חכמי התלמוד ידועים בהקפדה הקיצונית שלהם ללשון נקיה, לסגנון מפוייס. במסכת פסחים (דף ג') התנאים משבחים ומחמיאים לתורה "שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות לא הוציא דבר מגונה מפיו". היה חשוב לתנאים להסביר שללמוד, לדעת תורה ולהחשב כתלמיד חכם זה לא רק כבוד למידע – זה מחייב התנהגות אנושית מנומסת בין אדם לחברו והתנהלות חברתית מאופקת ומפוייסת.
פעם אחת ויחידה חכמי התלמוד נטשו את הקפדתם ללשון נקיה ועשו זאת באופן ישיר ובוטה. "תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו" (יש נוסחה בה נכתב "נבלה סרוחה") מדרש רבה פרשת ויקרא. התנאים ביקשו להבהיר ולהזהיר, שהתואר "תלמיד חכם" נושא עמו מחוייבות מיוחדת וציווי ייחודי לנימוס, להתאפקות ולזהירות מכל ביטוי או גילוי סמכות מצד יהודי למדן, או מייצג למדנות, שחורגים מהנימוס או מהתחשבות מהיחיד ובמיוחד מהציבור.
זכותו של הרב דב ליאור לחשוב כך ולומר זאת בשקט למקורבים. להצהיר תקשורתית ובפרהסיה בליווי צילום שלו פוער פה כצורח, מה שהשתמע בבירור כהיתר להתנכל לפלסטינים תושבי יהודה ושומרון - זהו בדיוק מעשה, מהלך, ביטוי של תלמיד חכם שאין בו דעה.
חלק גדול מהאופן שבו מילא את תפקידו כרב ראשי היה ביקורים וסיורים בקיבוצים וקיום מפגשים ושיחות עם הקיבוצניקים חברי השומר הצעיר. הרב קוק היה בזמנו, וזכור בהיסטוריה הדתית של ישראל, כרב, כגאון ומקובל. עובדה שעודדה אותו לנצל את תפקידו כרב למאמץ מיוחד לגלות ולהסביר לקיבוצניקים את היהדות וסגולותיה.
לא שמעו ממנו אף פעם מילה או ביטוי של זלזול וביטול כלפי חילוניים, כי הרב קוק היה תלמיד חכם מלא דעה ודעת. תכונות ומעלות שכמעט נעלמו מרוב הרבנים המכהנים היום בישראל. התואר "רבי" הוא ראשי תיבות: ראש בני ישראל. הוא יכול בנקל להפוך לראשי התיבות "רע בעיני ה'".
התרעות פיקוד העורף