נכון, נותרו עוד עשרה ימים, אבל בינתיים, אין נאום מנהיגותי אחד שנזכור ממערכת הבחירות הזאת. אין מעשה מכונן אחד שנזכור ממערכת הבחירות הזאת. אין בה רגע גדול של התרגשות או התפעלות או יציאה מהשגרה. יותר ממערכת בחירות, זאת מערכת חפירות. אם תכבו את הרעש של הרשתות החברתיות, כמעט לא תרגישו שהיא מתקיימת.
הנה, עוד ציפייה לניצחון מוחלט שכנראה נכזבת, של כל הצדדים. בדיוק כמו במלחמה, גם במערכה הפוליטית לא קל לזהות שנוצר פער גדול בין מה שרצינו למה שמסתמן שיהיה בפועל. הנסיבות, אחרי ארבע שנים מהקשות בתולדותינו, מצדיקות טלטלה גדולה. הציפיות, אחרי ארבע שנים מהקשות בתולדותינו, היו לטלטלה גדולה. היכן היא? לא נראה שהיא כאן. לפחות לא עד עכשיו. זה כנראה לא יהיה הניצחון המוחלט. אולי: השיממון המוחלט. אולי: הקיבעון המוחלט. ואולי - אולי יתברר שרק אחרי 27 באוקטובר קורה הדבר המעניין.
בעניין התנודות
קולגה נדיב שלח לי מסר ברביעי שעבר בלילה. "מקווה שאתה לא נבהל מהתגובות… שולח חיזוק מרחוק". הופתעתי, וגם שמחתי, לקבל את המסר, אם כי רק בעטיו גיליתי, שהיו "תגובות" שעלולות להבהיל, או מחייבות חיזוק. למה רק בזכותו? כי בערב יום הכיפורים, לפני כמה שבועות, עזבתי כמעט את כל הרשתות החברתיות. צעד קטן מאוד לאנושות, אבל צעד לא מבוטל לאדם. מאז - יש קצת יותר שקט, ומתבזבז פחות זמן על תגובות שעלולות להבהיל. וזו גמילה קלה.
באופן כללי, לסוקרים יש אפשרות לצמצם תנודתיות, אבל כל צמצום מחייב הקרבה של נאמנות לסקר הספציפי שמדובר בו. לכן, מדובר בהכרעה שיש בה גם היבט של בחירה אסתטית. אפשר להחליט לחוס על הצופים ולא לטלטל אותם בנתונים מדי מסעירים, שישבשו את דעתם, ואפשר לומר "שיתמודדו". ברוב המקרים, סוקרים לא נמצאים לגמרי בקוטב הראשון או לגמרי בשני. הם בוחרים נתיב אמצע שנראה להם נכון. הבחירה שלנו היא לא להגזים בקפיצות, אבל גם לא להגזים ברחמנות על הצופים.
עכשיו נבדוק את טענת התנודתיות לגופה. הנה סדרת מספרים: 69, 66, 67, 64, 69, 67, 69, 72, 67, 67, 66, 65, 66, 65. האם אתם מזהים כאן תנודתיות רבה? הנתון הנמוך ביותר הוא 64. הגבוה ביותר 72. זה פער משמעותי. אבל המספרים ברובם הגדול מאוד הם 65 עד 69. זה כבר פחות תנודתי. עכשיו הביטו בכל המספרים שאחרי ה-72 החריג. כולם בין 67 ל-65.
נחשוף את הקלפים: אלה המספרים שמייצגים את גוש מתנגדי נתניהו. כלומר, סך כל המנדטים של מפלגות גוש השינוי בתוספת המפלגות הערביות מתחילת יולי ועד הסקר האחרון. קצת יותר משלושה חודשים בסך הכול. בשבוע שאחרי סקר ה-72 התקרבנו לרגע שבו הרשימות נסגרו. אז באה ירידה קלה. ומאז רואים יציבות. 66, 65, 66, 65. זו לא תנודתיות.
נתקדם - ורק כדי שיהיה ברור: זה לא ניסיון להתכתש, או לטעון שאנחנו יודעים משהו שאחרים לא יודעים. ייתכן בהחלט שבסיכום מערכת הבחירות יסתבר שסוקר אחר עשה עבודה טובה יותר מאיתנו, או דייק יותר מאיתנו, אם בזכות מזל, אם בזכות יכולת מקצועית. אנחנו בסך הכול עושים כמיטב יכולתנו.
