מהתיכון למטכ"ל - ומהמטכ"ל בחזרה לחברה: מי דואג לרצף המנהיגות הישראלי? | אל"מ מיל' אמיר נוי

מאז קום המדינה הפך המעבר של קצינים בכירים מצה״ל לפוליטיקה לחלק מוכר מהחיים הציבוריים בישראל. הרמטכ״ל לשעבר יצחק רבין נעשה ראש ממשלה. אחריו הגיעו לפוליטיקה, בין היתר, אהוד ברק, שאול מופז, משה יעלון, בני גנץ וגדי אייזנקוט. התופעה אינה חדשה, אינה מוגבלת למפלגה אחת ואינה מחייבת מסקנה שכל קצין פורש מבקש לעצמו קריירה פוליטית.

המספרים ממחישים את היקפה. במחקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה באוגוסט 2022 כתב פרופ׳ עופר קניג כי שני שלישים מהרמטכ״לים לשעבר נכנסו עד אז לפוליטיקה. מדובר בתופעה בעלת משקל במערכת הפוליטית הישראלית, ולא באוסף מקרי של החלטות אישיות.

אבל עובדה אינה תשובה לשאלה אם זהו המסלול הנכון.

האם שירות צבאי בכיר צריך להיות מסלול הכניסה המקובל להנהגה הפוליטית, או שעל המדינה למצוא דרך טובה יותר לשמר את ניסיונם של מפקדיה ולהעמידו לרשות הציבור?

אין כאן טענה שגנרלים אינם רשאים להיכנס לפוליטיקה. במדינה דמוקרטית, גם קצין בכיר שפרש הוא אזרח הזכאי להשתתף בחיים הציבוריים בהתאם לחוק. השאלה שונה: האם המדינה מנצלת את הידע והניסיון שצברו מפקדיה באופן שיטתי, או שהיא מותירה את המשך דרכם בעיקר לבחירה אישית - מעבר לפוליטיקה, לעסקים, לייעוץ או לחיים פרטיים?

לא כל מדינה מתייחסת לצבא ולדמוקרטיה באותו אופן

בארצות הברית מתקיים דיון ציבורי ואקדמי על מעורבותם הפוליטית של גנרלים בדימוס. מאמר שפרסם זכרי גריפיתס בכתב העת Parameters  של מכללת המלחמה של צבא ארצות הברית ב-2023 בחן אם קצינים בכירים בדימוס מעורבים יתר על המידה בתהליך הפוליטי. מסקנתו מסויגת: הוא טען שהפעילות הפוליטית הנבחנת אינה גורמת בהכרח נזק משמעותי למוסדות הדמוקרטיים או למוניטין הלא-מפלגתי של הצבא. כלומר, עצם המעבר לפוליטיקה אינו מוכיח כשל, אך הוא מצדיק בחינה של גבולות המעורבות ושל השלכותיה.

גרמניה מציעה נקודת מבט אחרת. תפיסת Innere Führung,  שהתפתחה עם הקמת הבונדסוור (שמו של הצבא הפדרלי של גרמניה -  כלל הכוחות המזוינים של המדינה, ביבשה, באוויר ובים.) לאחר מלחמת העולם השנייה, מעמידה במרכז את דמותו של ״האזרח במדים״. החייל אינו חדל להיות אזרח, זכויותיו נשמרות, והוא נדרש להפעיל שיקול דעת ואחריות בתוך מסגרת חוקתית דמוקרטית. הצבא כפוף לדרג המדיני, והחינוך לערכים דמוקרטיים ולמנהיגות אינו תוספת שולית להכשרה הצבאית אלא חלק מזהותו המקצועית.

גם בבריטניה מתקיים דיון בשאלה עד כמה הציבור והפוליטיקאים נוטים לייחס למפקדים צבאיים סמכות החורגת מתחום מומחיותם. מחקר שפורסם ב-The Political Quarterly ב-2026 מצא כי הציבור הבריטי מפגין יחס של כבוד רב לצבא, אך גם העלה שאלות על מידת ההבנה של הציבור את עקרון העליונות האזרחית בקביעת מדיניות.

