מבצע ייבוש הביצה, שהחל בראשית שנות ה-50 וארך כשמונה שנים, נתפס אז כמפעל ציוני, חלוצי, מבצע הדגל של המדינה הצעירה שנועד להכשיר שטחי חקלאות ולמנוע אידוי מים. לימים הוא התברר כאסון האקולוגי הגדול ביותר בתולדות ישראל: הוא הוביל לשריפת קרקעות, להכחדת מיני צמחים ובעלי חיים ולזיהום הכנרת.
שלושת הצלמים היו ירושלמים, עולים חדשים, בעלי משפחות. בראון נולד בגרמניה, התגורר בדנמרק ובשוודיה וב-1946 עלה לארץ. הירשביין, שבמהלך מלחמת העולם השנייה הצטרף לפרטיזנים, עלה ארצה ב-1944 מיוגוסלביה. בהתחלה הגיע לקיבוץ שער העמקים, ואז עבר לירושלים. הוא עבד כצלם וגם עסק בקולנוע דוקומנטרי. וולק עזב את פראג במרץ 1939, במועד שבו הגרמנים נכנסו לעיר. חצי שנה היה בדרך עד שהגיע ארצה, ועימו המצלמה. בהתחלה התגורר בקריית חיים, שם לפרנסתו צילם אנשים בחוף הים. אחר כך עבר לנתניה ובסופו של דבר התמקם בירושלים ופתח סטודיו לצילום.
"עבורי תקופת הצילומים הייתה תקופה של חושך", אומרת לוי הירשביין. "הייתי מאוד קשורה לאבא. אני זוכרת את עצמי עומדת בחלון ובוכה, שרה לו שירים. הייתה לו מכונית עם גג פתוח, כל הזמן בדמיון שלי הייתי רואה אותו מגיע הביתה. אבל הם היו נוסעים לצלם ובמשך שבועות ארוכים לא היו חוזרים הביתה, כמובן שלא היו טלפונים ניידים כך שלא יכולנו להיות איתו בקשר. כשהם היו נכנסים לעבודה, הם היו שוכחים מהעולם".
הילדות היו מגיעות מדי פעם לבקר את האבות בזמן הצילומים. "אני זוכרת נסיעות ארוכות, נסיעות שלא נגמרות", אומרת אטינגר. "היינו ישנים בחדר בקיבוץ איילת השחר, במקום שבו שלושתם היו ישנים. כבר אז הקיבוצים הבינו שזו טעות לייבש את האגם, ושמחו שבא מישהו לפחות לתעד. אני גם זוכרת את אמא שלי לא מרשה לי בשום אופן להיכנס למים".
איש של פטנטים
"בסרט רואים ילדה וילד הולכים בבוץ, אלה אני ודני, הבן של ורנר", אומרת לוי הירשביין. "עשינו את הצעדים האלה הרבה פעמים, עד שכבר קיטרתי. האבות רצו שהסצינה תהיה מדויקת. אבא שלי היה אומר לי 'בובה, תעשי ככה, תעשי ככה'. תמיד עשיתי בכיף, למרות שזה לא היה קל להיכנס לבוץ, לצאת ועוד פעם להיכנס".
הסרט מעיד על היצירתיות של השלושה. "אבא היה איש של פטנטים", אומרת לוי הירשביין. "כשהם צילמו את השקנאים, אבא בנה שקנאי מחתיכות דיקטים כדי להתקרב לשקנאים. הוא קיבע בצוואר שלו מצלמה והכניס אותו למים. הם שחו בתוך המים, השקנאי היה על ראשם, בצוואר השקנאי היה חור קטן וממנו הציצה המצלמה. זה הזכיר לי את הסיפור על הסוס הטרויאני. הם כל הזמן יצרו עוד ועוד המצאות בשביל לעשות עוד ועוד תמונות. הם התחבאו באוהלים וצילמו חיות שהיו באזור. אבא היה מספר איך הם היו בונים את האוהלים האלה בזהירות, בשלבים, כדי לתת לחיות להתרגל אליהם, כדי שיתקרבו ולא יברחו מהם".
השאיפה של שלושת הצלמים למכור את הסרט לחו"ל לא התגשמה. "היו פניות לקנות מהם קטעים מהסרט", אומרת לוי הירשביין. "אפילו וולט דיסני רצה לרכוש קטעים של בעלי חיים שהופיעו בסרט. הם התלבטו ובסוף החליטו שלא יפרקו את הסרט לקטעים".
“הסרט החדש הרבה יותר מוצלח", אומרת אטינגר. "הוא מובא בקונטקסט היסטורי וארכיוני - מה שאפשר לעשות רק במרחק של זמן. כשרחלי ואיל הגיעו אליי לפני כארבע שנים, הייתי סקפטית. לא האמנתי שהם ירימו את הפרויקט הזה, שיצא מזה סרט. זה קרה. הם החיו מחדש את אבא שלי. הם הביאו סיפור מאוד מיוחד של שלושה גברים פנטזיונרים, וגם במישור הלאומי-ארצי הביאו לידיעת אנשים סיפור שלרבים לא היה בכלל מוכר. ראיתי את הסרט שלוש פעמים וכל פעם דמעתי מחדש".
"גם המשפחה שלנו מאוד התרגשה", מוסיפה לוי הירשביין. "הייתי בת 11 או 12 כשאבא וחבריו יצאו למסע התיעוד, זה היה חלק מהחיים שלנו. ראיתי איך הוא עובד על החומרים אחר כך בסטודיו. אחרי מותו, ב-2006, מצאתי בבית המון סלילים, בערימות, ואלפי תמונות. חשבתי מה אעשה עם זה, חששתי שהכל ייהרס. נסעתי עם בעלי לסינמטק בירושלים ומסרתי להם את כל הערימה. כשצפיתי עכשיו בסרט, אחרי שנערך מחדש, התרגשתי ברמות. שמחתי מאוד שהוא יצא לאור".
לא מדובר, קצת נשכח
"רצינו לספר את הסיפור של האסון האקולוגי הראשון במדינת ישראל, להראות את מעגל החיים של בעלי החיים שהיו בו", אומר בן משה. "העבודה על הסרט הייתה מאוד מרגשת. החומרים הגיעו אלינו בלי סאונד. עשינו עבודה של שחזור הסאונד. כל צליל ששומעים בסרט הוקלט מחדש באולפן, אפילו שוחזרו צלילים של כנפי ציפור. הסרט גורם לגעגוע לאגם שרובנו אף פעם לא ראינו".
"אני כל כך שמחה שהחומרים שבסלילים עניינו מישהו ומאושרת שהסרט יצא", מציינת לוי הירשביין. "אני רק מצטערת שאבא לא כאן, שלא הלכנו לראות אותו ביחד".
התרעות פיקוד העורף