לפני הרבה שנים, כששירתי בצבא, מצאתי את עצמי עושה תורנות שמירה באחד הבסיסים העורפיים במרכז הארץ. המשימה הייתה פשוטה למדי: 50 דקות פטרול רגלי לאורך הגדר, עשר דקות מנוחה בש"ג, וחוזר חלילה. אלא שאני, משיקולים מבצעיים שלא אפרט כאן, החלטתי לוותר על החלק של הפטרול ולהתרכז בחלק של המנוחה.
בפעם הראשונה שהקצין התורן עבר בש"ג וראה אותי יושב, הוא לא אמר דבר. כעבור שעה הוא עבר שוב, ושוב ראה אותי יושב באותו מקום. גם הפעם הוא המשיך בדרכו. בפעם השלישית, כשמצא אותי בדיוק באותה תנוחה, הוא כבר עצר.
"תשמע", הוא אמר לי, "בפעם הראשונה שראיתי אותך יושב, הנחתי שאולי בדיוק הגעת לעשר דקות המנוחה שלך. בפעם השנייה עוד יכולתי להניח שזה צירוף מקרים. אבל בפעם השלישית, כשאני שוב מוצא אותך יושב כאן, אני כבר יכול לקבוע בסבירות סטטיסטית גבוהה שאתה פשוט לא עושה פטרול".
הוא כמובן צדק. לא עשיתי פטרול. לא היה לי שום טיעון הגנה משכנע, ולכן גם לא ניסיתי להמציא אחד. הודיתי באשמה, קיבלתי את הדין, ובעיקר לקחתי איתי שיעור קטן בסטטיסטיקה, שמלווה אותי עד היום.
כי בפעם הראשונה שמשהו משתבש, אפשר לקרוא לזה תקלה. בפעם השנייה אפשר עדיין לטעון שמדובר בצירוף מקרים. אבל כשאותו דבר קורה שוב ושוב, כבר קשה להמשיך להאשים את המזל. בשלב מסוים צריך להכיר באפשרות הפשוטה שהבעיה היא לא בנסיבות אלא במי שאמור לנהל אותן.
ונזכרתי בסיפור הזה כשחשבתי על רצף האירועים שמלווה אותנו בשנים האחרונות: הפשיעה בחברה הערבית, שהפכה למכת מדינה וגובה עוד ועוד קורבנות; הקטל בכבישים, שממשיך לשבור שיאים; אסון 7 באוקטובר, שהוא אולי הכישלון הביטחוני והמדיני הגדול ביותר שידענו; ההידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל; ולאחרונה גם האירוע החמור בטיסה מדובאי, שכמעט הסתיים באסון.
לכאורה, אין קשר בין הדברים. הפשיעה היא עניין של המשטרה, תאונות הדרכים הן עניין של משרד התחבורה, 7 באוקטובר הוא כישלון של מערכת הביטחון, היחסים הבינלאומיים הם עניין של משרד החוץ, והטיסה מדובאי היא בכלל סיפור אחר. לכל אירוע יש נסיבות משלו, לכל כישלון יש הסברים משלו, ובכל אחד מהמקרים אפשר למצוא מישהו אחר שאחראי.
כישלונות הופכים להישגים
אבל בדיוק כאן נכנס לתמונה הקצין התורן שלי. כי כשאתה עובר פעם אחר פעם ליד הש"ג ורואה את אותו חייל יושב, אתה לא באמת צריך לדעת מה הסיבה לכך שהוא לא פטרל בכל אחת מהפעמים. יכול להיות שבפעם הראשונה כאבה לו הרגל, בשנייה הוא היה עייף, ובשלישית בדיוק עצר לקשור את השרוכים. זה לא משנה את התמונה הכוללת. בסופו של דבר, מישהו לא עושה את העבודה שלו.
וכשכל כך הרבה מערכות במדינה לא מתפקדות כפי שהיינו מצפים מהן, אפשר כמובן להמשיך לנתח כל מקרה לגופו, אבל קשה יותר ויותר להתעלם מהמכנה המשותף. הממשלה, שאמורה לנהל את כל המערכות האלה, פשוט לא עושה את העבודה שלה.
וכאן, לצערי, מסתיים הדמיון ביני לבין הממשלה. כי אני לפחות, כשהקצין התורן תפס אותי, הודיתי שלא פטרלתי. לא ניסיתי להסביר לו שהפטרול דווקא מתנהל בהצלחה גדולה, שהוא פשוט לא מבין את המציאות, או שהישיבה שלי בש"ג היא בכלל חלק מתפיסת ביטחון חדשנית.
לעומת זאת, כשמסתכלים על התנהלות הממשלה, נדמה שלא רק שאין נכונות לקחת אחריות, אלא שיש ניסיון מתמשך לשכנע אותנו שמה שאנחנו רואים הוא בכלל לא מה שאנחנו רואים. הכישלונות הופכים להישגים, המחדלים הופכים לניצחונות, ומי שמעז לשאול שאלות או לדרוש אחריות, מואשם מיד בפוליטיזציה. במקום לבדוק מה לא עבד, מסבירים לנו למה הכל דווקא עובד מצוין. במקום להפיק לקחים, מחפשים אשמים אחרים. ובמקום להתמודד עם המציאות, מנסים לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים אותה.
וזו אולי הבעיה הגדולה ביותר. לא עצם העובדה שממשלה נכשלת. ממשלות נכשלות, מנהיגים טועים, וגם המערכות הטובות ביותר אינן חסינות מפני טעויות. השאלה האמיתית היא מה קורה אחרי הכישלון. האם יש נכונות להכיר בו, ללמוד ממנו ולתקן, או שמא כל האנרגיה מופנית להוכחה שמלכתחילה לא הייתה שום טעות.
אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". יש במשפט הזה הבנה עמוקה של הטבע האנושי. מי שמסוגל להכיר בטעות שלו ולתקן אותה, נמצא במקום גבוה יותר ממי שמשוכנע שמעולם לא טעה.
אלא שכדי להיות בעל תשובה, צריך קודם כל להודות שיש על מה לחזור בתשובה. וזה בדיוק מה שחסר לנו היום. לא ממשלה שלא טועה, כי ממשלה כזו לא הייתה ולא תהיה. אלא ממשלה שמסוגלת לומר מדי פעם את המילה האחת הפשוטה: טעינו. ממשלה שמבינה שאחריות היא לא רק הזכות לקבל החלטות ולגזור סרטים של כבוד, אלא גם החובה לשאת בתוצאות כשהדברים משתבשים.
התרעות פיקוד העורף