אין צורך להעתיק מודל זר לישראל. ההיסטוריה, צורכי הביטחון ומעמדו של הצבא בחברה הישראלית שונים מאלה של גרמניה, בריטניה וארצות הברית. אבל אפשר ללמוד מהדיון במדינות הללו עיקרון משותף: צבא מקצועי זקוק לזהות ברורה, למערכת ערכים, לגבולות סמכות ולהסדרים המאפשרים למומחיות הצבאית לתרום למדינה בלי להחליף את שיקול הדעת האזרחי.

שלושה שלבים בתוכנית לאומית אחת

אני מבקש להציע לבחינה ציבורית תוכנית תלת-שלבית, שתלווה את מסלול השירות ואת המעברים המרכזיים שבו. אין זו תוכנית לעידוד מיליטריזם, ואין מטרתה להפוך את הצבא למכשיר לחינוך פוליטי. להפך: היא נועדה לחזק את ההבנה האזרחית, את המקצועיות ואת הממלכתיות.

שלב ראשון: מהתיכון לשירות

תלמיד המסיים תיכון בישראל עומד בפני מעבר משמעותי. הוא יוצא ממסגרת חינוכית מוכרת ונכנס למערכת היררכית, תובענית ולעיתים מסוכנת, שבה נדרשים ממנו משמעת, אחריות, עבודת צוות והתמודדות עם מצבי לחץ.

ראוי לבחון תוכנית לימודים ארצית, בהיקף מוגדר, שתכין את בני הנוער למעבר הזה. היא לא תעסוק באימון צבאי ולא תציג שירות צבאי כערך עליון. היא תעסוק באזרחות ובביטחון, בזכויות ובחובות, באחריות אישית, במנהיגות, באתיקה, בגבולות הסמכות ובמשמעות השירות במדינה דמוקרטית.

התוכנית תציג מגוון מסלולי שירות — קרביים, טכנולוגיים, מודיעיניים, מקצועיים ואחרים — ותסייע לתלמידים להבין כיצד כישוריהם יכולים להשתלב בצורכי המדינה. היא תעסוק גם במי שאינם משרתים בצה״ל ובמסלולי השירות והתרומה האחרים הקיימים בחברה הישראלית.

המטרה אינה לשכנע כל נער ונערה לבחור בקריירה צבאית. המטרה היא להבטיח שמי שנכנס לשירות יעשה זאת מתוך הבנה טובה יותר של המסגרת, של האחריות המוטלת עליו ושל מקומו כאזרח במדינה.

שלב שני: ממפקד בדרג הביניים למנהיג מערכתי

קצין העומד לפני תפקיד מג״ד במערך הלוחם, או לפני תפקיד ראש ענף במערך מקצועי, נמצא בצומת משמעותי. הוא כבר אינו רק בעל מקצוע או מפקד של מסגרת מצומצמת. הוא נדרש לנהל מערכת, לפתח אנשים, להקצות משאבים, לזהות כשלים ולהציג לממונים תמונת מצב אמינה - גם כאשר היא אינה נוחה.

זהו השלב שבו אפשר לבחון תוכנית פיתוח מנהיגות אחידה בעקרונותיה, המותאמת למסלולי הפיקוד השונים בצה״ל ולתפקידים מקבילים בשב״כ ובמוסד.

התוכנית תעסוק בחשיבה מערכתית, בניהול כוח אדם ומשאבים, בקבלת החלטות בתנאי אי-ודאות, בהפקת לקחים, ביחסי הדרג המקצועי והדרג המדיני וביכולת להבחין בין נאמנות לארגון לבין נאמנות לאמת המקצועית.

אין מדובר בהחלפת קורסי הפיקוד הקיימים, אלא בהשלמתם: מעבר מהכשרה לתפקיד מסוים לפיתוח יכולת הנהגה רחבה, המבוססת על אחריות, יושרה, חשיבה ביקורתית ולמידה מטעויות.

שלב שלישי: מהשירות להמשך התרומה

זהו השלב המורכב ביותר, משום שהוא כולל שתי אוכלוסיות שונות, שאין סיבה להציע להן תוכנית זהה.