אז למה לכתוב? כי אנחנו חושבים שמוטב להסביר מאשר להסתיר. העבודה שלנו אינה מעשה קסמים. היא מעשה מרכבה מחושב, זהיר, מוגבל. הבנת העקרונות והמגבלות תעשה גם את צרכני הסקרים חכמים יותר, ואולי תאפשר להם לקרוא את הסקרים בצורה טובה יותר.
נתקדם. מה עם גוש השינוי? הוא תלוי כמובן בגושים האחרים. כמה הערבים מתחזקים. כמה הקואליציה חלשה או חזקה. ואם יש מפלגה בין הגושים שגם אליה עוברים מנדטים. בגלל התלות של הגוש בכל הגורמים הללו, התנודתיות שלו באמת קצת יותר גדולה. או זאת לפחות ההרגשה. אז הנה: 58, 57, 56, 55, 58, 56, 59, 57, 53, 53, 52, 52, 52, 50.
נו, מה רואים כאן? תמונה לא כל כך מסתורית, ודי בהירה. גוש שהיה פעמיים 58, פעמיים 57, פעמיים 56, פעם אחת 59 ופעם אחת 55. ואז ירד. מתי בדיוק? אתם יודעים מתי. כשהרשימות נסגרו. מאז הוא בירידה איטית. פעמיים 53. שלוש פעמים 52. ובשבוע שעבר 50. אולי יתברר שזו תוצאה קצת חריגה. אולי יתברר שיש כאן מגמה.
אז תנודתי או לא? מצביעים כמעט אינם חוצים את הקו בין הגושים. ברוב הרשימות השינויים משבוע לשבוע, עלייה או ירידה של נקודה עד שתיים, אינם גדולים ממה שמדגם בגודל הזה מייצר, גם כשאיש לא משנה את דעתו. זה מה שאנחנו מכנים "רעש". תזוזה שבועית של מנדט או שניים לרשימה בודדת אינה עדות לשינוי משמעותי.
בעניין השקיפות
כאן מתחייב גילוי נאות: לפני כמה שבועות נחת גם על שולחני מכתב מאותה עמותה, מיוצגת על ידי אותו עורך דין נכבד. כמו פילבר - התעלמתי ממנו. לא כמו פילבר - המכתב אליי לא התגלגל לתלונה לוועדת הבחירות. לפחות בינתיים לא. אולי גם זה יגיע (לכתוב או לא לכתוב? האם העובדה שאכתוב תעלה את הסיכוי שגם התלונה נגדי תגיע?).
מאחורי העמותה שני פרופסורים, שאין לי ספק שכוונתם טובה. הבסיס לעתירתם הוא חוק הקובע שעל כלל הסוקרים לשלוח לוועדת הבחירות המרכזית שלל נתונים מתוך הסקרים שלהם, כדי שתהיה, כביכול, יותר "שקיפות" בעריכת סקרים. כך מתגלגל חוק מרושל, לציפייה לא ריאלית, לעתירה טרחנית. מה תהיה פסיקתו של השופט נעם סולברג, שכבר ביקש את תגובת נשואי התלונה, איני יודע. עמדתי אינה עמדתו של משפטן. יש חוק. החוק בעייתי - אבל הוא כתוב בספר החוקים. המעשה הרצוי היה פשוט למחוק אותו משם. בהיעדרה של מחיקה, הפרשנות המשפטית תקבע כיצד ייושם, ויש לקוות שזו תהיה פרשנות שאינה הופכת מטרד קטן לבעיה גדולה.
עכשיו הסבר. המחוקק קבע שעל הסוקרים בכלי התקשורת להגיש לוועדת הבחירות טפסים שכוללים פרטים על כל סקר: כיצד נערך, אילו שאלות נכללו בו, כמה השיבו עליו, כמה לא השיבו, מתי נערך הסקר ועוד. למה היה צורך בחוק כזה? התשובה היא שלא היה צורך, אבל חברי הכנסת השתכנעו, כמו אנשי העמותה שהגישו את התלונה, שמכיוון שלסקרים "יש השפעה" על הבחירות, נדרש עליהם פיקוח כלשהו. המחוקקים התעלמו מהשאלה איך הסקרים "משפיעים" (אף אחד לא יודע), האם הם עוזרים למחנה זה או אחר (לפעמים כך ולפעמים כך), אם הם משפיעים יותר מדברים אחרים שאין עליהם פיקוח (ספק גדול), ומעוד שלל שאלות הכרחיות.
