27% מרופאי ישראל הם ערבים. אנחנו מפקידים בידיהם את חיינו ואת חיי ילדינו. הם מנתחים, מנהלים מחלקות, מקבלים החלטות של חיים ומוות. אז מדוע רופא ערבי יכול לנהל בית חולים, אבל פוליטיקאי ערבי אינו יכול להיות שר הבריאות?
מדוע אנחנו סומכים על פרמדיק ערבי שיציל אותנו תחת אש, על כבאי ערבי שיחלץ אותנו מבניין בוער, על רוקח ערבי שייתן לנו תרופה, אבל חוששים לשבת עם נציגיהם סביב שולחן הממשלה?
לשילוב ערביי ישראל בהנהגת המדינה יש שתי הצדקות מרכזיות: מוסרית ותועלתנית. מבחינה מוסרית, דמוקרטיה אינה מסתיימת בקלפי. זכות ההצבעה היא תנאי הכרחי, אבל שוויון אזרחי אמיתי מחייב גם אפשרות להשתתף בקבלת ההחלטות. אזרח שמשלם מיסים, ממלא את חובותיו למדינה ותורם לחברה זכאי לדעת שהדרך להנהגתה אינה חסומה בפניו בגלל מוצאו הלאומי. אין פירוש הדבר שכל מפלגה ערבית חייבת להיות שותפה בכל ממשלה. חילוקי דעות מדיניים הם לגיטימיים. אבל פסילה גורפת של שותפות פוליטית עם ערבים, רק משום שהם ערבים, היא כתם מוסרי על הדמוקרטיה שלנו.
מבחינה תועלתנית, ישראל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על כישרונותיהם, ניסיונם ויכולותיהם של חמישית מאזרחיה. שילובם במוקדי קבלת ההחלטות יכול לשפר את מערכת הבריאות, החינוך, הכלכלה והשלטון המקומי. הוא עשוי לחזק את תחושת השייכות, לצמצם ניכור ולבנות אמון בין המדינה לאזרחיה הערבים.
שותפות פוליטית אינה רק מחווה של רצון טוב. היא אינטרס ישראלי מובהק. מדינה שבה יהודים וערבים נושאים יחד באחריות לעתידה תהיה חזקה יותר, יציבה יותר וצודקת יותר.
אני שומע את הטענה המוכרת: החברה הישראלית עדיין אינה בשלה לכך. אלא שמנהיגות אינה נועדה רק לשקף דעות קדומות. תפקידה גם לשנות אותן.
הבחירות עוד לפנינו. איננו יודעים מי ינצח ומי ירכיב את הממשלה הבאה, אבל על דבר אחד אסור להתפשר: חילופי שלטון אינם מספיקים, אם נמשיך להנציח את הדרת האזרחים הערבים. ממשלת אחדות אמיתית אינה חייבת לכלול את כל המפלגות, אבל אסור לה לפסול מראש ציבור שלם.
היום שאחרי יתחיל כאשר נפסיק לפחד משותפות יהודית־ערבית ונבין שהיא אינה איום, אלא הזדמנות לחזק אותה.
כי מי שטוב מספיק להציל את חיינו, טוב מספיק גם להיות שותף לניהולם.
התרעות פיקוד העורף