הראשונה היא המשתחררים לאחר שלוש עד חמש שנות שירות. רבים מהם יוצאים לחיים האזרחיים עם ניסיון בעבודת צוות, בהתמודדות עם לחץ, בתפעול מערכות ובאחריות אישית. יש לבחון כיצד ניתן לסייע להם לתרגם את הניסיון הזה לכישורים מוכרים בשוק העבודה, להשכלה, להכשרה מקצועית ולתעסוקה. אין צורך לשמר כל חייל במערכת הביטחון; יש צורך לוודא שהמדינה והחברה אינן מבזבזות את הניסיון שצבר.

השנייה היא אנשי הקבע והקצינים ששירתו שנים ארוכות. אצלם השאלה שונה. פרישה לאחר עשרות שנות שירות עשויה לקטוע מסלול מקצועי שבו נצבר ידע ייחודי, היכרות עמוקה עם מערכות מורכבות וניסיון שאינו נרכש במהירות. לא כל פורש מתאים לתפקיד אזרחי, ולא כל ניסיון צבאי ניתן להעתקה למערכת אחרת. אבל ראוי לבחון מנגנון מוסדר שיאפשר למתאימים להמשיך לתרום.

אפשר להקים מאגר מומחים ביטחוניים פורשים, לשלבם במחקר ובהפקת לקחים, בהכשרת מפקדים, בהערכות אסטרטגיות ובתפקידי ייעוץ מקצועיים. ניתן לבחון גם מסלולי מעבר לתפקידים אזרחיים בשירות הציבורי, בכפוף להכשרה מתאימה, לתנאי סף, לסיווג ביטחוני ולכללי אתיקה וניגוד עניינים.

העיקרון ברור: הניסיון הצבאי הוא נכס ציבורי, אבל הוא אינו מעניק לבעליו זכות יתר על הציבור או סמכות להחליף את הדרג המדיני. ההשתלבות לאחר הפרישה צריכה להיעשות לפי התאמה מקצועית, ולא מכוח הדרגה הקודמת.

לא אליטה נפרדת, אלא רצף של אחריות

תוכנית כזו מחייבת זהירות. אסור שהיא תיצור מעמד סגור של יוצאי מערכת הביטחון, שבו השירות הצבאי נתפס כתנאי למנהיגות או שבו הדרגה לשעבר מקנה סמכות פוליטית עודפת. אסור גם שהמדינה תהפוך למספקת תעסוקה לכל פורש.

לכן יש לבחון את התוכנית באמצעות פיילוט, יעדים מוגדרים ומדדי הצלחה: איכות ההכנה לשירות, התפתחות יכולות הפיקוד, שימור ידע, השתלבות המשתחררים בחברה ובתעסוקה, והתרומה הממשית של מומחים פורשים למערכת הביטחון ולשירות הציבורי.

אפשר להקים צוות בין-משרדי שיגבש מתווה, יבחן תוכניות דומות בעולם ויציג בתוך פרק זמן מוגדר תוכנית ניסיונית לבתי ספר, להכשרות קצונה ולמסלולי מעבר לאחר השירות. רק לאחר הערכה מקצועית ניתן יהיה להחליט על הרחבתה.

ישראל השקיעה במשך עשרות שנים בבניית צבא ובפיתוח מפקדים. ראוי שתשקיע מחשבה דומה גם במעבר אל השירות, בפיתוח המנהיגות הצבאית ובשימור הניסיון לאחר הפרישה.

השאלה אינה אם כל קצין בכיר צריך להישאר במערכת, וגם לא אם יש למנוע ממנו להיכנס לפוליטיקה. השאלה היא אם המדינה יכולה לנהל טוב יותר את הרצף שבין חינוך אזרחי, שירות, פיקוד ותרומה לחברה.

אני מבקש לפתוח בדיון ציבורי בשאלה הזאת: האם הגיע הזמן שישראל תבנה תוכנית לאומית שתלווה את האדם לפני השירות, במהלך התפתחותו כמפקד ולאחר שחרורו - ותבטיח שהניסיון שנצבר בשירות המדינה ימשיך לשרת אותה, בלי לטשטש את הגבולות שבין הצבא, הפוליטיקה והחברה האזרחית?