בחוק יש כל מיני קביעות, שכל אחד יכול לפרש אותן על פי דרכו, ומאז שנחקק התפתח דפוס דיווח שרוב הסוקרים פחות או יותר עומדים בו (וכשהם לא עומדים בו, הוועדה יכולה להעיר). בזה אפשר היה לכאורה להסתפק. טרחה מיותרת אבל קטנה. אלא שתחביבם של חברי עמותות, ושל עורכי דין יצירתיים, הוא לקחת טרחות קטנות ולנפח אותן. הם רואים חוק שמפורש בקמצנות, ומיד תובעים לפרש אותו בחמדנות. הם רואים הזדמנות למשטר ולפקח, ועטים עליה, בלי לחשוב על התוצאות.
מקריאת העתירה אפשר להבין שמה שהעותרים מבקשים הוא למעשה את הדבר הבא: שהסוקרים יפרסמו כל פרט שנדרש כדי שהם - העותרים, או כל אזרח אחר - יוכלו לקחת את הנתונים ולשחזר אותם. כלומר - שהסוקר, נאמר של כאן חדשות, ייתן לציבור גישה מלאה לנתונים שלו באופן שמאפשר לכל אדם שיש לו מחשבון לפענח אותם מחדש ולחלק את המנדטים בעצמו. תנו לנו את רשימת המצרכים, את המתכון, את הכמויות, את טמפרטורת התנור הנחוצה לאפייה, את סוג השמן שאתם משתמשים בו לשימון התבנית. תנו הכול. תנו לנו - העותרים - לאפות את העוגה שלכם כדי לראות אם הטעם זהה. ואם לא יהיה זהה - נעתור שוב. כי הטעם צריך להיות זהה. או שעשיתם משהו לא בסדר.
זה עוד יותר חמור מבקשת מתכון מבעל מסעדה, משום שיש עוד הבדל בין הסוקרים של סקרי הבחירות לבין הפרופסורים של המחקר האקדמי: עיסוקם של הסוקרים הוא איסוף והפצת מידע לציבור על המערכת הפוליטית בזמן הכי מתוח שלה. במובן הזה, סוקרי הבחירות דומים הרבה יותר לעיתונאים מאשר לפרופסורים לפסיכולוגיה בפקולטה כלשהי. למעשה, כמעט שאין הבדל בין סוקרים לעיתונאים.
זו תהיה דרישה בלתי נסבלת, נכון? כמו עיתונאים, סוקרים של מערכת הבחירות הם אנשים שמקצועם הוא ליקוט מהיר של מידע, ניתוח שלו בזמן אמת, פרסום שלו לתועלת מעשית מיידית. כמו עיתונאים, לסוקרים יש מקורות אנונימיים (מי שמשיבים לסקרים), ויש להם שיטות עבודה, ויש להם מוניטין שנצבר עם השנים.
אתם סומכים על דרוקר שהוא לא ממציא סיפורים? זו החלטה שלכם. אתם סומכים על סגל שבירר אם הידיעה שלו נכונה? כל אחד וטעמו. איש לא מעלה על דעתו לתבוע מהם פרסום של מקורות, פירוט של דרכי עבודה, הפקדת רשימות באתר של ועדת הבחירות המרכזית. אם עמותה שוחרת שקיפות תפנה אליהם בדרישה לפרסם את יומן השיחות שלהם, או את תמלילי הראיונות שלהם, היא תגולגל מכל המדרגות.
עכשיו - חשבו על מצבם של הסוקרים ונסו להסביר מה ההבדל. זה שהם עוסקים במספרים ולא במילים? זה שהם קורבנות קלים יותר, כי מעולם לא הודבקה לעיסוק שלהם קדושת חופש הביטוי? אבל זה בדיוק העניין: מדינה נאורה לא ממשטרת באמצעים שלטוניים את חופש הביטוי של כלי התקשורת שלה. היא לא יכולה לומר לעיתון או לערוץ טלוויזיה "המקורות שלך לא נראים לנו אמינים", או "הסיפורים שלו משפיעים על הבוחרים". היא גם לא אמורה לומר לעיתון או לערוץ טלוויזיה שהסוקרים שלו לא נראים לה רציניים, או שהמספרים שלהם משפיעים על הבוחרים.
קורה כאן דבר שאפשר לזהות לא פעם בפעילות של אגודות או של ארגונים של אנשים שוחרי טוב. קורה לא פעם שמרוב התלהבות הם כל כך מרחיקים לכת, עד שהם יוצאים נגד המטרה של עצמם. משלימים מעגל ומתחברים לקצה השני. זה מה שקרה גם ל"אקדמיה למען ישראל דמוקרטית". מרוב רצון לשמור על הדמוקרטיה - היא מבקשת לפגוע בחופש הביטוי. כלומר, בדמוקרטיה.
התרעות פיקוד העורף