה מצוין ומפני שמדובר במערכת בחירות שהיו בה כל יסודות הדרמה הנחוצים, אלא יותר משום שהצפייה הציפה אצלי זיכרונות.

זה היה בשעת לילה מאוחרת לפני עשור וקצת. חזרנו אני ואשתי לשעבר מארוחה עם חברים באחת המסעדות שברמת החייל. התחלנו בנסיעה כשלפתע ראינו כלב משוטט ללא בעלים. זה היה כלב מטופח עם קולר צבעוני שברור ששייך למישהו אבל איש לא היה בסביבה. הנמכתי את מהירות הנסיעה ועצרנו ליד הכלב. למרות שהוא היה די גדול - מין רוטוויילר מעורב - הוא היה הכלב הכי חמוד שיצא לי לראות. היה לו משהו בעיניים שפשוט כבש אותך.

אשתי פתחה את הדלת של האוטו כדי לגשת אל הכלב ולבדוק אם יש לו במקרה מספר טלפון על הקולר, אבל עוד לפני שהיא הספיקה לצאת, הכלב נכנס לאוטו והתיישב במושב האחורי באמצע עם מין חיוך מרוצה על פניו. מהר מאוד הוא כבר נשכב על המושבים מאחור. לא היה מספר על הקולר שלו, אבל ידענו שאנחנו חייבים לדאוג לכלב הזה, אז נסענו לווטרינר התורן ברחוב אבן גבירול, שהמרפאה שלו הייתה פתוחה בשעה כזו, בתקווה שיש לכלב שבב עם מידע עליו ועל בעליו.

עשיתי סיבוב פרסה בכיכר רבין, מיד אחרי לוח ההנצחה ליצחק רבין, והמשכנו לכיוון הבית שלנו בצפון העיר כשאני חושב לעצמי אם אולי קוראים לכלב ויקטור מאחר שזה קיצור ל״ויקטורי״ - אותו הוויקטורי הלא ייאמן של 96׳, מיד אחרי הירצחו של מי שעשה סיבוב פרסה.

בבוקר מצאתי את עצמי מתעורר כשבמיטה לצידי ויקטור הכלב. הוא היה אחד מהכלבים הכי שובי לב שיצא לי לפגוש. מאחר שאני אדם מנומס, לא הרמתי טלפון לבעלים של ויקטור אמש בשתיים בלילה אלא חיכיתי לבוקר. התקשרתי למספר שהיה על השבב, מספרו של איל ארד. הוא ענה ואני סיפרתי לו שוויקטור אצלי.

״נו, מה?״, אמר לי ארד באדישות, ״הוא עשה לכם את העיניים שלו וישר אספתם אותו אליכם וטיפלתם בו, אה?״. ״האמת שכן״, הודיתי בלחש, ״האמת שהוא ממש מוצלח בזה״. אי אפשר היה שלא לחשוב על כך שהכלב כנראה למד היטב מבעליו איך עושים קמפיין התחבבות ראוי.

הוא אפילו אמר לי שהוא כבר מכיר את הרוטינה ושאני יכול לפתוח את השער של חצר ביתו והכלב כבר ייכנס, הוא כאמור כבר מכיר טוב מאוד את הרוטינה. בדרכי להשיב את ויקטור לביתו הבטתי בו מהופנט וחשבתי על מערכת הבחירות של 1996 ועל כמה שהיא עיצבה את הישראליות. איך הלכנו לישון עם פרס וקמנו עם ביבי.

כשהגעתי לבית של משפחת ארד ופתחתי את דלת הרכב, ויקטור הכלב זינק מיד החוצה בנונשלנטיות ונכנס לתוך החצר של הבית. הבטתי בו. איזה כלב מדהים. הכלב הכי כריזמטי שהכרתי. אם יום אחד הכלבים ישלטו בעולם, ברור שהוא, ויקטור, יעמיד עם בעליו קמפיין ראוי לראשות ממשלת הכלבים עם שלל משחקים על המונח ״כלב השמירה של הדמוקרטיה״.

האמת שמכיוון שאני נחמד לא אעמיס עליכם עכשיו אנלוגיות סביב הביטוי ״הזנב מכשכש בכלב״, ו״הכלב נובח והשיירה עוברת״, וכן הלאה ורק אגיד שוויקטור חזר לביתו בשמחה, ומאז, בכל מערכת בחירות אני נזכר בו. איזה כלב נפלא ומתוק. בתוך כל הגסות וחוסר החן הקבועים של מערכות הבחירות יש משהו כל כך מרענן להיזכר בכלב המתוק הזה. לא משנה למי אצביע בקלפי, אני יודע שבליבי תמיד אצביע לוויקטור. תמיד.