671 לוחמים בלבד עמדו לרשות אוגדת עזה בבוקר 7 באוקטובר: ארבעה גדודי ביטחון שוטף בהרכב חסר, שכוחם המצטבר שקול לכשני גדודים מלאים. ביהודה ושומרון החזיק צה״ל מאז אוגוסט 2023 ב-23 גדודים, לעומת 13 בשגרה. יומיים לפני המתקפה הועברו לשם, בעקבות המתיחות בחווארה, גם כוחות ששימשו עתודה מטכ״לית באזור עזה.
בגדה נדרש צה״ל לסכל טרור פלסטיני ולהתמודד גם עם אלימות מתנחלים נגד פלסטינים וכוחות הביטחון. הטיפול בה אף הביא לביטול פעולות מבצעיות, ובהן מעצרים.
לציבור מוכרים את ההתנחלויות כנכס ביטחוני. בקבינט המדיני-ביטחוני, בפורום מטכ״ל, בצמרת השב״כ ובוועדות המשנה המסווגות של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, מכירים היטב את החשבון המבצעי: ההתיישבות אינה כוח מגן, היא משימת הגנה, וצה״ל מגן על מאות יישובים ואתרים בתוך מרחב פלסטיני, מאבטח צירים, צמתים, תנועה אזרחית ומרחב התפר, ומרתק לכך גדודים, משאבי מודיעין, עתודות וקשב פיקודי הנחסכים מיתר המשימות.
לפני ההתנתקות חיו ברצועת עזה כמה אלפי ישראלים במובלעות בתוך שטח שבו התגוררו יותר ממיליון פלסטינים. גם אז נורו רקטות. נוכחות היישובים לא הרתיעה את משגריהן. הגנתם חייבה את צה״ל לפעול בעומק שטח עוין, לאבטח צירים ולהחזיק מוצבים, והוסיפה נקודות תורפה. 7 באוקטובר לא הפך בדיעבד את הנטל הזה לנכס ביטחוני. גוש קטיף לא הגן על ישראל; צה״ל הגן על גוש קטיף.
ביהודה ושומרון פועל גם מנגנון המפחית את הנטל: התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית מאפשר חילופי מידע, פעילות מתואמת בין הכוחות ומאבק פלסטיני בארגוני טרור, ובהם חמאס והג׳יהאד האסלאמי. ישראל מעמיקה את השליטה במקום להרחיב את חלוקת האחריות.
ההתנחלויות אינן מגינות על ישראל, והחשבון שנותר הוא כמה מביטחונה ישראל מקריבה כדי להגן עליהן. בעיני הרואים בהתיישבות ציווי אלוהי וחלק מגאולת הארץ, גם המחיר הזה אינו עילה לשינוי המדיניות.
״הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס״, אמר בצלאל סמוטריץ׳ ב־2015. מבחינה ביטחונית, המשוואה הפוכה. ההיגיון באמירה הזאת היה כי רשות חלשה בגדה וחמאס שליט בעזה מונעים כתובת פלסטינית אחת ומאפשרים לממשלות ישראל לדחות הכרעה על עתיד ההתנחלויות.
נתניהו הגן במשך שנים על העברת הכסף הקטארי לעזה, שבאישור ישראלי מימן את שלטון חמאס; ב-2019 אף הציג את ההפרדה בין חמאס לרשות כחלק מהאסטרטגיה. ישראל לא בנתה דרך להחליף את חמאס. היא בנתה דרך לחיות איתו: שליט, ממומן ומורתע בעיניה בלבד.
קטאר נעשתה המתווכת החיונית מול השלטון שמימנה, וישראל נשענה עליה לניהול היחסים עמו. פרשת ״קטארגייט״ מוסיפה לכך חשדות פליליים הנוגעים לקידום אינטרסים קטאריים בידי אנשים בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה.
טורקיה מצהירה על תמיכה במדינה פלסטינית בגבולות 1967, אך מעניקה חסות לשלטונו החמוש והנפרד של חמאס בעזה. איראן מימנה וחימשה את חמאס והג׳יהאד האסלאמי וביססה באמצעותם את השפעתה. טהרן אינה זקוקה למדינה פלסטינית. היא זקוקה לחזית פלסטינית.
כך נפגשות ישראל, טורקיה ואיראן באותה תוצאה: הפיצול נשמר וחמאס מתחזק. כשיריבותיה של ישראל משיגות את מבוקשן ממדיניותה, מי שטעה בחשבון אינו יושב באנקרה או בטהרן. הוא יושב בירושלים.
מדינה פלסטינית מפורזת הופכת את המשוואה לטובת ישראל: שלטון אחד בעל מונופול על הנשק מחליש את חמאס, שולל מאיראן חזית ומטורקיה מנוף, ומפנה כוח ישראלי להגנת הגבולות.
ועדת חקירה ממלכתית תצטרך להעמיד את מקבלי ההחלטות לאורך השנים מול החשבון: כמה גדודים, ימי מילואים, עתודות ומשאבי מודיעין ואיסוף הוקצו ליהודה ושומרון, כמה מהם לסיכול טרור וכמה להגנת ההתנחלויות, ומה נגרע מהגנת העוטף. ומדוע, כשהמחיר היה ידוע והיו חלופות שגובות פחות ביטחון, הועדף שימור ההתנחלויות על ביטחון ישראל.
התרעות פיקוד העורף