ישראל בתקופת שלטונו של נתניהו הגיעה לשיאים ברוב התחומים: כלכלה, טכנולוגיה, מדע, וגם מבחינה מדינית וצבאית. "ישראל הפכה לאחת המעצמות האזוריות הקובעות במזרח התיכון מבחינה מודיעינית וצבאית", נכתב בשבועון המוערך "אקונומיסט" מוקדם יותר השנה. גם הישגי המלחמה אחרי 7 באוקטובר, כולל נגד איראן, והשינויים הגיאופוליטיים באזורנו מבטאים זאת. וגם הנתונים הכלכליים העיקריים כגון אינפלציה נמוכה, תעסוקה מול אבטלה, צמיחה, השקעות חוץ ועוד.
כפי שצוטט דיפלומט אירופאי: "אתם לא מבינים את מצבכם, היכולת להזיק לכם גדולה" - ולא רק היכולת קיימת, אלא גם הכוונה, כפי שמעידות הסנקציות שהטילו הולנד ובריטניה על ישראל. יש אצלנו שמקווים שנתניהו יעשה מעשה "יונה הנביא" כדי לצמצם נזקים, אך עלול להתברר להם במהרה כי אף שהשטנה והתעמולה מבחוץ ממוקדות בראש ממשלת ישראל, המטרה האמיתית היא ישראל עצמה, ללא קשר לזהות העומד בראשה.
עד כה דיברנו על הממשלה, אך מאחר שמדובר בבחירות, אי אפשר שלא להזכיר את הצורה החובבנית, ולעיתים אף העילגת, שבה ניהל גוש השינוי (שאינו גוש וספק אם הוא שינוי) את המערכה, אפילו נגד ממשלה תת-מתפקדת. הדבר מעלה ספקות לגבי כשירותו לנהל מדינה. מהם קווי המדיניות שלו בנושאים הרלוונטיים? גם הצהרות מביכות ומגוחכות כמו "בעוד 18 חודשים יפורק חמאס" - לא 17 ולא 19, אלא דווקא 18 - אינן מקנות דימוי רציני.
כל אחד מהאזרחים יכול לחבר רשימת נושאים שבהם הוא חלוק על כל אחד מהצדדים, אך ביסוד חלקם הגדול של הליקויים עומדת המשילות הלקויה. אחד מגורמיה הוא שיטת הבחירות והממשל הנוכחית, שאינה מאפשרת הקמת ממשלות יציבות המסוגלות לתפקד כהלכה וללא סחיטות. לפיכך, אחד מתפקידי הממשלה הבאה יהיה לבחון ולתקן את הליקויים המבניים של השלטון בישראל וגם זה יהיה אפשרי, אולי, רק במסגרת ממשלת אחדות.
התרעות פיקוד העורף