מתי הפסקנו לחיות והתחלנו לתעד את החיים שלנו? | טליה לוין

באחד הימים העצלים של הגלילה לעייפה בסטורי, שמתי לב שאחת מהנשים שאני עוקבת אחריהן נעלמה. זאת אומרת, לא ממש הבחנתי בכך ברגע האמת, אלא רק כשהיא כתבה: "בטח תהיתם לאן נעלמתי".

ואני, שלא מכירה אותה בחיים האמיתיים, ולא חשבתי עליה ולו לרגע, תהיתי איך העברתי שבוע בלי לראות שום דבר שהיא משתפת מהאימונים שלה, מהאוכל שלה ומהבגדים שהיא לבשה. בעיקר תהיתי - וזו תהייה שעולה לי לא מעט פעמים בתקופה האחרונה - איזה צורך מוזר יש לנו לשתף כל הזמן.

התירוץ הראשון הוא שהשיתוף נעשה לצורך עסקי, שהוא קשור לעבודה ושזה חשוב כמעט בכל מקצוע. הרי כמעט לכל בעל עסק כיום יש איזושהי תהודה ברשת. אני בעצמי מלמדת אנשים איך לשפר את הנוכחות שלהם ברשת כדי להביא לקוחות. בסוף, עם יד על הלב, רק ככה סופר מצליח למכור ספרים.

הרשתות החברתיות הן דבר מצוין. הרבה מהחברים הטובים שלי הגיעו משם, בעיקר מהטוויטר, שזו כנראה הרשת הכי מושמצת בעולם וקוראים לה עכשיו "X". אני כבר לא שם. פרשתי אחרי שהבנתי שחלק גדול מהנוכחות בה הוא כדי להוציא אגרסיות ולהתלונן על דברים, ואני נמצאת בתקופה בחיים שבה אני מעדיפה לטהר את הסביבה שלי ממחשבות קשות, מרוע, מקטנוניות, מחדשות ומדברים שעושים לא נעים על הנשמה, ואפילו לא התחלתי לדבר על הבחירות.

אני באמת לא יודעת איך חיינו בסוף שנות ה־90 בלי הדבר הזה. היו לנו חיים שלמים ונפלאים. זו הייתה התקופה שבה התחלתי לכתוב, הייתי מגיעה למערכת העיתון עם דיסקט, אחרי שאת הטקסטים שהייתי כותבת הייתי מקלידה במחשב בעבודה של אבא שלי, כי לא היה לנו מחשב נורמלי בבית.

לפעמים הייתי משלמת על אינטרנט בקפה כדי לשלוח מייל בהוטמייל המיתולוגי, עד שהבנתי שאם אני רוצה להתקדם במקצוע, אני צריכה לקנות מחשב נורמלי. לא שלא היו לאנשים מחשבים וטלפונים, זה פשוט היה פריט שולי אצל רוב האנשים בזמנו, במיוחד אצל אלה שלא ממש האמינו שיש משהו בכפר הגלובלי הזה שכולם מדברים עליו.

כך אני ממשיכה לגלול ולגלול, בעיקר כדי לשרוף זמן בין לבין דברים, כשאין זמן להתחיל לכתוב משהו חדש או ללכת להתאמן או לבהות בסדרה. ואז אני מגיעה לפוסט של מישהי שפרסמה תמונה שלה, שיצאה יפה בעיניה. היא לבשה בגד ים וקיבלה תגובות נוראיות מאנשים שלא הכירו אותה, שתהו למה היא מפרסמת את הדבר הזה בעמוד הפרטי שלה.

פתאום כל האנרגיה שלי השתנתה לרעה. תהיתי למה אנשים, ואני ביניהם, צריכים למלא את הצורך הזה של לחיות חיים פרטיים לצד חיים ציבוריים, בעין המצלמה של הטלפון שלנו, ולקבל כל הזמן אישורים מהסביבה שאנחנו יפים ומהממים ואיזה כיף לנו שנסענו וחזרנו והצטלמנו והיינו בים וקראנו ספר ואכלנו משהו טעים.

בשבוע האחרון לא פרסמתי כמעט כלום. הרשת הייתה מוצפת ב־7 באוקטובר ולא הרגשתי שיש לי משהו חדש לומר או צורך להביע דעה שכבר נאמרה. לפעמים נדמה ש־15 דקות התהילה על פי אנדי וורהול יצרו יקום שמתקיים באופן מקביל לזה הנוכחי והם משליכים זה על זה שאלות פילוסופיות קיומיות: האם אנחנו באמת חיים אם אין לחיים שלנו שום תיעוד ברשת? ואם אנחנו מתעדים כל רגע ברשת, כמה אנחנו נוכחים בחיים הרגילים שלנו?

כיום כמעט כל החברים הטובים שלי לא נמצאים ברשת, והאינטראקציה איתם אינה תלויה בפרסומים שלהם. הם יודעים איפה אני, אני יודעת איפה הם, ואם יש משהו לספר אנחנו פשוט מספרים. לפעמים בא לי לשתף משהו, ואז אני נשאבת ומצטערת על זה אחר כך.

אבל לפני כמה ימים נסעתי באוטובוס ושמעתי שתי נערות מדברות על כל הטרנד של העלאת סיכומים חודשיים באינסטגרם, אוסף של תמונות עם כותרת שנושאת את שם החודש הרלוונטי. אחת מהן אמרה שזה אידיוטי ואת מי מעניין לראות מה עשית החודש אם את סתם מישהי ולא איזו סלב, ואז השנייה אמרה את המשפט שאולי מסכם הכל על הדור הזה ועל התקופה שהם גדלים בה: "החשבון שלי פרטי, אני עושה את זה רק כדי שאם אאבד את הזיכרון בגלל איזו טראומה, אוכל לחזור אחר כך, לגלול ולזכור מה עשיתי".