במקום לדבר על הבחירות: הגיע הזמן להתוודות על ההתמכרות שלי | ניר קיפניס

סוף השבוע הבא יהיה כולו, כולל המדור הזה, פוליטי. בכוונה אני נמנע מלעסוק כאן בענייני אקטואליה, אם כי אני לא תמיד מצליח. כלומר, אני מנסה לקחת את השיחות בינינו אל הים, אל הסתיו, לעיתים אל חיי הזוגיות, לבטי הקריירה, משבר גיל העמידה, ופעם ברבעון, לערך, אנו יוצאים ביחד לטייל בחו"ל.

כפיצוי מוקדם על חשבון השבוע הבא, נדבר הפעם על כלבים. כלומר, נדבר שוב על כלבים, נושא שעלה פה כבר מזמן וחוזר כאן "ככלב השב אל...", עזבו, לא חשוב, כי למיסטרי, כנענית הבית, מגיע דיון נפרד אפילו מבני מינה, הכלבים.

תכף נגיע לזו ששוכבת עתה על המזרן הקטן שלה, למרגלותיי ומדי פעם זוקפת אוזן אחת כשאני מקיש בחוזקה רבה מדי על המקלדת. אבל קודם כל משהו חשוב, בהכללה, על בעלי חיים: אני אוהב אותם.

כבר כתבתי כאן על ניסיונותיי הכושלים להפוך לצמחוני. בביתי אני נמנע כמעט לגמרי מבשר, אך אני עדיין אוכל הרבה דגים, מתלונן על מחירם הגבוה ומתנחם בעובדה שלפחות לא שבעתי מבשר בעל חיים שיש לו עיניים תבוניות.

יחד עם זאת, ייתכן מאוד שאני עושה לעצמי הנחה, שכן לעיתים (לא קרובות, נשבע!) אני נשבר ויוצא מהבית למסעדת הבשרים האהובה עלינו כדי לתקוע סטייק או המבורגר, ויש גם שאני נכנע למנת שווארמה, שכובשת את אפי וגורמת לי להטביע את תשוקתי בעמבה.

מצחיק שהתחלתי טור על אהבה לבעלי חיים דווקא באוכל. אין זאת אלא מפני שאוכל הוא עבורי ביטוי עליון לרגש, כפי שתעיד ההיא מעמוד ימין של הכפולה הזאת, שכאשר אמרה לי "כן", עוד לא הפנימה שהיא מתחתנת לא רק עם גבר גדל מידות אלא גם עם שירות קייטרינג שפעיל 24/7.

אהבתי לבעלי חיים הביאה אותי השבוע לצפות בסרטון שבו נראה דוב נמלים מתקלח תחת צינור מים. דוב נמלים הוא מהיצורים המשונים ביותר בטבע, הוא נראה כאילו הרכיבו אותו מאיברים של חיות אחרות: פה כמקור של חסידה, לשון ארוכה כשל זיקית, גוף רחב מכוסה בפרווה בשחור ולבן כמו דוב פנדה, וסיומת של זנב ארוך ושעיר כשל בואש.

הסרטון שעשע אותי כהוגן עד שלחצתי "לייק", ומאז אני מטורגט לסרטונים של בעלי החיים המוזרים ביותר: טפיר, וומבט, קפיברה, וולבי ועוד, רשימה חלקית מאוד, בעיקר כי את שמות המינים האחרים בה עוד לא הצלחתי אפילו לבטא כהלכה. עד כדי כך שכאשר שיגרה אליי האפליקציה סרטון של ארמדילו, משכתי באדישות בכתפיי, כאילו נתקלתי בחתול רחוב.

נוסף על כך אני תורם זה כעשור סכום חודשי צנוע לעמותה שפועלת להצלת חמורים ודואגת לרווחתם. אל תשאלו אותי אפילו למה, אבל דווקא בבהמה הזאת, ארוכת האוזן וגדולת העין, נקשרה נפשי.

תראו איך הגענו כמעט לסוף הטור שנושאו הוא "כלבתי ואני" מבלי לכתוב עליה כמעט. כנראה שזה משום שאני מדחיק. את מה אני מדחיק? את העובדה שהיא כבר מתקרבת ליום הולדתה ה־12. כלומר שסטטיסטית, אתם יודעים...

כשנאלצתי להרדים את מוקה, הגולדן רטריבר המשפחתי, אי אז לפני 13 שנים (הוא היה אז בן 14 וחצי), בעודי מבכה את הפרידה, ניחם אותי מכר, שבילדותו איבד את אמו לאחר שחלתה בסרטן: "מכל החסדים שגמלנו להם בחייהם, זה הגדול ביותר", אמר ופירש: "אני נאלצתי לראות את אמא דועכת אל מותה בייסורים. הלוואי שיכולתי לעשות איתה את החסד הזה".

הנה כי כן התכוונתי לספר על הכלבה שעליה קיבלתי משמורת מלאה אחרי גירושיי, לתאר את דרכיה הנסתרות של מי שעסוקה בליקוט מזון תמידי, לכבוש לא רק את ליבי, אלא כל לב באשר הוא, ויצא לי מסע מזגזג בין מאכלי ים, מסעדות בשרים, אמהות גוססות ודובי נמלים.

האחרונים מזכירים לי בדיחה ישנה, על הבמבי הצעיר שיצא לטיול הראשון שלו ביער, כדי להכיר את בעלי החיים השונים בו. ראשון פגש בסנאי. "אני במבי", הציג את עצמו, "ומי אתה?", שאל את החיה בעלת הזנב הארוך והלחיים תפוחות. השיב היצור: "אני נקרא סנאי. יש לי ידיים קטנות כדי לאחוז באגוזים ושיניים חזקות כדי לפצח אותם".

כך המשיך במבי בסיור להכרת חיות היער, עד שנתקל בבעל חיים הדומה מעט לשועל. "מי אתה?", שאל הבמבי, ונענה: "אני כלב זאב".

"מה זאת אומרת?", תהה העופר הצעיר: "אתה כלב או זאב?".

"אמא שלי הייתה כלבה, אבל היא אהבה מאוד את אבא שלי, שהיה זאב. הם הזדווגו - וכך נולדתי אני", השיב הכלב־זאב.

כך המשיך הבמבי בסיור עד שנתקל בבעל חיים מוזר, ראשו המחודד תחוב בתוך חור ברצפה. "נעים מאוד", פנה אליו, "אני במבי ומי אתה?".

"אני דוב נמלים!", השיב היצור בגאווה.

"די, זה כבר ממש מוגזם", מחה במבי, והסתלק.