בני גנץ: לא הייתי במחנה שלו, אבל ברגעי המבחן הוא התייצב לצד המדינה | ד"ר איתן לסרי

הודעתו של בני גנץ על פרישתו מההתמודדות לכנסת היא הזדמנות לבחון את דרכו הפוליטית במבט מפוכח: לא רק דרך ההבטחות שלא קוימו, האמון שנשחק והכישלון לבנות כוח פוליטי יציב, אלא גם דרך ההחלטות שקיבל בשעותיה הקשות של מדינת ישראל. מעולם לא הייתי במחנה הפוליטי של גנץ. לא פעם חלקתי על דרכו, התקשיתי להבין את הפשרות שעשה. גם היום אינני שותף בהכרח לתפיסתו הפוליטית. אבל דווקא משום שאינני נמנה עם תומכיו, חשוב לי להבחין בין ביקורת על דרכו לבין הכרה במעשים הראויים להערכה. בשתי נקודות מבחן לאומיות - משבר הקורונה ומתקפת 7 באוקטובר, גנץ בחר בשותפות עם יריבו הפוליטי ולקח חלק באחריות הלאומית, אפשר לחלוק על שיקוליו, לבקר את תוצאות החלטותיו ואף לקבוע שטעה. אך אין סיבה למחוק את משמעות הבחירה להתייצב בשעת משבר.

הקורונה: אחריות לאומית במחיר פוליטי כבד

באביב 2020, לאחר שלוש מערכות בחירות ומשבר פוליטי ממושך, ניצבה ישראל מול מגפת הקורונה, אי־ודאות בריאותית ומשבר כלכלי. המערכת הפוליטית התקשתה לייצר יציבות שלטונית, והציבור נזקק לממשלה שתוכל לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות המשתנה. גנץ, שהוביל את כחול לבן והציג חלופה שלטונית לנתניהו, החליט להצטרף לממשלת אחדות עם נתניהו והימין. במאי 2020 הוקמה הממשלה, וגנץ מונה לראש הממשלה החלופי ולשר הביטחון. המהלך עורר סערה: הוא נתפס בעיני רבים מתומכיו כהפרת הבטחה, הוביל לקרע עם שותפיו ובראשם יאיר לפיד, ופגע באמון הציבור שביקש לראות בו דווקא חלופה של מחנה שלם בשמאל לנתניהו. הביקורת על ההחלטה מוצדקת וראויה לדיון. אפשר לטעון שגנץ העריך לא נכון את השותפות, שלא הצליח להבטיח את מימוש ההסכמות וששילם מחיר אישי ופוליטי כבד בלי לבסס את מעמדו. הממשלה לא הצליחה להפוך את הסכם האחדות לשותפות יציבה, ובסופו של דבר התפרקה. אבל לצד הביקורת, ראוי לזכור את השיקול שעמד בבסיס המהלך: הניסיון לסיים את הקיפאון הפוליטי ולהקים ממשלה שתוכל להתמודד עם משבר בריאותי וכלכלי. גנץ בחר לקחת חלק בניסיון הזה גם במחיר אישי וציבורי. אפשר לחלוק על הדרך ועל התוצאות, אך עצם הנכונות לשאת באחריות בתקופה מורכבת אינה צריכה להתבטל רק משום שהשותף למהלך היה שנוא השמאל -נתניהו.

שבעה באוקטובר: להיכנס מתחת לאלונקה

המבחן השני היה קשה ודרמטי הרבה יותר. לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023, טבח האזרחים, חטיפת בני הערובה ופרוץ המלחמה, עמדה ישראל בפני משבר ביטחוני ולאומי עמוק. הציבור ציפה מהנהגתו להתעלות מעל המאבקים הפוליטיים ולהעמיד את ביטחון המדינה בראש סדר העדיפויות. ב־11 באוקטובר הצטרף גנץ לממשלת החירום ולקבינט המלחמה של נתניהו, לצד שר הביטחון יואב גלנט. גנץ, לשעבר רמטכ״ל ושר ביטחון, היה יריב פוליטי של ראש הממשלה, ובכל זאת בחר להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות בתקופת המלחמה. הצטרפותו הרחיבה את בסיס השותפות בממשלה והכניסה למוקד ניהול המערכה דמות בעלת ניסיון ביטחוני בכיר. אין פירוש הדבר שכל החלטות הממשלה היו נכונות, או שגנץ עצמו פטור מביקורת על מדיניות המלחמה ועל התנהלות קבינט המלחמה. גם השאלות בדבר היעדים האסטרטגיים, גורל החטופים והיום שאחרי ברצועת עזה חייבו תשובות ברורות. ביוני 2024 פרש גנץ מהממשלה, בטענה שלא גובשה תוכנית אסטרטגית מספקת להמשך המלחמה וליום שאחריה. גם על הפרישה אפשר להתווכח: האם העיתוי היה נכון, האם ניתן היה להשפיע יותר מבפנים והאם המהלך קידם את היעדים שהציב קודם? אלו שאלות לגיטימיות. אך ראוי להבחין בין ההחלטה להצטרף לממשלת החירום לבין ההחלטה שלדעתי טעות מיסודה היה לפרוש ממנה מבלי ליטול חלק בהישגים המיוחדים שצה"ל השיג במספר זירות בהובלת הקבינט והממשלה. כל אחת התקבלה בנסיבות אחרות, ויש לבחון אותה לגופה. הערכתי נוגעת לנכונותו לשאת באחריות בשעת חירום; הביקורת שלי נוגעת לשיקוליו, להתנהלותו הפוליטית ולתוצאות שהשיג. אין סתירה בין השניים.

ממלכתיות אינה תחליף לאסטרטגיה

כאן מתחילה הביקורת העקרונית שלי על גנץ. ממלכתיות היא ערך חשוב, אבל היא אינה תוכנית עבודה. אחדות היא יעד ראוי, אך היא אינה מבטיחה הסכמה על מדיניות ביטחונית, כלכלית או חברתית. מנהיג המבקש לחבר בין מחנות חייב להסביר מה הוא רוצה להשיג, אילו פשרות הוא מוכן לעשות, היכן עוברים גבולותיו ומה מבדיל אותו מהשותפים שאיתם הוא מבקש לעבוד. גנץ התקשה לתרגם את מסר האחדות לכוח פוליטי יציב. כניסתו לממשלת נתניהו פגעה באמון של חלק מתומכיו, אך לא הפכה אותו לחלופה שלטונית שמצליחה לגייס תמיכה רחבה ומתמשכת. הוא לא פתר את המתח בין הרצון להחליף את נתניהו לבין הנכונות לשבת בממשלות בראשותו. ואיני מתעלם חלילה מהמחלוקות שנתגלעו בינו לבין נתניהו ואנשיו לרבות אישור התקציב ומימוש הסכם הרוטציה ביניהם. פרישתו מהמרוץ לכנסת ממחישה את הפער בין מסר ממלכתי לבין הצלחה פוליטית. כוונות טובות אינן מספיקות; מנהיג נדרש גם להציג דרך ברורה, להציב גבולות, לשמור על אמון הציבור ולהוכיח שהוא מסוגל לתרגם את תפיסתו לתוצאות. במבחן הזה, הישגיו של גנץ מוגבלים, ועל כך יש מקום לביקורת. עם זאת, אין להסיק מכישלונו הפוליטי שכל החלטה שקיבל הייתה שגויה. באותה מידה, ההחלטה לגלות אחריות בשעת משבר אינה מעניקה לו חסינות מביקורת. מנהיגות נבחנת גם באיכות ההחלטות בזמן חירום וגם ביכולת לבנות דרך עקבית לאורך זמן.

לסיכום, להעריך גם בלי להסכים

הטרגדיה הגדולה של השיח הציבורי בישראל, ובפרט במחנה השמאל, היא הפסילה האוטומטית של כל מעשה ומהלך לפי הזהות הפוליטית של העושה אותו. השמאל הישראלי לקה בשנים האחרונות בתפיסה עקרה שבה עצם השתייכותו של אדם למחנה הנגדי הופכת כל שיתוף פעולה עימו לפסול מיסודו, תוך הקרבת ערכים לאומיים על מזבח החרם. בני גנץ הוכיח דרך אחרת. הוא לא היה מנהיג שהסכמתי עם דרכו, ורבים מצעדיו הפוליטיים היו שגויים בעיניי. אך ברגעי קצה לאומיים - במגפה בריאותית ובמלחמה קיומית - הוא בחר להתייצב לדגל לצד יריבו הפוליטי מתוך תפיסה עמוקה של אחריות לאומית רחבה.  אינני מבקש להכתיר את גנץ כמנהיג מושלם, להצדיק את כל מהלכיו או לטעון שמנהיגים אחרים לא גילו אחריות. אני מבקש להגן על אמת מידה בסיסית בשיח הציבורי: לשפוט החלטות לפי נסיבותיהן, תוצאותיהן והחלופות שעמדו בפני מקבליהן, ולא רק לפי המחנה הפוליטי שאליו הם משתייכים. ישראל זקוקה למנהיגים שיודעים להיאבק על עמדותיהם, אך גם לזהות את הרגע שבו טובת המדינה מחייבת שיתוף פעולה עם יריבים. אין צורך להסכים על הכול כדי לשאת באחריות משותפת, ואין צורך לוותר על ביקורת כדי להכיר במעשה ראוי.

על יתר דרכו הפוליטית, היעדר חזונו והכשלים בניהול מערכותיו נמשיך להתווכח, לבקר ולחלוק. אך על הנכונות להיכנס אל מתחת לאלונקה בשעות הקשות והמורכבות ביותר של מדינת ישראל - מגיעה לו הערכה עניינית, הוגנת וראויה.

למרות שהייתי פקודו בחטיבת הצנחנים, לא הייתי במחנה הפוליטי של בני גנץ. חלק מבחירותיו הפוליטיות נראו לי שגויות, והוא לא הצליח לממש את מלוא הפוטנציאל שלו. אבל במשבר הקורונה ולאחר 7 באוקטובר הוא בחר להתייצב לצד הממשלה ולקחת חלק באחריות הלאומית, גם במחיר פוליטי. הערכה אינה הסכמה. ביקורת אינה שלילה. וממלכתיות אינה פטור מחשבון נפש. על הבחירה של גנץ להתייצב ברגעי המבחן מגיעה לו הערכה. על יתר דרכו הפוליטית - הביקורת נשארת במקומה.

על הכותב: ד"ר איתן לסרי מומחה לממשל ומדיניות ציבורית גיאו אסטרטגית, לשעבר יועץ לראשי ממשלה, פרשן בכיר למדיניות ואסטרטגיה.